דצמ 312014
 

מרס 1812. התפרסם הדו"ח החדש על מצב היהודים, מטעם הוועדה הממשלתית לתיקון היהודים. הדו"ח בחן מחדש את שאלת סחר המשקאות של היהודים. הוא קבע שאין להאשים את היהודים בשכרות האיכרים. סילוק היהודים מן הכפרים לא ישנה את המצב ולא ישפר את תנאי חייהם של האיכרים; אולי להפך. היהודים ממלאים תפקיד חיוני בכלכלת הכפרים, משום שהם עוסקים גם במסחר זעיר ומשרתים בכך את האיכרים. מסקנת הדו"ח היא שאין להמשיך במדיניות המכוונת להוציא את היהודים מן הכפרים. מדיניות כזו רק תגדיל את מעגל היהודים המרוששים, כיוון שאין כל אפשרות לקלטם בתעשייה או בחקלאות. היהודים בדרך כלל חסרים הון עצמי ואינם יכולים ליזום הקמת בתי-חרושת. המפעל היחיד שיזמה הממשלה היתה מטוויה לייצור אריגים לצרכי הצבא, שהוקמה ב-1809 בקרמנצ'וג שבאוקראינה. ניסיון זה נכשל בשל אי-רצונם של הפועלים היהודיים לעבוד בתנאים הקשים שהיו נהוגים בו ועבור שכר זעום. המטוויה נסגרה ב-1817.

בכל רחבי תחום המושב נמנו 208 יהודים שהם בעלי תעשייה, בדרך כלל מטוויות לייצור אריגים, אך גם מפעלים לייצור זכוכית, עורות, סבון, נייר, נחושת ויציקת מתכות. תעשיינים יהודיים אלה יצאו מחוגי החוכרים, הסוחרים והספקים הגדולים. רוב הפועלים בבתי-חרושת אלה היו לא-יהודים. קבוצה קטנה זו של בעלי תעשייה יהודים עתידה היתה להתרחב בד בבד עם התפתחות הקפיטליזם והתקדמות תהליך התיעוש ברוסיה, במשך המאה ה-19.

השלטונות הרוסיים היו מעונינים בהתיישבות יהודית חקלאית באזורי "רוסיה החדשה" הדלילה באוכלוסין. מגמה זו השתלבה עם המדיניות המכוונת להוציא את היהודים מן הכפרים ולנתק את המגע בינם לבין האיכרים הרוסיים. ההתיישבות החדשה בדרום אוקראינה וסביבות הים השחור נעשתה על דרך התיישבות קבוצות יהודים בכפרים משלהם. הממשלה הקציבה סכום של 300 אלף רובל למתן הלוואות ליהודים לצורך התיישבותם. עד סוף שנת 1809 הקיפה התיישבות זו כ-1,700 משפחות שמנו כ-10,000 נפשות. בשנת 1807 נוסדו ארבע מושבות יהודיות – בוברובי קוט, איזראיליבקה, שדה מנוחה ויעזור (דוברוייה). בשנת 1808 נוספו ארבע מושבות – אינגולץ, קאמיאנקא, נהר טוב ויפה-נהר (ששמו נשתבש ברוסית לאיפינגאר). בכל המושבות האלה חיו 645 משפחות, שמנו  כ-3,600 נפש. באפריל 1810 יצא צו המורה להפסיק את התיישבות היהודים ברוסיה החדשה.

ביוני 1812 התחדשה המלחמה בין צרפת לרוסיה. יהודי רוסיה, ברובם, הפגינו פטריוטיות ונתנו תמיכתם למאמץ המלחמה הרוסי. החוגים החרדיים והשמרנים ביהדות רוסיה העדיפו את משטר הצאר על משטרו של נפוליאון, כפי שניסח זאת מנהיג חב"ד, ר' שניאור זלמן מלאדי: "אם ינצח בונפרטה יורבה העושר בישראל ויורם קרן ישראל, אבל יתפרדו ויתרחקו לבן של ישראל מאביהן שבשמים. ואם ינצח אדוננו אלכסנדר אם כי יורבה עוני בישראל ויושפל קרן ישראל, אבל יתקשרו ויתחברו ויתעקדו לבן של ישראל לאביהם שבשמים". ציבור החסידים שמר טובה למשטר הרוסי שהעניק להם מעמד שווה לזה של הממסד הרבני בקהילות. גם חוג המשכילים היהודים, שלא איבדו תקוותם לרפורמה קרובה, בעקבות החוק משנת 1804, תמכו ללא סייג במלחמתה של רוסיה. השלטונות הפיצו כרוז בחתימת שניאור זלמן מלאדי, ובו נקראים היהודים שלא להאמין להבטחות נפוליאון ולהתגייס למען "המולדת היקרה", אם לא בשירות צבאי, שממנו הם פטורים, כי אז במעשי ריגול. ואמנם בשטחי הכיבוש הצרפתי פעלו יהודים לא מעטים כמרגלים וכסוכנים רוסיים; מהם שנתפסו והוצאו להורג. המפקד האגדי של הפרטיזנים הרוסים שלחמו בשטחי הכיבוש הצרפתי, דניס דוידוב, בזיכרונותיו, ציין לשבח את נאמנות היהודים לרוסיה.

בתחומי פולין וליטא גם לא מעטים היו היהודים שהעניקו תמיכתם לצד הצרפתי, כיוון שגילו לויאליות למאבק השחרור הפולני. בליטא וברוסיה הלבנה פרצו התקוממויות של איכרים על אדוניהם, בעקבות השמועות שעשו להן כנפיים כי נפוליאון פקד על שחרור כל הצמיתים. במקרים אחדים היו יהודים מעורבים בארגון האיכרים למאבק על זכויותיהם. בולט סיפורו של אברהם מרקוס (אברהם לייב מרדכילייביץ), תושב העיירה וילקי בפלך וילנה, ששימש כספק לצבא הרוסי, ולאחר המלחמה בנפוליאון נטל על עצמו לייצג את תביעות האיכרים במקום כנגד האצילים, משעבדיהם. האיכרים הכירו לו תודה וגוננו עליו כמיטב יכולתם מפני רדיפת השלטונות; אך ב-1826 הוגלו הוא ומשפחתו לסיביר, לצמיתות, וגם משם המשיך להפנות תשומת לב השלטונות למצוקת האיכרים באזור ממנו הוגלה.

במהלך המלחמה נבזזו ישובים יהודיים הן על ידי הצבא הצרפתי והן על ידי הצבא הרוסי. במטה הצבא הרוסי פעלו שני ספקים יהודים – זונדל זוננברג ואליעזר דילון – שנתבקשו לשמש גם כ"נציגים (דיפוטאטים) של העם היהודי". ב-1813 הגיש זוננברג תזכיר על מצב היהודים והצעדים שיש לנקוט כדי להיטיב את מצב היהודים. תזכיר זה, שבגיבושו השתתפו נציגים נוספים של הקהילות היהודיות, לא זכה לתגובה. הממשל הרוסי היה מעוניין בקיומו של גוף ייצוגי יהודי, כל עוד היה לו עניין בתיקון מצב היהודים. אך הרפורמות בוששו לבוא.