דצמ 312014
 

בברלין נוסדה "האגודה לתרבות ולמדע של היהודים" ( Verein für Kultur und Wissenschaft der Juden  ) ביזמת כמה סטודנטים יהודים, ובהם אדוארד גאנז, ליאופולד צונץ ומשה מוזר.  יזמה זו התעוררה בעקבות "פרעות הפ-הפ", שזעזעו עמוקות את המשכילים היהודיים הצעירים הכמהים להשתלבות בתרבות הגרמנית והאירופית. הרעיון שהנחה את המייסדים היה, שבאמצעות גישה מדעית אל היהדות ניתן יהיה לחשוף את תכניה וערכיה האוניברסליים ותרומתה לתרבות האירופית. בשנים 1824-1823 הוציאה האגודה "כתב-עת למדע היהדות" (Zeitschrift für die Wissenschaft des Judentum), בעריכת ליאופולד צונץ, כתב-עת מדעי יהודי ראשון.

במאמר פרוגרמטי שפורסם בגיליון הראשון, פרי עטו של עמנואל וולף, הוצגה השקפת קבוצת האינטלקטואלים היהודים על היהדות: היהדות מגלמת אידיאה גדולה, שקיבלה את ביטויה המובהק בכתבי שפינוזה. אך מאז שפינוזה נידרדרה היהדות ולא הדביקה את התקדמות התרבות האירופית. מיטב הכוחות ביהדות צריכים להתעורר ולהעלות את היהדות לדרגת מדע ובאמצעות הגישה המדעית. האגודה הקימה גם בית-ספר ללימודי היהדות. היינריך היינה, שהצטרף לאגודה, הרצה שם על ההיסטוריה היהודית.

האגודה לא הצליחה לרכז סביבה תמיכה מספקת, הן בדעת הקהל היהודית והן בדעת הקהל הלא-יהודית. ב-1824 פורקה האגודה. שנים מחבריה הבולטים, נשיא האגודה, אדוארד גאנז והמשורר היינריך היינה, המירו את דתם תוך זמן קצר. הם נקטו בצעד זה, בין השאר משום שהחקיקה הפרוסית מנעה שילובם של אינטלקטואלים וחוקרים יהודים במוסדות האקדמיים של הממלכה. היינה הגדיר צעד זה כהשגת "כרטיס כניסה לחברה האירופית".

למרות כישלונה החרוץ של האגודה לתרבות, היא בישרה ואף פתחה עידן חדש של פריחת יצירה מדעית יהודית ובנושאי היהדות, יצירה הנמשכת עד ימינו אלה.

בחוקה החדשה שנתקבלה במדינת בוואריה, ב-1818, נשללה מן היהודים הזכות לשלוח באי-כוח אל אספת המעמדות שהוקמה על פי החוקה. בבוואריה, בה שכנו בין חמישים לששים אלף יהודים, היה זה המשך כמעט טבעי למדיניות הדיכוי כלפי היהודים; אך במעמדם החוקי של יהודי המחוזות שהוחזרו לבוואריה לאחר המלחמה בנפוליאון, חל מהפך לרעה. הם איבדו את הזכויות המדיניות מהן נהנו תחת המשטר הצרפתי. כנס של מנהיגים יהודים, שהתקיים במינכן (אפריל 1819), פנה בקריאה אל האספה הבווארית (הלאנדטאג), להכניס בחוקה את סעיף שוויונם האזרחי של התושבים היהודים. תגובת הלאנדטאג היתה מעודדת, שכן הוא הציע לממשלה לשקול חקיקה שתרחיב זכויות היהודים. התקדמות זו נבלמה עד מהרה ונבלעה ברעש ההתפרצויות כלפי היהודים ("פרעות העפ-העפ").

 

