דצמ 312014
 

ב-11 במרס חתם המלך פרידריך וילהלם ה-3 על "החוק לגבי מצבם האזרחי של היהודים". חוק זה קבע, כי כל היהודים המתגוררים באופן חוקי ברחבי הממלכה יזכו במעמד של "תושבים ילידי המקום ואזרחים פרוסים". תנאי לכך: עליהם לסגל לעצמם שמות משפחה קבועים, לכתוב בשפה הגרמנית או בכל שפה חיה אחרת (כלומר, לא בעברית) ולחתום את שמם בכתב גותי או לטיני. בין השאר, נשללה מרשויות הקהילה היהודית – רבנים ופרנסים – כל סמכות שיפוטית. הקהילות היהודיות ברחבי הממלכה יאבדו את מעמדן הציבורי הרשמי וייחשבו מכאן ואילך "אגודות פרטיות מורשות למטרות מסוימות".

המנהיגות היהודית בברלין לא ידעה את נפשה מעוצם ההתרגשות. דוד פרידלנדר, המקורב לחוגי השלטון (הקנצלר קרל אוגוסט פון הרדנברג היה ידידו האישי), פרסם בעילום שם גילוי-דעת ובו הציע לחולל רפורמה יסודית בסדרי הפולחן היהודי בבתי-הכנסת ובתכנים ובדפוסים של החינוך היהודי בבתי-הספר; יש לשנות את סידור התפילה: להוציא ממנו את ביטויי הכמיהה אל המולדת העתיקה ולקיים את התפילה בשפה הגרמנית; שכן היהודים, משנתאזרחו, מולדתם היא הארץ שהם אזרחיה ושפתם היא שפת הארץ. משהובאה הצעה זו בפני המלך, הגיב זה בצינה: היהודים יכולים לעזוב את היהדות, אך כל עוד הם מחזיקים בה, אין להסכים לתיקונים פנימיים הסותרים את עיקריה…