דצמ 312014
 

יצא לאור עיתון כללי של היהדות (Allgemeine Zeitung des Judenthums), בעריכתו של לודוויג פיליפסון (1889-1811). עיתון זה יצא בפורמט גדול, כמתכונת העיתונות הגרמנית הכללית, ובתדירות גבוהה יחסית – שלוש פעמים בשבוע. אחר זמן הפך לשבועון. הוא הצליח לשקף את חיי הקהילה היהודית בגרמניה, הנתונה לתמורות מפליגות. ה"אלגעמיינע צייטונג" זכה לתפוצה ניכרת – 1,600 מנויים ואלפי קוראים – והתמיד בהופעתו עד שנת 1922. העיתון מילא תפקיד חשוב ביותר, בשמשו מוקד של עניין ליהודים רבים בתקופה של לבטים, פיצול ומבוכה. העיתון היה שופר של השכלה ושל המאבק לאמנציפציה של היהודים והשתדל לגייס את תמיכתם ואת התעניינותם של יהודי גרמניה לא רק במאבק כנגד גילויי האנטישמיות בארצם כי אם גם בארצות אחרות, ברחבי העולם, בעיקר באזורי מצוקה. בעימות בין הרפורמים לבין האורתודוכסים נקט קו פייסני והשתדל לתת ביטוי לכל הפלגים.

המגמה הרפורמית המובהקת קיבלה ביטוי בירחון Der Israelit des neunzehnten Jahrhundrets

("היהודי בין המאה התשע-עשרה"), בעריכת הרב הרפורמי מנדל הס (1871-1807), שהופיע ב-1839. עמדתו היתה שיש להתנער מכל אותם יסודות ארכאים המעטים חרפה על היהדות המודרנית ולפעול למען "קדמה דתית".

עיתון יהודי בולט אחר, ה"אוריינט" (המזרח –Der Orient), הופיע בין השנים 1852-1840, והקדיש מקום מיוחד למצבם של יהודי המזרח. עורך העיתון היה יוליוס פירסט (1873-1801), מזרחן ומרצה באוניברסיטת לייפציג.

יצא לאור תרגום גרמני חדש של התנ"ך –Deutsche Volks und Schul-Bibel für Israeliten, 1837   (תנ"ך בגרמנית לעם ולבתי-הספר היהודיים), בצירוף הטקסט בעברית ופירושים מאת גוטהולד סלומון (Gotthold Salomon, 1784-1862 ), הדרשן של הטמפל בהמבורג, ומן הדמויות הפעלתניות ביותר במחנה הרפורמי. ב-1838 יצא תרגום גרמני, מדעי יותר, בעריכת ליאופולד צונץ. שני הפרסומים האלה זכו לתפוצה רבה. בשנים 1848-1841 הופיעה מהדורה מתורגמת חדשה של התנ"ך, בכמה כרכים, בצירוף פירושים, בעריכת שלמה הרקסהיימר. בשנים אלה הוכנה עוד מהדורה מתורגמת של התנ"ך, מיועדת למשפחה, בעריכת לודוויג פיליפסון. ריבוי התרגומים העיד על כך שהתנ"ך הפך להיות מקור ההזדהות העיקרי והמרכזי לרוב היהודים בגרמניה, תוך דחיקת התלמוד לקרן זווית.      

ערכים אישיים
  1. מנדל הס היה בין הרבנים הראשונים בגרמניה שרכשו לעצמם גם השכלה אקדמית. תופעה זו של רבנים, שהם גם "דוקטורים", צברה תנופה על רקע הדרישה הגוברת בקרב הקהילות היהודיות בגרמניה לרבנים משכילים, שיהיו מסוגלים לא רק לשחות בים התלמוד, אלא יהיו מעורים גם בתרבות המודרנית ובמדעי הרוח הכלליים. כך, למשל, פרנסי הקהילה היהודית בברסלאו פרסמו באפריל 1838 בעמוד הראשון של העיתון "אלגעמיינע צייטונג" מודעה המבקשת מועמדים מתאימים למשרת עוזר הרב (האורתודוכסי), שיהיו מצוידים בכישורים של רב מודרני. אברהם גייגר זכה במינוי וסביב מינוי זה פרץ בין הרפורמים והאורתודוכסים פולמוס חריף, שהביא לפילוג הקהילה. מבחינה מנהלית נשארה הקהילה מאוחדת; אך לכל צד היה רב ובית-כנסת משלו. ברוב הקהילות היהודיות הגדולות, בברלין ובערים אחרות, התרחש תהליך דומה: פילוג פנימי, תוך שמירת שלמות הקהילה כלפי חוץ.