דצמ 312014
 

שאלת היהודים היתה בין הנושאים הראשונים שהעסיקו את הצאר ניקולאי הראשון (1855-1825), לאחר דיכוי מרד הדקבריסטים. מנוי וגמור היה עם הצאר – אולי בהשראת הרעיונות הדקבריסטיים – לפעול לרוסיפיקציה מלאה של היהודים, והתכנית שהגה היתה – הטלת שירות חובה בצבא על היהודים. אמנם תכנית זו השתלבה במגמה הכללית להרחיב את חובת הגיוס לצבא על מעמדות בחברה הרוסית, שעד כה היו פטורים ממנו.

חוק מיוחד לגיוס היהודים (ולא במסגרת החוק הכללי לגיוס חובה) פורסם באוגוסט 1827. החוק הטיל על הקהילות היהודיות מכסת גיוס של 1% מקרב גילאי 12 עד 25 (בהשוואה ל-0.5% בקרב גילאי 25-18 באוכלוסיה הכללית). הנימוק להחלת הגיוס על גילאי 12 עד 18 היה שהמגויסים (רֶקרוּטים) היהודים אינם כשירים בדרך כלל לשירות הצבאי ומוטב להכשיר אותם לשירות בעודם באבם. בצבא הרוסי הונהג מוסד "הקאנטוניסטים" עוד בימי פטר הגדול, ולפיו בני חיילים קיבלו חינוך צבאי והוכשרו לשירות צבאי עם הגיעם לבגרות. ילדי החיילים שוכנו וחונכו במחנות מיוחדים שנקראו "קאנטונים" (במקור: כך כונו "אזורי הגיוס" לצבא בפרוסיה). עתה משהוחל חוק הגיוס גם על גילאי 12 מקרב הציבור היהודי נכנסו אלה למסגרת הקאנטוניסטים. המחנות שנועדו לקליטת הילדים היהודים הוצבו הרחק בחבלי המזרח ובסיביר, כדי לנתק אותם מסביבתם היהודית.

החוק פטר מן השירות הצבאי סוחרים מוכרים (רשומים באגודת הסוחרים), בעלי מלאכה מוכרים, חקלאים, רבנים, בוגרי בתי-ספר רוסיים ממשלתיים. כל אלה היו חייבים בתשלום פטור משירות צבאי בסך אלף רובל, או לחלופין להמציא "מתנדב" יהודי אחר לשירות במקומם. ביצוע החוק הופקד בידי הקהילות היהודיות. לצורך זה אף הורחבו סמכויותיהן. הן היו מוסמכות לקבוע מי חייב גיוס, גם כאמצעי ענישה על פיגור בתשלומי מסים ועל "חיי בטלה ושאר עבירות". הקהילות היו חייבות להמציא את מכסת הגיוס והיו חופשיות לקבוע את היחס בין "רקרוטים" ל"קאנטוניסטים". התוצאה היתה טרגית במלוא מובן המלה. שירות החובה בצבא הרוסי היה למשך זמן של 25 שנה. הגיוס הטיל חיתתו גם על אוכלוסיית האיכרים הרוסים. אדם שנלכד ברשת הגיוס היה חשוב כמת. ניתן לשער מה גדולה היתה הבהלה שאחזה בקהילות היהודיות. הן היו אחוזות אימה. המשפחות נקטו בכל שיטה וכל תכסיס כדי לחלץ את בניהן מסכנת הגיוס, בכלל זה הטלת מומי גוף (קטיעת אצבעות, ניקור עין שמאל, הדבקה במחלות עור). אך, מנגד, מוסדות הקהילה הפכו לכלים של שיתוף פעולה עם השלטונות בביצוע החוק. היה עליהם לספק בכל מחיר את מכסת הגיוס. סמכויות הגיוס שנמסרו בידי ראשי הקהילות פתחו פתח לשלטון עריצות פנימי ולשחיתות איומה. נטיית הפרנסים היתה כמובן להסגיר לגיוס את היסודות החלשים בקהילה ואת הילדים שבאו מן השכבות החלשות – יתומים, בני אלמנות, בני משפחות עניות. הצעירים שעלו בגורל התאמצו לברוח על נפשם לכל עבר. הקהילות נזקקו לשירותיהם של "ציידי-אדם" ("חאפרים" – חוטפים, כפי שכונו). פרק אפל נפתח בתולדות יהודי רוסיה. החוטפים, כיוון שהתקשו בלכידת הצעירים הבוגרים, הגדילו לעשות בלכידת ילדים, אפילו מתחת לגיל גיוס. נקטו בכל השיטות המלוכלכות, בכלל זה שימוש באלימות, דרכי פיתוי, זיוף תעודות לידה, מארבים ומלכודות לעוברי אורח תמימים – ובלבד שתתמלא המכסה. ב-1852 יצא צו ממשלתי המעניק לקהילות ולכל פרט יהודי היתר ללכוד עריקים המשתמטים מן הגיוס, בכלל זה יהודים הנעים בדרכים ללא פספורט. מרגע זה הותרו כל החרצובות. החוטפים השתוללו בכל תחום המושב היהודי. הדרכים היו בחזקת סכנה. מדרך הטבע גדל שיעור הקאנטוניסטים עד שעלה על שיעור הרקרוטים. הקהילות עצמן העדיפו להקריב ילדים על פני צעירים, שבחלקם הגדול היו בעלי משפחות. גם השלטונות הרוסיים העדיפו גיוס ילדים, שאותם ניתן היה ללוש כחומר ביד היוצר. הקורבנות האמיתיים של החוק הדרקוני היו הילדים שנידונו לחיי קאנטוניסטים. חלק ניכר מן הילדים, שנשלחו בשיירות למרחקים של מאות ואלפי קילומטרים למזרח רוסיה, לא עמדו בתלאות הדרך ומתו. הרוב מקרב אלה ששרדו המירו את דתם בתנאים הבלתי אפשריים שאליהם נקלעו. על פי הערכה, בין 30,000 ל-40,000 (יש הגורסים קרוב ל50,000) ילדים גויסו לשירות צבאי כקאנטוניסטים, במשך 29 שנות הפעלתו של החוק. לאחר מלחמת קרים, ב-1856, עם עליית אלכסנדר השני לשלטון, בוטל סעיף החוק המתיר גיוס קטינים יהודיים.

