דצמ 312014
 

בניו-יורק נוסד מסדר "בני-ברית", לאחר שיהודים נתקלו בסירוב מצד לשכות הבונים החופשיים בעיר לקבל יהודים לשורותיהם. "בני-ברית" נבנה במתכונת לשכות הבונים החופשיים והיו לו לשכות גם בבאלטימור, פילדלפיה וסינסינטי. נושאי התפקידים בלשכות נשאו תארים בעברית – "שר", "מזכיר", "גראנד זקנים". במידה ידועה סיפקו ארגון "בני-ברית" וארגונים דומים אחרים, שקמו בסוף שנות ה-40' ("אגודות אחים"), מסגרת חלופית להשתייכות לבתי-הכנסת, וביטאו אף הם את תהליך החילון הברור שעברו היהודים באמריקה.

ועם זאת, מגמת שילובם של היהודים – בעיקר בשכבה הגבוהה – בחברה האמריקנית הגיע לממדים שלא נודעו כמותם בשום מקום אחר בעולם. נישואים מעורבים הפכו תופעה שכיחה ולא תמיד היו כרוכים בהמרת דת. על פי הערכה ב-1840 הגיע שיעור הנישאים עם בני זוג לא-יהודים לכדי 15%. בניו-אורליאנס כמחצית מאנשי הקהילה, בכלל זה ראש הקהילה, היו נשואים לנשים לא-יהודיות. הקהילות היהודיות התלבטו קשות בשאלת היחס למשפחות המעורבות – היו שהקלו והיו שהחמירו; ובסך הכל ניכרה מגמה שהושפעה מן הרצון שלא לאבד יהודים המוכנים לשמור על זיקתם אל הקהילה, גם לאחר שנישאו לבני-זוג לא-יהודיים.

מנקודת הראות היהודית, המציאות האמריקנית היתה מהפכנית והיא השפיעה ישירות על דפוסי החיים והמנהגים הדתיים שהביא עמם המהגרים היהודיים. באופן כללי חלה התרופפות ברורה בהקפדה על מצוות הדת; אך ניכרו הבדלים ברורים בין ספרדים ואשכנזים, בין "גרמנים" ו"פולנים". בניו-יורק נטשו היהודים האשכנזים את בית-הכנסת הספרדי והקימו ב-1825 את בית-הכנסת (והקהילה) "בני ישורון". קהילה זו שגשגה ובמשך השנים היתה לעשירה ולמכובדת בכל הקהילות האשכנזיות בארצות-הברית. מתחים פנימיים על רקע תרבותי (ארץ מוצא) וסוציו-אקונומי (מתחים מעמדיים), חוללו התפלגויות והתפצלויות תכופות בקרב הקהילה, שהביאו לייסודם של בתי-כנסת וקהילות חדשות. ב-1845 כבר היו בניו-יורק תשעה בתי-כנסת עצמאיים, שכל אחד מהם מייצג קהילה משלו. אחד מהם היה "טמפל עמנואל", שנוסד באותה שנה ובו התרכזה השמנה והסלתה של יהדות ניו-יורק; הוא היה אחד ממרכזי הרפורמה הראשונים והחשובים בארץ.

בפילדלפיה יצא לאור הירחון "המערב" (The Occident). מייסדו ועורכו היה יצחק ליסר (Issac Leeser, 1868-1806), הדמות הבולטת ביותר בזמנו בשדה החינוך והתרבות היהודית באמריקה.

ערכים אישיים
  1. יצחק ליסר, נולד בווסטפליה, במערב גרמניה. קיבל חינוך תורני והשכלה כללית. בגיל 18 יצא לאמריקה ועבד בחנות דודו בריצ'מונד (וירג'יניה). ב-1825 פרסם מאמר הגנה על היהדות, שמשך אליו תשומת לב ציבורית. ב-1829 עבר לפילדלפיה ושם מונה על ידי הקהילה הספרדית "מקוה ישראל" לשמש כחזן, תפקיד בו נשא רוב חייו. הוא התבלט עד מהרה בהרצאותיו ובמאמריו, שהוקדשו כולם לענייני היהדות. בשממה הרוחנית שאיפיינה אז את יהדות אמריקה, הדלה בכוחות אינטלקטואלים, מילא ליסר תפקיד רב חשיבות. הוא תרגם את התנ"ך לאנגלית – מפעל שנמשך 17 שנים - ובקרב הציבור היהודי החליף נוסח זה את התרגום האנגלי הנוצרי ("מהדורת המלך ג'ימס"). הוא הפיק ספרי לימוד בנושאי דת והלשון העברית, סידורי תפילה בנוסח ספרד ואשכנז. גולת הכותרת במפעליו היה הוצאת כתב-העת "המערב", שבמשך שש שנותיו הראשונות שימש במה יחידה לפובליציסטיקה יהודית ולידיעות מן העולם היהודי ומעולמה של יהדות אמריקה. ב-1849 ייסד ליסר את בית-הספר התיכוני העברי הראשון באמריקה. הוא יזם הקמתם של כמה מן המוסדות החשובים ביותר בתולדות הקהילה היהודית באמריקה, שהתקיימו בגלגול זה או אחר לאורך ימים – "החברה לחינוך יהודי", "הוצאת הספרים היהודית הציבורית", "ועד השליחים של בני ישראל באמריקה", "איגוד רבני אמריקה". בהשקפתו נטה לכיוון המסורתי האורתודוכסי, אך ביקש לפשר בינו לבין הזרם הרפורמי הגואה ביהדות אמריקה ותמך בהכנסת שינויים בסדרי בית-הכנסת. על רקע זה נאלץ להתפטר ממשרתו בקהילת "מקוה ישראל" ושארית ימי עברו בדחקות מרובה. כדי לחלצו מן המצוקה ייסדו ידידיו למענו קהילה חדשה, "בית אל אמת". תרומתו של ליסר לעיצוב התרבות היהודית באמריקה בהתהוותה נחשבת מכרעת. הדחף שהניע אותו כל ימיו היה החשש שהתרבות האמריקנית, הנוצרית במהותה, דווקא בגילויי החיבה והחסד שלה כלפי היהודים, עלולה לחבק את היהדות חיבוק דב ולהביא לחיסולה; על כן דרוש מאמץ מיוחד לחזק את החיים היהודיים באמריקה.