דצמ 312014
 

השנים 1876-1839 נקראות תקופת התנזימאת, תקופת הרפורמות שהנהיג המשטר העותמני, בלחץ המעצמות האירופיות והזעזועים הפנימיים שפקדו את האימפריה. תיקונים אלה הושפעו במידה רבה מן התיקונים שהנהיג מוחמד עלי בשטחים שעליהם השתלט בשנות ה-30. מוחמד עלי צמצם את סמכויות הממסד הדתי המוסלמי, ביטל את המסים המיוחדים שהוטלו על הנוצרים ועל היהודים ואת החובה ללבוש בגדים מיוחדים. כן בוטל האיסור לרכוב על סוסים. בטלו ההגבלות על בניית בתי-כנסת, הותר ללא-מוסלמים לרכוש אדמות, עדות לא-מוסלמי בבתי-המשפט המוסלמים הוכרזה כקבילה. תיקונים אלה פילסו את הדרך לשינוי מעמד המיעוטים הדתיים  באימפריה העותמנית.

במסגרת תיקונים אלה גובשו דפוסי המילֶת – המסגרת המאורגנת הריכוזית של המיעוטים הדתיים בממלכה. עוד ב-1835 הוקם מוסד חדש, ה"חכם באשי" – הרב הראשי של יהודי האימפריה – המייצג את כלל היהודים באימפריה בפני השלטונות. לתפקיד זה מונה ר' אברהם הלוי והוא היה הראשון בשורה של רבנים שכיהנו בתפקיד זה עד התמוטטות האימפריה במלחמת העולם הראשונה. בכל אחת מערי המחוז הגדולות – איזמיר, סלוניקי, אדריאנופול, דמשק, ירושלים, בגדד, קהיר – מונה "חכם באשי" מקומי, המייצג את הקהילה היהודית המקומית, והוא כפוף ל"חכם באשי" הראשי היושב בקושטא. עד כה לא היתה ליהודי האימפריה הנהגה מרכזית ולאמתו של דבר לא הוכרו עד אז כישות משפטית-פוליטית מול השלטונות, בשונה ממעמדם של המיעוטים הנוצריים. כל קהילה יהודית נהנתה אמנם מאוטונומיה דתית פנימית; אך לא ממעמד משפטי קולקטיבי מוכר מול השלטונות. עכשיו הושווה מעמדו של המילת היהודי לאלה של המילתים הנוצריים.