דצמ 312014
 

המלחמה עם אנגליה התחדשה בגלל ההסגר הימי שהטילו האנגלים על הסחר האמריקני עם צרפת. במלחמה זו כבר בולטים שמותיהם של קצינים יהודים המשרתים בצי ובצבא האמריקני, ביניהם רב החובל אוריה פיליפס לוי (1862-1792), שהגיע מאוחר יותר לדרגת קומודור (תת-אדמירל) ולזכותו נזקף חלק חשוב במאבק לביטול עונש המלקות בצי המלחמה האמריקני.

במשך התקופה שבין מלחמת העצמאות למלחמת 1812 הגיע מספר היהודים בארצות-הברית עד 3,500-3,000 נפש. הקהילה היהודית הגדולה ביותר היתה בצ'רלסטון (דרום-קרולינה) ומנתה בין 600 ל-700 נפש. שנייה בגודלה היתה קהילת ניו-יורק שמנתה כ-450-400 נפש. בפילדלפיה חיו כ-200-150 נפש. הקהילה היהודית בניופורט, שבעבר היתה שנייה בגודלה לניו-יורק, הידלדלה ושקעה ורק מספר משפחות יהודיות נותרו בה. שקיעתה של ניופורט היתה קשורה בשקיעת סחר העבדים וביטולו במדינות הצפון. הסחר הקולוניאלי שבין המושבות לבין ארץ האם, אנגליה, פסק אף הוא והסוחרים היהודיים הגדולים מן הטיפוס הישן נעלמו אף הם.

מבנה הקהילה היהודית לא היה שונה מזה המוכר באירופה – בראש הקהילה הפרנס, הנמנה על עשירי הקהילה, ובמרכז החיים הקהילתיים בית-הכנסת, עם הרב, החזן, השמש, השוחט, המלמד, עם חברות הצדקה ועם החברה-קדישא ובית-העלמין היהודי. בלטה לעין העובדה שבקהילות היהודיות החדשות של ארצות-הברית חסרים היו רבנים, ואת תפקיד הרב מילא החזן. מנהיגה הרוחני של קהילת ניו-יורק היה, בשנים אלה, החזן גרשום מנדס סיישאס (1816-1746). תופעה בולטת חדשה היתה מציאותם של יהודים, במספר ניכר, שאינם משתתפים בחיי הקהילה ואינם מבקרים בבית-הכנסת. אמצעי הלחץ היחידי היה האיום למנוע מהם קבורה יהודית. לצורך התמודדות יעילה יותר עם התופעה קיבלה הקהילה היהודית בניו-יורק, ב-1805, החלטה לחייב כל יהודי שאינו מקיים קשר עם הקהילה תשלום של 10 דולרים בשנה תמורת הרשות ליהנות משירותי הקהילה. שבת וכשרות לא נשמרו באותה קפדנות שציינה את הקהילות היהודיות באירופה. יהודים רבים חדלו לקיים מצוות אלה. שיעור נישואי התערובת אף הוא נמצא בקו עלייה. מייסד הזרם הרפורמי ביהדות ארצות-הברית, אייזק מ. וייז, טען ב-1840, כי מכל היהודים שהגיעו לצפון-אמריקה, במשך מאתיים השנים הראשונות להתיישבות הלבנים, בקושי רק מאתיים משפחות שמרו אמונים לארגון היהודי הקהילתי. השפה האנגלית דחקה הן את הספרדית בפי היהודים הוותיקים והן את האידיש בפי הדור השני למהגרים היהודים האשכנזים מאירופה. תהליך הטמיעה התרבותית והלשונית באמריקה היה מהיר וטבעי, בהשוואה למתרחש באירופה. היחסים בין הקהילה היהודית לבין האוכלוסיה הנוצרית המקומית נשאו בדרך כלל אופי ידידותי. כאשר נקלעה קהילת "מקווה ישראל" בפילדלפיה לקשיים כספיים, היא פנתה בבקשת סיוע לכל "האזרחים המכובדים ללא הבדל דת". ואמנם אזרחים מכובדים, כמו בנג'מין פרנקלין, נחלצו לעזרה והיו בין התורמים לקהילה. בחגיגות העצמאות צעדו הרבנים היהודיים, יד ביד ובשורה אחת, עם מנהיגי הדת של הזרמים הנוצריים השונים. בחגים הפטריוטיים של האמריקנים היה החזן משמיע דרשה מיוחדת בשפה האנגלית, כפי שנהגו כהני הדת בכנסיות הנוצריות השונות.

גדל מספר הסטודנטים היהודים בקולג'ים האמריקנים, בעיקר בפקולטות למשפטים.

הלך-רוח משיחי גאה בקרב הציבור היהודי באמריקה, בעיקר בקרב הקהילות הספרדיות, בהשראת האירועים הדרמטיים של המהפכה האמריקנית ושל המהפכה הצרפתית מעבר לים. גם הידיעות על הסנהדרין היהודי שהקים נפוליאון ועל קריאתו לחידוש העצמאות היהודית בארץ-ישראל, עוררו את היצרים המשיחיים הרדומים בקרב היהודים. אחד הביטויים של ההתעוררות הזאת היה התגברות העניין בישוב היהודי בארץ-ישראל. הנדבן יהודה טורו ומנהיג הקהילה היהודית בניו-יורק, שמשון סימסון, ציוו חלק ניכר מרכושם לחיזוק היישוב היהודי בארץ-ישראל ופיתוח החקלאות והמלאכה היהודית שם.