דצמ 312014
 

כמה מן הדמויות המנהיגות הבולטות בעולמה של החסידות, בדור השני והשלישי, נפטרו בשנה זו: ר' לוי יצחק מברדיצ'ב (1809), ר' ברוך מטולצ'ין (1810-1757), ר' נחמן מברצלב (1810-1772).

ר' ברוך מטולצ'ין היה נכדו של הבעש"ט והחצר שהחזיק במזיבוש נחשבה המפוארת בחצרות הצדיקים. בחצרו החזיק ליצן חצר, הרשל מאוסטרופוליא, שהפך גיבור הפולקלור העממי בזמנו.

חיי הפאר שהנהיג ברוך מטולצ'ין בחצרו עוררה כלפיו ביקורת מצד כל אלה שביקשו לשמר את רוחה המקורית של החסידות; אך תהליך ההסתאבות של חצרות הצדיקים היה בלתי נמנע. הוא היה גלום במוסד הצדיקות עצמו ובשאיפת המוני החסידים לראות בגדולת הרבי שלהם. הצדיקים עצמם עודדו מתן תרומות ומתנות ("פדיונות") ועד מהרה צברו כמה מן החצרות עושר רב. למיסודה של הצדיקות תרמה הרבה העובדה שהיא עברה בירושה ולא היתה תלויה עוד בכריזמה של הצדיק.

ערכים אישיים
  1. ר' נחמן בן שמחה מברצלב היה מצד אמו נינו של הבעש"ט. מנערותו היה מודע לשליחותו כ"צדיק". הוא התיישב במדוודבקה (Medvedevka ) ואסף סביבו קהל חסידים. ב-1798 ערך מסע לארץ-ישראל. שם סייר בחיפה, יפו, טבריה, צפת. מסעו התקצר בשל פלישת נפוליאון לארץ. בשובו לרוסיה ב-1800, התיישב בזלטופול, במחוז קייב. מריבה פרצה בינו לבין אריה לייב, הסבא משפולה (שפולר זיידֶה, 1725-1812), דמות נערצת בקרב ציבור החסידים. הסבא משפולה ראה בר' נחמן שבתאי נסתר. ב-1802 עקר ר' נחמן לברצלב, שם חי עד סמוך למותו ב-1810; אז עקר לאומן, שם נפטר ממחלת השחפת. קברו הפך מוקד עליה לרגל לחסידיו עד היום הזה. לא היה יורש לר' נחמן. מספר הנוהים אחריו בחייו לא היה גדול, ואף על פי כן לא התפרדה החבילה של חסידי ברצלב עד היום, כשהם נוצרים את זכר רבם הדגול.
    אישיותו הססגונית והכריזמטית של ר' נחמן היתה שנויה במחלוקת. רק ר' לוי יצחק מברדיצ'ב שמר על ידידות עמו. הוא הסב עליו כעס כיוון שראה עצמו הצדיק האמיתי היחידי בדורו והאמין כי בנשמתו מתלכדות נשמת משיח בן דוד ונשמת משיח בן יוסף. הוא דרש מחסידיו אמונה מוחלטת בצדיקותו ובשליחותו: הצדיק מחקה עלי אדמות את הבורא; הצדיק, בהגותו, מלמד את הקדוש ברוך הוא כיצד לנהוג במאמינים בו. ר נחמן לא הנהיג חצר בנוסח המקובל ולא קיבל את חסידיו בשבתות ובחגים. לעומת זאת, ציווה עליהם לעלות אליו לרגל שלוש פעמים בשנה ובגדר חובה מוחלטת בראש השנה. חסידי ברצלב שומרים על מנהג זה עד היום.
    ר' נחמן מתח את מושג הצדיקות עד קצה גבול האפשר. הצדיק חי לנצח ואין זה משנה מהו מקום משכנו – על הארץ או בקבר. הוא הנהיג בחצרו מנהג של וידויים. כל חסידיו היו חייבים לקיים וידוי בפני רבם ובשל כך דבק בהם הכינוי "וידויניקים". בתורתו של ר' נחמן תפש עניין האמונה מקום מרכזי. לאמונה אין בסיס רציונלי והיא מעידה על הרצון החופשי של האדם הבוחר באמונה. ר' נחמן נקט עמדה דומה לזו של אבות הכנסייה הנוצרית בשעתם, כי האמונה מתחילה בנקודה שבה השכל האנושי נעצר חסר-אונים. החיים בעולם הזה קרובים לחיי גהינום; אך אין להיתפס לייאוש. בכוח האמונה, השמחה, השירה, הריקוד, הניגון, השאיפה המתמדת לקרבת האל, וכמובן הקשר הקבוע עם הצדיק– ניתן להתגבר. התפילה תופסת מקום חשוב בתורתו של ר' נחמן. כמוה כדו-שיח עם האל, ועל כן אין לתפילה רק נוסח מסורתי מקובל. היא נושאת אופי אישי. ר' נחמן שלל בתוקף את העיסוק בפילוסופיה ואת המגמות החדשות של ההשכלה. רוב כתביו נכתבו בידי תלמידו, נתן בן נפתלי הרץ שטרנהרץ. הספר ליקוטי מוהר"ן יצא עוד בחייו של ר' נחמן. כתביו האחרים יצאו לאור אחרי מותו – ליקוטי מוהר"ן תיניינא, סיפורי מעשיות, ספר הגנוז, מגילת הסתרים, ליקוטי תפילות.