דצמ 312014
 

הושג הסכם פשרה בין הספרדים והאשכנזים על הנהגת מפתח חדש לחלוקת כספי התרומות מאירופה. משטר החלוקה הממוסד של הישוב היהודי בארץ-ישראל קם ב-1809, לאחר שבאמסטרדם הוקם מוסד בשם "פקידי ואמרכלי דערי הקודש" (פקו"א), שקיבל עליו לארגן, לרכז ולנהל את מערכת גיוס התרומות בארצות מערב-אירופה ולפקח על חלוקתן בארץ בין "ארבע ערי הקודש". רבני הקהילה היהודית הספרדית בירושלים הסכימו להפקיד בידי מנהלי פקו"א סמכויות מוחלטות בכל הקשור לגיוס הכספים, ניהולם וחלוקתם. ההסדר חולל מהפכה במצבו של הישוב היהודי הקטן בארץ. הוא ייעל עד מאד את מערכת איסוף התרומות. הוא הביא לביטול מוסד השד"רות, שהיה תמיד בעייתי, כרוך במעשי שחיתות ויקר מאד, בשל העמלות הגבוהות של השד"רים. מוסד הפקו"א יכול היה להשתבח בכך שהוצאותיו היו נמוכות עד להדהים (8%-6% ) וכמעט כל הכספים שאסף הגיעו ליעדם. בין השנים 1817 ל-1853 עמד בראש המוסד ר' צבי הירש לעהרן, שניהל את המוסד ביד רמה ובמסירות אין קץ. זה הפך להיות המוסד הקובע בכל ענייני הישוב היהודי הישן בארץ, גם כאלה החורגים לכאורה מניהול כספי החלוקה. אנשי הפקו"א ייצגו תפיסה שמרנית ביותר כלפי כל הניסיונות להכניס שינויים באורח חייו של היישוב היהודי בארץ. לעהרן התייחס בחשדנות גם כלפי פעולותיו ויזמותיו של מונטיפיורי וראה בו סוכן מודרניזציה העלולה לשנות את צביונו החרדי של הישוב היהודי. משטר החלוקה היה קשור בתפיסה ברורה ומוצקה אודות אופיו של הישוב היהודי בארץ והתפקיד שהוא ממלא עבור כל תפוצות ישראל בגולה. הגיון הקיום של משטר החלוקה היה מותנה בתפיסה זו ועל כן התנגדו אנשי הפקו"א לכל שינוי – אפילו התמים ביותר – העשוי לחתור תחת אושיות המבנה הזה, שבו יהודי ארץ-ישראל ויהודי הגולה ערבים זה לזה, אם לא זה בזה.

משנתרבה הישוב האשכנזי בארץ ובירושלים, דרשו האשכנזים את חלקם בהכנסות המגביות באירופה ואיימו לתבוע חזקה על כל הכספים המגיעים מקהילות האשכנזים באירופה. לאחר דין ודברים ממושך הושג הסכם הפשרה הקובע כי כ-60% מן הכספים יועברו לאשכנזים.

שיטת החלוקה הספרדית ושיטת החלוקה האשכנזית היו שונות זו מזו באופן מהותי. הספרדים שמרו על מסגרת מאוחדת ומנעו יצירת מגביות נפרדות על פי ארצות מוצא ("כוללים"). מפתח החלוקה היה פשוט ונוקשה: שליש לצרכי הציבור (תשלום מסים ואחזקת המוסדות), שליש לתלמידי חכמים ושליש לעניים, חולים ונצרכים. חלוקה זו הפלתה לטובה תלמידי חכמים ופגעה באוכלוסיה הדלה. אך כפועל יוצא – שיטה זו דחפה את הנזקקים לחפש מקורות פרנסה במלאכה ובמסחר זעיר. שיטת החלוקה האשכנזית התבססה על תפיסה הפוכה: שכל יהודי היושב בארץ הקודש זכאי לתמיכה מיהודי הגולה, שלמענם הוא יושב כאן. החלוקה היא למשפחות, על פי גודל המשפחה, בלא קשר למצבה הכלכלי. העשירים קיבלו אותה קצבה שקיבלו העניים. יתר על כן, בכוללים המזרח-אירופיים נהוג היה גם לחלק "קדימות" – לתלמידי חכמים, ליחסנים ועסקנים – בשיעורים שעלו לפעמים בהרבה על שיעורי הקצבה. שיטה זו בלמה כל ניסיון לפרודוקטיביזציה של הישוב היהודי האשכנזי ותרמה במישרין לגידול הפערים הכלכליים בתוכו.

מן החלוקה נהנו רק היהודים המתגוררים בארבע ערי הקודש. הקהילה הפרושית התקינה משטר חמור המחייב את מקבלי הקצבות להתמסר ללימוד התורה, כל ימות השבוע וכל שעות היום. הוטלה צנזורה חמורה על ההתכתבות עם חו"ל, כדי למנוע ביקורת על ניהול חיי הקהילה בארץ. האיום בביטול הקצבה לכל המפֵרים את משמעת הקהילה העניק לממונים על החלוקה כוח כפייה שאין גדול ממנו ויצר מן הישוב "הישן" מערך מבוצר, סגור וממושמע, העומד בפני רוחות הזמן.

הנהגת הקהילה הספרדית היא שנשאה באחריות הכלכלית לניהול חיי הציבור היהודי כולו – תשלום המסים ואחזקת המוסדות. כספי התרומות לא הספיקו ולצורך זה עשו שימוש במיסוי פנימי – מס על הבשר (גאבלה) והיטלים על צריכת מצות ויין, ומס נסיעה על היוצאים לחו"ל. כן נהגו להפקיע עזבונות של מתים ללא יורשים. מאחר שרוב העזבונות היו משל אשכנזים התעוררה סביב עניין זה מחלוקת עזה, עד שבוטל נוהג זה של הפקעת העזבונות.