דצמ 312014
 

נפוליאון שב והשתלט על איטליה. האמנציפציה הוחזרה. היהודים מלומדי התהפוכות תבעו השארת חומות הגטו ברומא על כנם, מנימוקי ביטחון. גם השלטונות הצרפתיים נקטו מדיניות זהירה ומתונה ביישום עקרונות האמנציפציה. הקהילות בדוכסיות שסופחו לצרפת שלחו נציגים לסנהדרין בפריס והשתלבו במבנה הקונסיסטוריאלי הצרפתי. הסדר זה היה נוח לשכבת הפרנסים והרבנים, ששלטו בקהילות. המשטר הנפוליאוני נהנה משיתוף פעולה מלא של שכבת העלית היהודית. משפורסם "הצו המחפיר" (1808) הוצאה קהילת ליבורנו מתחולת הצו (בדומה לקהילות הספרדיות בצרפת). כעבור שנתיים הוצאו שאר הקהילות היהודיות באיטליה מתחולת הצו.

שאלת שילובם של יהודי איטליה בחברה האיטלקית האזרחית לא היתה כה חריפה כמו בצרפת או בהולנד. מערכת היחסים בין יהודים ונוצרים בארץ זו, עוד בימי המשטר הישן, היתה סובלנית וידידותית יותר. גם המתח בין השכלה לאמונה לא היה כה חזק. על כן לא הופעל על יהדות איטליה אותו לחץ, שהופעל על יהדות צרפת ויהדות הולנד, להשתלב באוכלוסייה.

תמונת המבנה החברתי-כלכלי של יהדות איטליה היתה דומה לזו שבהולנד: השכבות העממיות היו שרויות בעוני ובדחקות איומה. מחציתם עסקו במסחר זעיר וברוכלות. חלקם חיו על קצבת הקהילה. הפער הכלכלי בין דלת העם המרובה לבין שכבת העלית הדקה, שעסקה במסחר (יצוא ויבוא) ובנקאות, היה עצום. בפיימונט היה הריבוד החברתי-כלכלי שונה במידה ידועה: שיעור גדול יותר של יהודים עסקו במקצועות יצרניים – מלאכה וחקלאות.

על רקע ההתפתחויות הדרמטיות שחוללו מלחמות נפוליאון ניכרה התעוררות של רגשות וציפיות משיחיות בקרב הקהילות היהודיות באיטליה. תופעה זו עמדה לכאורה בסתירה עם המזג המשכילי המתון שאפיין בדרך כלל את יהדות איטליה. תופעה מרשימה אחרת היתה התארגנות להגנה עצמית, שבה היו מעורבים צעירי הקהילה היהודית בגטו של רומא. פרנסי הקהילה המבוהלים ניסו לדכא יזמה זו בעודה באיבה; אך תושבי הגטו תמכו בצעירים וחילצו אותם ממאסר.