דצמ 312014
 

הרפובליקה הבטאווית פינתה מקומה לממלכת הולנד, תחת שלטונו של לואי בונפארטה, אחיו של נפוליאון.

בשנים 1806-1795 איבדה הולנד את רוב מושבותיה, שעברו לידיה של בריטניה. אמסטרדם ירדה ממעמדה כמרכז מסחרי בינלאומי. בשפל ובמשבר הכלכלי נפגעה קשות הקהילה היהודית, ובמיוחד נפגעו השכבות העממיות. למעלה ממחצית האוכלוסייה היהודית נזקקה להקצבות תמיכה והנטל על מוסדות הקהילה היה כבד ללא נשוא.

אספת הנכבדים של יהודי צרפת שיגרה הזמנה לקהילות הולנד לשלוח צירים לסנהדרין בפריס. מנהיגי הקהילות דחו את ההזמנה בתירוצים שונים; רק אנשי "עדת ישורון" שיגרו משלחת של שלושה, שהשתתפה בדיונים ללא זכות הצבעה. המשלחת הגישה למלך דין וחשבון על שליחותה והמליצה לאמץ את החלטות הסנהדרין גם בהולנד כדי לחולל "רגנרציה" של יהודי הממלכה. בתזכיר נוסף שנשלח אל המלך מטעם "עדת ישורון", הציעו שורת צעדים לשיפור מעמדם של היהודים בממלכה ושילובם בחיים האזרחיים והפוליטיים. בין השאר הדגישו את הצורך בארגון מחדש של הקהילות וסילוק משטר הפרנסים והרבנים. בדו"ח נגדי, שהוגש למלך על ידי ראש העירייה ואן דה פול, הובעה התנגדות נחרצת להחלפת משטר הפרנסים, שכן הם מצליחים איכשהו להתמודד עם המצב הקשה השורר בקרב דלת-העם היהודית.

המלך הורה על ביטול כמה מן ההפליות שהיו נהוגות עדיין ברחבי הממלכה, למרות חוק שיווי הזכויות. תהליך שילובם של היהודים בחיי הכלכלה ובחיים הפוליטיים היה איטי מאד, הן בשל העכבות הקשות שאפיינו את הקהילה היהודית בהולנד והן בשל מחסומי הדעות הקדומות בצד הנוצרי.