דצמ 312014
 

יצא לאור "כתב-עת מדעי לתיאולוגיה יהודית" (Wissenschaftlische Zeitschrift für jüdische Theologie), מיסודו של אברהם גייגר. מטרתו המוצהרת היתה להעמיד את היהדות על בסיס מדעי במקום הבסיס הדתי הישן. רק באופן זה, טען גייגר, ניתן יהיה לגשר בין היהדות לבין התרבות המודרנית ולהבטיח את המשך הזיקה של הדור הצעיר אל היהדות. בין השנים 1835 ל-1847 יצאו ששה כרכים של כתב-העת המדעי וטובי המלומדים היהודים של זמנו תרמו מחיבוריהם.

ערכים אישיים
  1. אברהם גייגר (1874-1810) נולד בפרנקפורט למשפחה מסורתית. קיבל חינוך תורני ורכש השכלה כללית באוניברסיטאות היידלברג ובון. ב-1832 הוסמך לרבנות ושימש כרב בוויסבאדן. בתקופת לימודיו בבון התיידד עם שמשון רפאל הירש; את שניהם איחדה ההתעניינות העצומה בשאלת היהדות מול העולם המודרני; אבל כל אחד מהם נתן תשובה אחרת לשאלה הכבדה והשניים הפכו ליריבים אידיאולוגיים מרים. גייגר היה ממייסדי הזרם הרפורמי ביהדות והיה בלי ספק הדמות הבולטת והחשובה בתנועה זו ואילו הירש ייסד את הזרם הניאו-אורתודוכסי, שהתנגד תכלית התנגדות לחידושי הרפורמה.
    ב-1837 יזם גייגר את הכנס הראשון של הרבנים הרפורמיים, בוויסבאדן. ב-1838 נקרא גייגר לשמש כדיין וכעוזר רב של קהילת ברסלאו (ברצלב), אך מינוי זה עוכב עד 1840, עקב התנגדותו העזה של רב הקהילה, זלמן טיקטין. משנפטר טיקטין, ב-1843, החליטו פרנסי הקהילה לפצל את הרבנות: גייגר נבחר לשמש כרבם של "המתקדמים", דורשי התיקונים, ואילו בנו של הרב טיקטין מונה כרבם של "האדוקים" (האורתודוכסים). בברסלאו ייסד גייגר בית-ספר ללימודי דת וחוג לבלשנות עברית. הוא נטל חלק פעיל ובולט בהתוועדויות הרבנים הרפורמיים בפרנקפורט (1845) ובברסלאו (1846). ב-1854 נמנה על מייסדי הסמינר התיאולוגי היהודי בברסלאו, אך מינויו כמנהל הסמינר סוכל בשל התנגדות הקונסרבטיבים. ב-1863 התמנה גייגר כרב הקהילה הרפורמית בפרנקפורט, עיר הולדתו. ב-1870 התמנה כרב הקהילה הרפורמית בברלין. ב-1872 היה בין מקימי בית הספר הגבוה לחכמת ישראל (מדע היהדות - Wissenschaft des Judentums) והוא כיהן כמנהלו עד יום מותו.
    בראשית דרכו גייגר נמנה על הקיצונים בדורשי הרפורמה בדת ישראל; עם הזמן מיתן את עמדותיו. שאיפתו העזה היתה להעמיד את היהדות על בסיס רציונלי, מוסרי ואסתטי, באמצעות חקר היהדות בדיסציפלינה היסטורית ובלשנית. באמצעות החקירה ההיסטורית ביקש גייגר להראות כי היהדות היתה הוויה מתפתחת שעברה שינויים רבים במשך הזמן ובהתאם לדרישות הזמן (ובכך ביקש ליצור לגיטימציה לשינויים שיש לחולל ביהדות בעת החדשה). שליטתו הרחבה והעמוקה של גייגר, הן בלימודי התורה והן במדעי הרוח הכלליים, הכשירה אותו למלא תפקיד מרכזי בייסודה ובנייתה של "חכמת ישראל", שממנה צמחו מדעי היהדות של זמננו.
    בתיקונים שהנהיג גייגר נקט קו אמיץ והחלטי. הוא ביקש להסיר כל סממן לאומי מן הטקסים והתפילות ולשוות ליהדות אופי דתי טהור, עם דגש על מושג הצדק ו"מוסר הנביאים". ועם זאת נרתע מלחולל שינויים העלולים לפלג גם את המחנה רפורמי, סביב סוגיות רגישות, כמו השבת והמילה (שהוא ראה בה מנהג ברברי).
    גייגר היה חוקר וסופר פורה. עבודת הדוקטור שלו היתה על הנושא "מה נטל מוחמד מן היהדות" (1833). חיבורו העיקרי היה "המקור התנ"כי ותרגומיו" (1857). נושא מרכזי במחקריו היה הפילוג בין הפרושים והצדוקים בימי בית שני.