ערכים אישיים
  1. ליאופולד צונץ (יום טוב ליפמן, 1886-1794), היסטוריון, מייסד "חכמת ישראל", חניך בית-הספר היהודי החופשי בוולפנביטל (Wolfenbüttel ), שהיה בין מוסדות החינוך היהודיים הראשונים שהנהיגו תכנית לימודים חילונית בצד לימוד תורני. צונץ שימש כמה שנים כמורה בבית-ספר זה. את השכלתו הכללית רכש באוניברסיטה של ברלין. ב-1819 הצטרף למייסדי האגודה לתרבות ולמדע של היהודים. בספרו, "משהו על הספרות הרבנית" ( Etwas über die rabbinische Litteratur, 1818 ) פרש צונץ את התפיסה המנחה אותו ואת חבריו: היצירה היהודית הספציפית מגיעה אל קצה, כיוון שהיא עומדת להיבלע בתרבות האירופית הכללית (התרבות הגרמנית); זו השעה לחשוף את מכמניה של התרבות היהודית (העברית) הישנה, באמצעות המחקר ההיסטורי-ספרותי-פילולוגי, ולהציג את תרומת היהדות לתרבות האנושית הכללית, כמין הוכחה לכשרותם ונכונותם של היהודים להשתלב בתרבות הכללית. חקירה ודרישה זו מכוונת לסייע ליהודים להכיר את עצמם וכמובן לסייע לגויים להכיר את היהדות. ב-1820 הוזמן לשאת סדרה של דרשות בבית-הכנסת החדש של הרפורמים בברלין. פרק זמן שימש כמנהל בית-הספר היסודי של הקהילה היהודית בברלין. ב-1836 הוזמן על ידי הקהילה לכתוב מחקר מקיף על השמות היהודיים בתגובה על הצו הממשלתי האוסר על היהודים להשתמש בשמות נוצריים. בשנים 1850-1840 שימש כמנהל הסמינר היהודי למורים בברלין. צונץ קיווה כי מוסדות אקדמיים בגרמניה יכירו בלימודי היהדות כמקצוע אקדמי; אך פנייתו בעניין זה אל שר התרבות הפרוסי נדחתה (1848). צונץ, למרות אכזבתו הגדולה, שלל כל רעיון להקים מוסד אקדמי יהודי נפרד למדע היהדות, שכן חשש שמוסד כזה יהיה מבודד מן העולם האקדמי וינותק מן התרבות הכללית. צונץ התמסר לעבודות המחקר שלו, שעיקרן נסב על חקר הפיוטים והסליחות בסדרי התפילה היהודית. מחקריו הרבים התפרסמו בשנות ה-40, ה-50, וה-60 . הוא הוזמן לכתוב ערכים על היהדות בלקסיקון ברוקהאוס (Brockhaus). הקהילה היהודית בברלין העניקה לו פנסיה צנועה, תוך הכרה בחשיבת מחקריו. במלאת לו 70 הוקמה קרן על שמו, כדי לאפשר המשך מחקריו ופרסום כתביו.
    גולת הכותרת של מחקריו היה החיבור "הדרשות בישראל בהתפתחותן ההיסטורית" (Die gottesdienstlichen Vorträge der Juden, historisch entwickelt, 1832), ספר זה נחשב עד היום מופת של מחקר היסטורי, אף שהדחף לחיבורו היה פוליטי: להוכיח כי הדרשנות בבתי-הכנסת אינה התפתחות חדשה, אלא מייצגת מסורת מוצקה, נוכח כוונת הממשלה הפרוסית לאסור על השמעת דרשות בבית -הכנסת, בטענה כי זה חידוש בן הזמן.
    יצרו המדעי של צונץ גבר על יצרו האידיאולוגי והפוליטי. על אף רצונו להוכיח כי הספרות היהודית בימי-הביניים היתה חלק מן התרבות האירופית, נשאר נאמן לקריטריונים המדעיים החמורים שדגל בהם, והתמונה שהתקבלה כתוצאה ממחקריו היתה של תרבות יהודית מסוגרת ומובדלת בתחומה, ממוקמת בשולי התרבות האירופית. צונץ רגז על רבני הרפורמה המעוותים את תמונת המחקר ההיסטורי על פי התיאולוגיה והאידיאולוגיה המקובלות עליהם. הניכור בינו לבין חבריו במחנה הרפורמה גבר, עד שניתק עצמו מן התנועה לרפורמה ואף התנגד לה.
    צונץ וחבריו סברו כי העיסוק במדע היהדות היא הצורה המכובדת האחרונה לעיסוק ביהדות, כתרבות גוועת. אך במשך הזמן התברר כי אנשי "חכמת ישראל" שהניחו יסוד איתן למדעי היהדות הניחו בזה נדבך חשוב להמשך היצירה היהודית בעת החדשה ובתנאי העולם המודרני.



  2. אדוארד גאנז (1839-1798), משפטן והיסטוריון, רכש השכלתו באוניברסיטאות ברלין והיידלברג. ביקש לראות ביהדות זרם בין זרמים בתרבות האירופית. ב-1820 קיבל מינוי של מרצה למשפטים באוניברסיטה של ברלין, אך למרות הפופולריות העצומה שלו כמרצה, נחסמה הקריירה האקדמית שלו. גאנז התנצר ב-1825 ותוך שנה קיבל משרת פרופסור באוניברסיטת ברלין. הוא הושפע עמוקות מן הפילוסופיה של הגל וראה במדינה הפרוסית פסגת ההתפתחות ההיסטורית; עם זאת, סירב לראות במדינה מכשיר של לאומיות גרמנית והסתייג מן הנטייה הגוברת לרומנטיציזם ולהאדרת ימי-הביניים הנוצריים. גאנז היה חוקר פורה והספיק לפרסם כמה חיבורים חשובים בתורת המשפטים ובהיסטוריה. הוא ערך את הרצאותיו של הגל על הפילוסופיה של ההיסטוריה (שני כרכים מתוך כתבי הגל שפורסמו בשנים 1837-1833).