דצמ 312014
 

נתפרסם החוק החדש על היהודים. זה התבסס על החקיקה משנת 1804, בצירוף כל התקנות והאיסורים שנתווספו מאז. אמנם היזמה לגירוש היהודים מן הכפרים הוצאה מן החוק. לעומת זאת נדחתה ההצעה להרחיב את תחום המושב ולהתיר פעילות סוחרים יהודים מן המדרגה הראשונה (חברים בגילדות) בפנים רוסיה. לאמתו של דבר תחום המושב הצטמצם בעקבות פינוי היהודים מן הכפרים באזורי הגבול המערבי. בסוגיית האמנציפציה ליהודים נאמר, כי מדינות המערב שהעניקו שוויון זכויות ליהודים אינן יכולות לשמש דוגמא, "כי מספר היהודים אצלנו מרובה ביותר והעם הרוסי, עם כל סובלנותו הדתית, אינו מתייחס לענייני הדת באותו שוויון-נפש המאפיין את האומות האחרות." החוק החדש השאיר בעינו את ההיתר מימי יקטרינה הגדולה להשתתפות יהודים בבחירות לרשויות העירוניות ואף לייצוג ברשויות אלה (בתנאי של ידיעת השפה הרוסית). ב-1836 הוטלה הגבלה על מספר היהודים – לא יותר משליש – היכולים לשמש במועצות העירוניות. ב-1839 הוטלה עוד הגבלה על השתתפות היהודים בבחירות למועצות העירוניות. הם יוכלו לבחור רק בקלפי מיוחד המיועד ליהודים. יהודי לא יוכל להיבחר כראש עיר או כחבר בית-המשפט העירוני או חבר המועצה של המשטרה העירונית.

החוק החדש אסר על נישואי קטינים בעדה היהודית, גברים עד גיל 18 ונשים עד גיל 16. בשל השמועות שנפוצו בציבור היהודי קודם לפרסום החוק על הכוונה להגביל את גיל הנישואין, פרצה "בהלת נישואי קטינים" בקרב הקהילות היהודיות, בעיקר במגזר החסידי. הורים מיהרו להשיא את ילדיהם – מהם ילדים רכים בגילאי עשר ואף למטה מזה. בהלה כזאת פרצה כבר ב-1827, עם פרסום פקודת הגיוס, כאשר הורים השיאו את ילדיהם כאחוזי תזזית, בהנחה שפקודת הגיוס לא תחול על בעלי משפחות. אך הנחה זו התבדתה אז; חוק הגיוס לא פסח גם על הנשואים. בהלת נישואי הילדים שככה לפרק זמן קצר. עכשיו התחדשה בלא סיבה הגיונית נראית לעין. התופעה העידה על עצבנותו הרבה של הציבור היהודי, שסבל טלטלה קשה כתוצאה מיוזמותיו הברוטליות של המשטר.