דצמ 312014
 

הדרוזים, תושבי הגולן וסוריה, התקוממו ופשטו על הגליל. חברו אליהם גם הפלחים המוסלמים. היהודים בצפת, ששרדו את הרעש של 1837, היו קורבן למעשי ביזה והרג.

לארץ עלה ר' יוסף זונדל סלנט (1865-1785), ממחוללי תנועת המוסר, והתיישב עם משפחתו בחצר "החורבה". עד מהרה הפך למנהיגה הרוחני של עדת הפרושים. הוא סירב ליהנות מכספי החלוקה וחי בדוחק. עד סיום השלטון המצרי בארץ גדלה הקהילה הפרושית בירושלים לכדי 500 נפש, לעומת כמה עשרות שמנתה הקהילה החסידית.

הקהילה הגדולה בארץ היתה זו של הספרדים. על פי המפקד שיזם מונטיפיורי בביקורו בארץ בשנת 1838 כ-75% מן הישוב היהודי בארץ היו "ספרדים". מספר כל היהודים בארץ היה, לפי המפקד של מונטיפיורי, למעלה מ-6,500 נפש. בירושלים ישבו כ-3,000 נפש, מהם 2,500 ספרדים; בצפת – למעלה מ-1,300 נפש; בטבריה – למעלה מ-700 נפש; בחברון – למעלה מ-400 נפש.  העלייה היהודית מארצות המזרח וצפון-אפריקה נמשכה לאורך המחצית הראשונה של המאה ה-19 ועוד התגברה בתקופת השלטון המצרי; העדה הספרדית הכפילה את מספריה. בין העולים החשובים בלטו כמה סוחרים ואנשי עסקים עתירי הון, כמו יוסף אמזלאג מגיברלטר, שהשתקע בירושלים בראשית שנות ה-20 וזכה למעמד וליחס מיוחד מצד השלטונות, הן בשל עושרו הרב והן בשל נתינותו הבריטית. בנו, חיים אמזלאג, עבר ליפו, ושם כיהן כסגן-קונסול בריטי בעיר ומילא תפקיד חשוב ביותר בסיוע להתחלות הישוב היהודי החדש. יעקב ואלירו (?-1880) עלה לארץ מקושטא ב-1835 והתיישב בירושלים. תחילה עסק במסחר וב-1848 ייסד את הבנק הראשון בירושלים.

לטבריה הגיעו עולים מקורדיסטאן ומסוריה. ב-1821 השתקעה בעיר משפחת רפאל פיג'וטו מחלב. בני משפחה זו שימשו כקונסולים בסוריה וכאן תפשו מיד מקום מרכזי בחיי הקהילה היהודית.

הישוב היהודי ביפו התחדש במידה רבה תודות לעלייה הספרדית. כאן בלטה מעורבותו של ישעיהו אג'ימאן מקושטא, ששימש שם כגזבר מפקד חיל היניצ'ארים בבירה. בביקורו בארץ ב-1820 החליט לשפר את תנאי הקליטה של היהודים הנוחתים בחוף יפו. הוא רכש "חצר", שתשמש כאכסניה וכמחסה ליהודים המגיעים לעיר. עד מהרה קמה שכונה יהודית  ("דאר אל יהוד") סביב ה"חצר", שממנה היו יוצאות השיירות של העולים לירושלים. לעיר הגיעו יהודים מצפון-אפריקה, ממצרים ומתורכיה. מנהיג הקהילה היהודית הקטנה ביפו היה  יהודה הלוי מראגוזה, שנטל על עצמו את הטיפול בעולים המגיעים ליפו ובארגון השיירות לירושלים (אלה היו יוצאות רק לעתים מזומנות, לפעמים אחת לשבועיים). ב-1843 מינה אותו החכם באשי כפקיד מטעמו הממונה על רווחת העולים והתיירים היהודים. עד אמצע המאה התקרב מספר היהודים ביפו לכ-400 נפש.