דצמ 312014
 

היכל (טמפל) חדש, דוגמת ההיכל בווינה, הוקם גם בפראג. במאבק בין משכילים ואדוקים כאן, הסתמן שוויון כוחות. ב-1832 נוסדה בפראג "אגודה לתקנת הפולחן של דת ישראל", שחבריה נמנו על השמנה והסלתה של הקהילה היהודית. בבית-הכנסת החדש לא הונהגו תיקונים; אך מינויו של שלמה יהודה רפופורט כרב העיר נחשב הישג למשכילי הקהילה; אף שרב משכיל זה יצא בתוקף כנגד הרבנים הרפורמיים הבאים לקעקע את הדת היהודית בלהיטותם לאמנציפציה.

רבנים משכילים מתונים, כשלמה יהודה רפופורט וכצבי הירש חיות מגליציה, נקלעו למצוקה, כיוון שהפכו יעד להתקפות מצד האורתודוכסים הקיצונים, שראו בהם סוכני השכלה ואמנציפציה.

גליציה נשארה מבצר של אורתודוכסיות והמשכילים היו נתונים שם לאיום. ב-1844 הורעל ומת בעיר לבוב הרב והדרשן הרפורמי, אברהם כהן, בידי קנאים אורתודוכסים בעיר.

בהונגריה נתקלה תנועת הרפורמה בקשיים גדולים עוד יותר, כיוון שרוב האוכלוסייה היהודית כאן היתה נתונה להשפעתם החזקה של הרבנים האורתודוכסיים. שכבת הבורגנות היהודית, שממנה יצאו בדרך כלל תומכי הרפורמה היתה דקה ומועטה בהשוואה לזו שבגרמניה ואף באוסטריה. יתר על כן, בהונגריה זוהתה תנועת הרפורמה עם הדרישה למגיאריזציה (היטמעות בתרבות ההונגרית הלאומית), שהרתיעה גם יהודים שוחרי השכלה

ערכים אישיים
  1. שלמה יהודה רפופורט (שי"ר, 1867-1790), יליד למברג בגליציה. בנוסף על חינוכו התורני רכש לו, בהשפעת ידידו נחמן קרוכמל, השכלה כללית. דמות מיוחדת במינה של רב משכיל, שקנה לעצמו עד מהרה מוניטין במחקרים שפרסם ב"ביכורי העתים" וב"כרם חמד" על ספרות הגאונים בימי-הביניים. גישתו ההיסטורית-הביקורתית אל הספרות הגאונית והרבנית נתקבלה בהתלהבות בחוג המשכילים בווינה ובפראג, אך עוררה עליו את חמת האורתודוכסים. אלה הצרו את צעדיו וופגעו בפרנסתו. רק משזכה שי"ר בכהונת הרב של פראג, ב-1840, יצא למרחב. בשנות ה-40 הצטרף שי"ר למחאות הרבנים האורתודוכסים והרבנים השמרנים, בהנהגת זכריה פרנקל, נגד החלטות הכנסים הרפורמיים המבקשים לעקור את מוטיב הגאולה מסידור התפילה. הוא כפר בסמכותם של הרבנים החדשים לבטל פסקי הלכה של גאוני הדורות הקודמים.



