דצמ 312014
 

עם הקמת הדוכסות הגדולה של פרנקפורט הוכרז בחוקה החדשה, כי כל התושבים יוכרו כאזרחים שווי זכויות. הדוכס הגדול של פרנקפורט, הנסיך קרל דאלברג, בלחצם של העירונים, תבע מן היהודים תשלום כופר של 440,000 גולדנים, כפיצוי על אובדן ההכנסות ממס החסות (שוצגעלד), שהזרים לקופת המדינה סכום של 22,000 מדי שנה. היהודים הסכימו לעסקה המוצעת וקנו את חירויותיהם. ואולם חירויות אלו בטלו לאחר תבוסת הצרפתים ונסיגתם.

גם בשלוש ערי ההאנזה – המבורג, ליבק וברמן – נהנו היהודים מתקופה קצרה של אמנציפציה, בין השנים 1810 ל-1812. לעומת זאת, במדינות כמו סכסוניה, פרנקוניה, בוואריה, לא השתנה בהרבה מעמד היהודים; אף כי הקלות, כמו ביטול "מכס הבהמה" (לייבצאל), שהוטל על כל יהודי הנכנס בשעיר עיר, ופתיחת שערי בתי-הספר הכלליים גם ליהודים, הונהגו בהן בהשפעת רוח הזמן.

נוכח ריבוי מקרי ההמרה בקרב היהודים, הוציאה הממשלה הפרוסית צו האוסר להטביל יהודים בלא אישור מן המשטרה המקומית בדבר כנות כוונותיו של המתנצר.

תופעת המרת הדת בקרב היהודים, לא רק בברלין כי אם גם בערי השדה, הפכה נפוצה ונרחבת ועוררה דאגה רבה, לא רק בקרב הרבנים והגבאים האורתודוכסיים, כי אם גם בקרב מנהיגי תנועת התיקונים בדת וראשי מערכת החינוך היהודי החופשי. תלמידיו המובהקים של משה מנדלסון, אנשים כדוד פרידלנדר וכאלעזר בן דוד (1832-1762), מנהל בית-הספר היהודי החופשי בברלין, התבוננו בדאגה עמוקה אל מגמת ההתבוללות המוחלטת שפשתה בקלות מבהילה בקרב הדור הצעיר של היהודים, אם משיקולים חומריים וקרייריסטיים, אם ממשיכה אמיתית אל מעלות התרבות הגרמנית שנפרשו בפניהם.