  2. שמשון רפאל הירש (1888-1808), מנהיג הזרם הניאו-אורתודוכסי ביהדות גרמניה. נולד בהמבורג. קיבל חינוך תורני, אף כי ברוח האורתודוכסיה המתונה של רבנים כיעקב אטלינגר ויצחק ברנייס, רב הקהילה האורתודוכסית בהמבורג, שהנהיג לימודי חול במוסדות תלמוד תורה של הקהילה. ב-1829 למד הירש באוניברסיטה של בון שפות קלסיות, היסטוריה ופילוסופיה, ושם התיידד עם אברהם גייגר. ב-1830 התמנה כרב פלך אולדנבורג ובתפקיד זה שימש 11 שנים. ב-1836 התפרסם ספרו "איגרות צפון. תשע-עשרה איגרות על היהדות" (Igrot tsafun. Neunzehn Briefe über Judentum). שנה לאחר מכן יצא לאור חיבורו החשוב השני "חורב – מאמרים על חובות ישראל בגולה" ( Choreb, oder Versuche über Jissroel Pflichten in der Zerstreuung). בחיבוריו אלה ביקש הירש לבסס מחדש את עיקרי היהדות הישנה בתנאי העולם המודרני ולהראות כי שני העולמות יכולים להתקיים יחד. הספר "תשע-עשרה איגרות" עשה רושם רב על ציבור רחב של קוראים. ב-1841 עבר לעמדן. ב-1846 עבר לניקולסבורג ושימש כרב ראשי של מורביה. כאן נטל חלק פעיל במאבק להשגת שיווי זכויות היהודים במהפכת 1848. הוא נבחר כיו"ר הוועד לזכויות האזרחיות והמדיניות של היהודים במורביה. ב-1851 נקרא לשמש כרב של קהילת "עדת ישורון בפרנקפורט ע"נ מיין. בתפקיד זה שימש שנים ארוכות, עד יום מותו. כאן יכול היה ליישם את השקפותיו הניאו-אורתודוכסיות ולהפוך את הקהילה היהודית האורתודוכסית בפרנקפורט לדוגמה של אורתודוכסיות יהודית נוסח גרמניה.
    עמדתו של הירש לא היתה מקובלת על רבנים אורתודוכסים שמרנים. הוא הצטייר כמי שנוקט עמדת-ביניים בין הרפורמה לבין האורתודוכסיה. היהודי האידיאלי בעיני הירש היה זה הממזג השכלה רחבה ומעורבות בעולם המודרני עם שמירת המצוות ואורח החיים היהודי המסורתי. ליהודי כזה קרא "איש ישראל". המיזוג נראה לו אפשרי והוא מתמצה בנוסחה שטבע רבן גמליאל בשעתו: "תורה עם דרך-ארץ". במוסדות החינוך היהודיים שייסד הירש בפרנקפורט – בית-ספר יסודי, בית-ספר תיכון, ובית ספר גבוה לנערות – כללה תכנית הלימודים גם מדעים כלליים. ב-1854 פרסם הירש את החוברת "דת משולבת בקדמה" Die Religion im Bunde mit dem) Fortschritt ), בה התפלמס עם דוברי היהדות הרפורמית הסבורים כי דת ישראל אינה מסוגלת להשתלב בקדמה אלא אם כן יכניסו בה שינויים רדיקליים. הירש הבדיל בין צורה ותוכן ביהדות. בעוד שאין לפגוע בתכני הדת היהודית, יש ויש מקום לשינויים בהופעתו ובנימוסיו החיצוניים של היהודי. כנגד התיזה הרפורמית שהיהדות היא דת בלבד ואין לייחס חשיבות למרכיביה הלאומיים, הצביע הירש על כך שהיהדות לא כוננה ככת דתית כי אם כעם נושא דת. הירש התנגד בכל תוקף לביטולה של העברית כשפת התפילה היהודית. כנגד הדרישה הרפורמית ל"קדמה" העמיד את התביעה ל"התעלות". הירש שלל את הגישה ההיסטורית אל היהדות, מיסודם של גייגר ואנשי "חכמת ישראל". מקורה של התורה הוא אלוהי, ועל כן היא אל-זמנית; תפקידה של הפרשנות בכל זמן הוא להגיע להבנת המשמעות הגלומה בכל היגד וכל ציווי שבה. הירש ביקש מלכתחילה לשמור על הזיקה בין האורתודוכסים לרפורמים; אך לאחר הכנסים הרפורמים, בשנים 1846-1844, שינה את דעתו וגרס כי יש להפריד לגמרי בין שתי הקהילות. רוב האורתודוכסים בגרמניה העדיפו לקיים את האחדות הארגונית של הקהילות, בתנאי שיינתן לכל זרם לקיים את פולחניו בנפרד (בתי כנסת נפרדים).