דצמ 312014
 

הממשלה הוציאה תקנות לבלימת תנועת התייהדות (סובוטניקים – "שומרי שבת"), שהתפשטה בקרב האיכרים במחוזות וורונז', סרטוב וטולה. מדיניות הדיכוי כלפי האיכרים המתייהדים הגיעה לשיאה בימי יורשו של הצאר אלכסנדר הראשון: אלפי מתייהדים גורשו לסיביר; כפרים שממו. גם הקו כלפי יהודים הוקשח. עוד ב-1820 יצאה הוראה האוסרת על העסקת משרתים נוצריים בבתי יהודים.

11 באפריל. נתפרסמה פקודת הצאר לאסור על היהודים במחוזות ויטבסק ומוהילב בבלורוסיה להחזיק זכויות חכירה, פונדקים ובתי-מרזח, אכסניות וסוכנויות דואר, ולפעול להעברת היהודים מן הכפרים אל הערים; כל זה כדי להיטיב את מצב האיכרים. תוך זמן קצר גורשו כעשרים אלף יהודים מן הכפרים והצטופפו בחוסר כל בעיירות. לאחר זמן הודתה הממשלה כי צעדים אלה לא הביא שיפור במצב האיכרים.

1 במאי. הממשלה הקימה "ועדה לתקנת היהודים", ובה חברים שרי האוצר, הפנים, המשפטים, הדתות וההשכלה. תפקיד הוועדה לבדוק את החקיקה הקיימת לגבי היהודים ולהציע תיקונים שיעשו את הנוכחות היהודית בממלכה ל"נוחה ומועילה". בהנחיה חשאית שניתנה לוועדה נתבקשה זו לפעול לצמצום מספר היהודים בממלכה. אחת התוצאות של פעולת הוועדה היתה ההוראה שיצאה ב-1825 להרחיק את היהודים היושבים בכפרים שבאזורי הגבול עם פולין, כדי למנוע הברחות.

בעיר ויאליז' שבפלך ויטבסק, בחג הפסחא הנוצרי, נמצאה גופת ילד שנרצח בדקירות. מיד נפוצו שמועות כי היהודים אשמים ברציחתו לצורך פולחנם הדתי. לאחר חקירה פסק בית הדין כי אין ממש בעלילת דברים זו; אך עיקשותם של הכמרים המקומיים ושל מושל המחוז, חובאנסקי, גרמה לחידוש החקירה. 42 מיהודי העיר נעצרו ונחקרו. הצאר החדש, ניקולאי הראשון, שהאמין בנכונות עלילת הדם, פקד לסגור את בתי-הכנסת בעיר. אך ככל שהתארכה והסתבכה החקירה, התרופף גם ביטחונו של הצאר בנכונותה. העניין הועבר לערכאות הגבוהות ביותר בממלכה, ובסופו של דבר פסקו כי אין ממש בהאשמות ויש לשחרר את היהודים ולהעניש את טופלי העלילה. הצאר אישר את פסק-הדין, אך העיר כי אין בו ביטחון פנימי שהיהודים לא הרגו את הילד: יש בין היהודים קנאים זובחי אדם, "כמו בינינו הנוצרים".