  2. נחמן קרוכמל (רנ"ק, 1840-1785), נחשב אחד ממייסדי "חכמת ישראל" במרכז-אירופה. נולד בברודי, גליציה, בבית משכיל. את עיקר השכלתו רכש בכוחות עצמו. התחומים שעניינו אותו במיוחד היו פילוסופיה והיסטוריה. הושפע במיוחד מתורתו של הגל ועליה ביסס את תפיסת הדת ואת תפיסת ההיסטוריה שלו. חיבורו העיקרי, "מורה נבוכי הזמן", נכתב בעברית ונתפרסם רק לאחר מותו, ב-1851, בעריכת ליאופולד צונץ. בחיבור שאפתני זה פרש קרוכמל את השקפתו הפילוסופית על הדת ועל ההיסטוריה בכלל ועל הדת היהודית וההיסטוריה היהודית בפרט. קרוכמל לא היה הוגה דעות מקורי, אך היה הוגה הדעות היהודי המודרני הראשון שביקש לבסס את תפיסת היהדות על המחשבה הפילוסופית – הזרם האידיאליסטי מיסודם של הגל ושלינג - של זמנו. קו ההתפתחות המעניק משמעות לקיום היהודי ההיסטורי הוא שמושג אלוהי ישראל מתפשט והולך על פני העולם כולו והוא זהה עם מושג "הרוחני המוחלט" הרווח במחשבת הפילוסופיה האידיאליסטית בגרמניה. בתפיסת ההיסטוריה שלו הלך קרוכמל בעקבות ויקו והרדר: כל תרבות לאומית יודעת שלוש תקופות – נעורים וצמיחה, בגרות שהיא גם שיא ההתפתחות התרבותית, דעיכה ומוות. אבל המקרה היהודי, טען קרוכמל, הוא שונה; שכן ליהדות הובטחו חיי נצח והקשר בין היהדות לבין "הרוח המוחלטת" שמאחורי ההוויה הוא מיוחד במינו. כנגד גישתם ההיסטורית של מייסדי "חכמת ישראל" בגרמניה – צונץ וגייגר – טען קרוכמל כי רק באמצעות העיון הפילוסופי ניתן לפענח את צפונות ההתפתחות ההיסטורית ואת תכליתה.



  3. יוסף פרל (1839-1773), מראשי תנועת ההשכלה בגליציה. בנערותו נמשך אל החסידות; אך במשך הזמן נתפש לרעיונות ההשכלה והפך מתנגד חריף לחסידות ודובר נמרץ של תנועת ההשכלה. ב-1813 ייסד בטרנופול, עיר הולדתו, את בית-הספר היהודי המודרני הראשון בגליציה, שבתכנית הלימודים שלו נכללו מקצועות ההשכלה הכללית, בצד מקצועות היהדות. במאבקו בחסידים ובחרדים, בהם ראה מכשול גדול על דרך ההתפתחות של העם היהודי בתנאי העולם המודרני, יזם פרל פניות רבות אל הממשלה הרוסית ואחר כך הממשלה האוסטרית, בהן הציע להגביל את חופש הפעולה והתפשטות השפעתה של תנועת החסידות. ב-1814 החל את הקריירה הספרותית שלו. ב-1819 פרסם בעילום שם את הספר "מגלה טמירין", סטירה חריפה על חיי החסידים והצדיקים, ערוכה בצורת התכתבות בין החסידים לבין עצמם, כתובה בסגנון העממי המקובל בין החסידים, ומציירת באופן נלעג את חצרות הצדיקים, על תככיהם ומריבותיהם. רבים בקרב הציבור החסידי נתעו לחשוב כי אלה הם מכתבים אותנטיים ודברי צדיקים. פרל פרסם גם סיפורי מעשיות בסגנון כתיבתו של ר' נחמן מברצלב, שאותם ייחס לצדיק המפורסם. במעשיות אלה שרבב מסרים בזכות ההשכלה. רוב כתביו של פרל לא נתפרסמו בחייו. חלק מכתבי-היד אבדו בשואה.



  4. יצחק ארטר (1851-1791), מן הדמויות הבולטות בתנועת ההשכלה בגליציה. רופא במקצועו. בין השנים 1823 ו-1851 פרסם סטירות נוקבות על החיים היהודיים ובייחוד על התרבות החסידית והרבנית, הטובלת בצביעות, התחסדות, בורות, אמונות תפלות ונצלנות. הוא לא חסך את שבטו גם ממגזרים אחרים של החברה היהודית. חיבוריו הסטיריים כונסו בספר "הצופה לבית ישראל", שנתפרסם לאחר מותו, ב-1858, והקנה לו פרסום שחרג גם מזמנו. יצירתו של ארטר נחשבת נקודת ציון בהתפתחות לשון הספרות העברית בעת החדשה.