פרק זה השאיר משקעים מרים מאד בתוך הקהילות היהודיות; החריפו המתחים החברתיים הפנימיים; נתערערה במידה ניכרת סמכות ההנהגות היהודיות המסורתיות, בשל התפקיד שמילאו בפרשה זו. גברה מגמת הסקולריזציה והתנתקות יחידים מן הקהילה; אך לכלל התקוממות לא הגיעו הדברים, כיוון שהמגזרים המבוססים של הקהילה היהודית לא נפגעו בגזירה הקשה ושיתפו פעולה עם מדיניות ההנהגה.

תופעה שלילית רווחת נוספת, שמיררה את חיי הקהילות היהודיות, היתה תופעת המלשינים או ה"מוסרים" – יהודים שסחטו את הקהילה באיום של הלשנה לשלטונות על השתמטות הקהילה מביצוע נאמן של פקודת הגיוס לצבא. ב-1838 , בעיר אושיצה, בחבל פודוליה, חוסלו שני מלשינים שהטילו חיתתם על הפלך כולו. השלטונות הגיבו בחומרה: אסרו עשרות עסקנים והעמידום למשפט צבאי. עשרים נידונו למלקות ולמאסר עם עבודת פרך; עשרים גורשו לסיביר. כמה מן הנידונים לא עמדו בעונש המלקות ומתו. נאסר גם האדמו"ר ישראל מרוז'ין (1850-1797), שלו ייחסו את מתן ההוראה להמית את המלשינים.

במקביל לחוק השירות בצבא יזם ניקולאי הראשון סדרה של צעדים לדילול האוכלוסיה היהודית בכפרים בתחום המושב וקודם כל במחוזות המערב, ברוסיה הלבנה. ניקולאי היה משוכנע כי היהודים הם האשמים במצוקתם של האיכרים. יועציו הם שביקשו למתן את מדיניות הלחץ של הצאר והצביעו על התפקיד המכריע שמילאה האצולה הפולנית המקומית בדיכוי האיכרים הצמיתים. הצאר ניאות להשעות לפי שעה את ביצוע גירוש היהודים מן הכפרים במחוזות תחום המושב, להוציא את חבל גרודנה.

גם על יהודי קיוב נגזר לעזוב את העיר. הישוב היהודי בקיוב קם ב-1794, ומנה למעלה מ-1,500 נפש. העירונים הפעילו לחץ מתמיד על השלטונות לסלק את היהודים מן "העיר הקדושה". עד לאותה שעה גוננו הצארים על זכות היהודים להתגורר בעיר. ואילו ניקולאי הראשון נענה לדרישת העירונים. השלטונות עיכבו את ביצוע הפקודה, על רקע פרוץ מרד הפולנים; אך ב-1835 גורשו כל יהודי העיר.

ערכים אישיים
  1. ישראל רוז'ין (פרידמן, 1850-1797) נינו של המגיד ר' דוב ממז'ריץ, קבע את מושבו ברוז'ין בפלך קיוב. הוא בלט באישיותו הכריזמטית ובכושר ארגון מעולה. סביבו התקבצו אלפי חסידים והוא ניהל שם את חצרו ביד רמה ובסגנון מלכותי. הוא התגורר בפאר רב, מוקף משרתים; נהג לנסוע במרכבה בעלת ידיות כסף ורתומה לארבעה סוסים. הוא הסביר את אורח החיים הראוותני והנהנתני שלו כך: השטן כבר מצוי במחיצת הצדיקים, אך אינו מעלה על דעתו כי מתחת לכל הפאר הזה חבויה אבן-חן יקרה… משנפל עליו החשד למתן ההוראה לחיסול המלשינים הושב בכלא ונחקר במשך 22 חודשים. איש מן הנאשמים האחרים לא הפליל אותו, ומשיצא לחופשי בהעדר הוכחות, נמלט לשטח אוסטריה ולאחר נדודים קבע את מושבו בעיר סדיגורה שבבוקובינה (1841). שם שגשגה סביבו חצר חסידית חדשה – חסידות סדיגורה – שגם אותה ניהל ביד רמה ובפאר רב.