דצמ 312014
 

2 באוגוסט. פרעות כנגד היהודים פרצו בוירצבורג בבוואריה, והתפשטו כמעט בכל מדינות גרמניה. הן כונו "פרעות הֶפּ-הֶפּ", על שום קריאות הגנאי ("הפ-הפ, יהודה תתפגר"), שנישאו בפי ההמונים המתפרעים נגד היהודים. התפרצות זו הושפעה בלי ספק מריבוי הפרסומים העוינים כלפי היהודים בעיתונות ובפובליציסטיקה הגרמנית. מאגרי האיבה העיקריים היו בקרב בעלי המלאכה והסוחרים הזעירים, שייחסו את קשייהם הכלכליים לתחרות היהודית. הגאות הלאומנית הכללית בגרמניה הגיעה לנקודת התפוצצות עם רצח הדיפלומט הרוסי קוצֶבּוי, ב-23 במרס, במנהיים, בידי סטודנט לאומני קנאי. השלטונות באוסטריה ובפרוסיה דנו באמצעים הדרושים לדיכוי התסיסה הפוליטית הגוברת ותוך כך פרצו המהומות שכוונו אל היהודים. האירוע בוירצבורג החל מהתפרצות סטודנטים כלפי שני פרופסורים שנודעו כתומכים במתן זכויות ליהודים. אל הסטודנטים הצטרף המון שהתנפל על יהודים ברחובות העיר, פרץ לבתים ולחנויות, ניתץ והשליך. מאות יהודים נאלצו לעזוב את העיר, בפקודת שלטונות העיר, ולגור באוהלים מחוצה לה. הם שבו לבתיהם בליווי יחידות צבא שמלך בוואריה שיגר לעיר. המהומות פשטו עד מהרה בכל רחבי הארץ. בוירצבורג ובפרנקפורט על נהר מיין היהודים התגוננו ועוררו עליהם בשל כך את חמת השלטונות. היו גם סטודנטים ופרופסורים שנחלצו להגנת היהודים.

התנפלויות מקומיות על יהודים נמשכו שבועות אחדים. עם שוך הגל, נמשכה ההסתה המילולית. הפרסומים נגד היהודים לבשו צורה גסה ואלימה יותר. הבולט שבהם היה חיבורו של הרטוויג הונדט-רדובסקי, "ראי היהודים" (יודנשפיגל, 1819), שממשלת פרוסיה אסרה על הפצתו. "איני רואה בהריגת יהודי עבירה או פשע, אלא הפרת הוראה משטרתית בלבד", כתב הונדט. יש לסרס את היהודים, למכור אותם לעבדות, לגרש אותם לארץ-ישראל. אירופה צריכה לסייע ליהודים להילחם בתורכים שיכבשו את קושטא למען הנוצרים ואת ארץ-ישראל למענם הם.

פרעות הפ-הפ הכשילו סופית את המאבק להרחבת זכויות היהודים. יתר על כן, רשויות הערים החופשיות פרקו מעליהן את ההסדרים שנקבעו בימי נפוליאון והחזירו את הגלגל אחורנית. בהמבורג נשללה מהיהודים הזכות לבחור ולהיבחר למשרות ציבוריות; נאסרה הצטרפות יהודים לגילדות המקצועיות ולעסוק במלאכה מאורגנת באמצעות הגילדות; נאסר עליהם הסחר הקמעוני (להוציא סחר תה וטבק) ונאסרה הרוכלות. נאסר עליהם לשמש כמורים בבתי-ספר ציבוריים, אין הם יכולים להופיע כעורכי-דין בבתי-המשפט ואין הם יכולים להחזיק בבתי-מרקחת. המגורים מותרים להם רק ברבעים מסוימים. העיר ליבק גירשה את 450 היהודים המתגוררים בה והם העתיקו את מקום מושבם אל העיירה הסמוכה מוסלינג.

גם ממשלת פרוסיה, אף שהקפידה לכאורה על תקנות הקונגרס הווינאי בשאלה היהודית, כשלעצמה עשתה כל מאמץ כדי לבלום את תהליך התאזרחותם של היהודים היושבים בתחומי הממלכה. הממשלה קבעה כי אין להחיל דין שווה על היהודים "הוותיקים", שישבו בתחומי פרוסיה שלפני מלחמות נפוליאון לבין "החדשים", שנוספו יחד עם השטחים שסופחו אליה לאחר הניצחון על נפוליאון. עתה נאמד מספר היהודים בפרוסיה בכ-200,000 נפש. היהודים המסופחים חל עליהם הדין שהיה נהוג באותם חבלי ארץ קודם לכיבוש הצרפתי. לגבי אותם שטחים שנלקחו מצרפת, נאחזו השלטונות הפרוסים בצו של נפוליאון ("הפקודה המחפירה") משנת 1808, שלפיו הושעה שיווי זכויות היהודים בצרפת לתקופה של עשר שנים. ב-1818 האריכה הממשלה הפרוסית את תוקף הצו זה לתקופה נוספת בלתי מוגבלת.

בפרוסיה התקיימה אפוא מערכת מגוונת של "משטרים יהודיים", כלומר, מערכות חוק שונות ביחס ליהודים, בהתאם למקום מושבם. כדי לתת תוקף לשיטה זו נאסר על היהודים לעבור ממקום מגוריהם למקום בו שונה המשטר החוקי ביחס ליהודים (פברואר 1818).

בהמבורג נוסד "ההיכל", בית כנסת רפורמי, שבו הוכנסו שינויים משמעותיים בסידור התפילה; הושמטו אזכורים לשיבת-ציון וסממנים משיחיים ולאומיים אחרים; רוב התפילות נאמרו בגרמנית; מקהלה ועוגב השמיעה את הפיוטים; הדרשה השבועית נישאה בגרמנית. כמה עשרות בעלי-בתים עמדו מאחורי יזמה זו ויסדו קהילה רפורמית. הרוח החיה בתוכם היה ד"ר אדוארד קליי (1867-1789), מחנך, מראשוני המטיפים הרפורמיים, שנקרא להמבורג מברלין כדי לנהל את בית הספר החופשי היהודי שם.

ישראל יעקבסון, ששימש כראש הקונסיסטוריה היהודית בווסטפליה ולאחר מפלת נפוליאון עבר מווסטפליה לברלין, ריכז סביבו קבוצת משכילים מן החוג של דוד פרידלנדר, ויחד יזמו הקמת בית-כנסת רפורמי ראשון. הם הסתייעו באליעזר ליברמן, יהודי בר-אוריין מאלזס, שפרסם חוברות בזכות התיקונים בדת ואף הצליח לגייס תמיכת כמה רבנים באיטליה ובהונגריה, שפסקו כי אין איסור מן התורה להתפלל בלשון המדינה או להכניס עוגב לבית-הכנסת. רבני המבורג נרעשו ואספו דעות של ארבעים רבנים, ביניהם כאלה שנחשבו גדולי הדור, כמו ר' עקיבא איגר מפוזנה, ר' מרדכי בנעט מניקולסבורג, ר' משה סופר (החת"ם סופר) מפרסבורג, ואלה יצאו באף ובחימה נגד פורצי הגדר. דבריהם כונסו בחוברת "אלה דברי הברית", שנתפרסמה אותה שנה. עיקר דברם של המוחים היה, שאין לשנות כהוא זה מנוסח התפילות, אפילו לא מניגונן, כי הכל הלכה למשה מסיני.