  5. אהרן חורין (1844-1766), ששימש כרב של הקהילה היהודית באראד משך קרוב לחמישים שנה, היה דמות מעניינת ויוצאת דופן בנוף האורתודוכסי של הונגריה. למעשה היה חלוץ תנועת הרפורמה בהונגריה, שנים לפני שזו צברה תנופה בפרוסיה ובגרמניה. ב-1803 נתפרסם בפראג ספרו "עמק השווה", בו תקף מנהגים ודינים שונים, שעליהם טען כי אין להם בסיס בתלמוד. ספרו עורר מהומה בחוגי האורתודוכסיה. בית-דין רבני דן את הספר לשרפה. חורין ביקש את התערבות בית-המשפט של הממלכה. ב-1807 פסק בית-המשפט לטובת חורין והטיל קנס על רודפיו. חורין ויתר על הקנס והמשיך בפעילותו הרפורמיסטית. הוא הכניס שינויים בנוסחי התפילות, ביטל את תפילת "כל נדרי", הסכים לנסיעה ולכתיבה בשבת (בתנאי שאין כותבים אותיות עבריות). בתזכיר ששיגר לממשלת באדן ב-1826 טען שאפשר להתפלל בכל לשון שהיא, ובגילוי ראש. הוא הכריז כי אהבת האל ואהבת האנושות עומדים מעל כל המצוות שבתורה. באחרית ימיו הביע תמיכה בהחלטות כנס הרבנים הרפורמיים בברונשוויג (1844).



  6. ר' משה סופר (החת"ם סופר, 1839-1762), מנהיג היהדות האורתודוכסית בתחילת המאה ה-19. נולד בפרנקפורט. היה תלמידו המובהק של הרב נתן אדלר (1800-1741), שקנה לו מוניטין בנטייתו לקבלה ובחשיבות העצומה שייחס לדיני שחיטה וכשרות. הרב אדלר הסתכסך עם חברי קהילתו בפרנקפורט ואולץ לגלות ממנה. תלמידו הנאמן, משה סופר, הלך אחריו. ב-1806 מונה סופר כרב הקהילה היהודית בפרסבורג, שהיתה המרכז היהודי החשוב בהונגריה. סופר שימש בכהונה זו שנים ארוכות, עד יום מותו. הוא ייסד שם ישיבה גדולה, שהיתה חממה לגידול דורות של רבנים אורתודוכסים, שהפיצו את הדוקטרינה של סופר בכל רחבי אירופה. סופר שלל כל ניסיון להתפשר עם התרבות המודרנית. הוא נטל את המאמר התלמודי "חדש אסור מן התורה" (ביחס לתבואה חדשה שהכתה שורש וצמחה אחר קצירת העומר) והרחיב את משמעותו לאיסור גורף לכל שינוי וחידוש באורח החיים היהודי. הוא ניהל מלחמת חורמה במשכילים וברבנים הרפורמיים ולצורך זה השקיע מאמץ מיוחד לטיפוח יחסי אמון עם השלטונות ולנטוע בהם את ההכרה כי האורתודוכסים מייצגים יהדות לויאלית לשלטון, מה שאין כן המשכילים הנאבקים להשגת שוויון זכויות ליהודים. סופר הפציר בשלטוונות להחזיר לרבנים בקהילות סמכויות אכיפה שיבלמו את נטיות החילון בקרב בני הקהילה. סופר שלל את האמנציפציה כיוון שברי היה לו כי היא כרוכה בהשכלה ובמודרניזציה. הוא האמין בכל לבו כי היהדות ההלכתית, על כל תו ותג שבה, מהווה שלמות אחת העולה לאין ערוך על חוקי הגויים ואורחות חייהם ועל כל מה שמציעה התרבות המודרנית. מול הערעורים שנשמעו על סמכותו של ה"שולחן ערוך" קבע סופר, כי "שולחן ערוך" מהווה סמכות עליונה ומוחלטת מבחינה הלכתית. בכך קבע סופית את מעמדו של "שולחן ערוך" כקודקס של היהדות האורתודוכסית. השפעתו של משה סופר התפשטה על פני כל הקהילות היהודיות במרכז-אירופה ובמזרח-אירופה, חסידים ומתנגדים גם יחד. סופר השתדל לאחד את מחנה החסידים ומחנה המתנגדים במאבק המשותף נגד ההשכלה, ומדיניות זו שלו העצימה את מנהיגותו. הוא נחשב המנהיג התורני הבולט של זמנו. סופר נתן גם ביטוי לדעתו כי אפשר והתמורות המודרניות המתחוללות באירופה מאותתות לעם ישראל לשוב ולהתכנס בארץ-ישראל, הרחק מן העולם המודרני הסואן. רוב כתביו של משה סופר התפרסמו לאחר מותו, בכלל זה שבעה כרכי שו"ת תחת הכותרת "חת"ם סופר".