דצמ 312014
 

ינואר

21 בינואר. בישיבת ההנהלה הציונית בירושלים דנו בסוגיית המגבית המיוחדת, המשותפת למען הסיוע לקליטת הפליטים באנגליה ולמען קרן-היסוד, שעליה הוכרז באנגליה ביזמת הלא-ציונים. רוב חברי ההנהלה הביעו התמרמרות על ההסכם שנחתם עם הלא-ציונים ולפיו רק כ-20% מהכנסות המגבית יימסרו לקרן-היסוד. אוסישקין טען כי הפרסטיג'ה של ארץ-ישראל עומדת כאן למבחן ויש לפעול לביטול ההסכם. בן-גוריון קבע כי ההסכם מבשר ליקוידציה של הציונות. גם באמריקה מתגלה רצון כזה לחלק את כספי המגביות לא בהתאם לצרכיה של הציונות. "אם לא נהיה מוכנים לריב על הציונות, לא תהיה ציונות בעולם", הכריז בן-גוריון. התקבלה החלטה הדוחה את ההסכם שנחתם על ידי הסתדרות ציוני אנגליה. קפלן, ראש מחלקת הכספים של הנהלת הסוכנות, התריע על כך שגם באמריקה במגבית המשותפת עם הג'וינט מקצצים בחלק שנועד לקרן-היסוד מהכנסות המגבית ומביאים אותו לשיעור של 23%. יהיה צורך לבצע קיצוצים ולהתאים את התקציב להכנסות הצפויות. בן-גוריון הגיב על כך וטען כי "לא ייתכן שברגע קריטי זה תעמוד התנועה הציונית מחוסרת אונים. אין עלינו לקבל את דברי הגבאים הציוניים השונים בארצות. עוד לא אלמן ישראל הוא רואה את העניינים מבחינה ציונית ולא רק מבחינה תקציבית בלבד."

עם כיבוש פולין בידי הגרמנים, הקפיאו המוסדות הציונים – הקרן הקיימת וקרן היסוד – בשטח הכבוש את כספיהם. פעולה זו הקשתה מאד על פעילות הארגונים הציוניים בפולין ותרמה לשיתוקם.

משרד החוץ הבריטי, בתשובה לערעורים שהושמעו בפרלמנט על מדיניות הספר הלבן, בעיקר מפי צ'רצ'יל, פרסם הודעה כי "בעיית ארץ-ישראל תעמוד בעינה בלי קשר לקו שננקוט. אפילו לטווח קצר מוטב לדבוק במדיניות, להסביר אותה ולהגן עליה, ולא ליצור מבוכה וספק על ידי נטישתה. ייתכן שמדיניות זו לא תגיע לעולם לכלל הגשמה; ייתכן שממשלה אחרת בעתיד תשנה אותה או שתשקע בנסיבות של שואה עולמית; אך אם ננצח במלחמה, לא תוכל שום ממשלה שבעתיד להציע ליהודים יותר ממה שהצענו להם בספר הלבן."

בתזכיר משותף למשרד החוץ ומשרד המושבות, שהופץ בינואר 1940, נאמר בין השאר, כי ההגירה הבלתי-ליגלית לארץ-ישראל מהווה "פלישה מאורגנת לארץ-ישראל מטעמים פוליטיים, המנצלת את קיומה של בעיית הפליטים ועושה שימוש בלתי הוגן בהיבט ההומניטרי שלה כדי להצדיק את עצמה. – – – ברור שהגרמנים מעוניינים לקדם את התנועה הזאת, שכן היא משמשת את מטרתם הכפולה – להיפטר מן היהודים ולהביך את ממשלת הוד מלכותו".

בחודשים הראשונים של המלחמה הסכים משרד החוץ להתיר כניסתם לארץ של בעלי רישיונות הגירה (סרטיפיקטים) הנמצאים בשטח אויב. בהסכמת הגרמנים ובשיתוף פעולה של ממשלת איטליה הגיעו לארץ, דרך טרייסט ובאמצעות חברת ספנות איטלקית, 2,900 בעלי סרטיפיקטים (1,019 מפראג, 717 מברלין ו-448 מווינה).

הפקידים הבכירים במשרד המושבות פיתחו איבה מודגשת למאבק הציוני במדיניות הספר הלבן. סר ג'ון שאקבורו, המשנה לתת-שר המושבות ומי שמילא תפקיד חשוב בעיצוב מדיניות המנדט בתחילת שנות ה-20', התבטא באפריל 1940 על יהודי ארץ-ישראל: "אני משוכנע כי בעומק לבם הם שונאים אותנו ותמיד שנאו אותנו; הם שונאים את כל הגויים. – – – דאגתם לבריטניה הגדולה, שלא כלציונות, היא כה מועטה, עד שאין הם מסוגלים אפילו להניח להגירה הבלתי-ליגלית, בידעם שהיא גורמת לנו מבוכה רבה, בשעה שאנו נאבקים על עצם קיומנו". פקיד בכיר אחר, ה. פ. דאוני, הגיב על מאמר התקפה של חיים גרינברג, ממנהיגי תנועת העבודה הציונית בארצות-הברית, במרס 1941, בהתפרצות זו: "דברים מסוג זה מביאים לכך שאתה מצטער כי במלחמה זו היהודים אינם עומדים מצדו השני של המתרס". על תזכירו של דאוני הגיב פקיד משרד החוץ: "רק אם יובן כי בעיניו היהודים הם אויבינו לא פחות מהגרמנים יסתברו כמה תופעות בתזכירו. – – – משרד החוץ צריך לדעתי להיזהר לבל יינגע באמונות התפלות והמזיקות של מר דאוני".

משרד המושבות ניהל מלחמת חורמה נגד ניסיונות ההעפלה מאירופה בחודשים אלה. לאחר כישלון המאמצים לחסום את דרכם של כמה אלפי מעפילים נואשים, שהפליגו באניות שנשכרו בחברות נסיעות שונות – "רודניצ'אר" (דגל בולגרי), "הילדה" (דגל יוון), "סאקאריה" (דגל תורכי) – הופעל לחץ על הממשלות האירופיות שדרכן עברו נתיבי ההעפלה למנוע בכל האמצעים תנועה זו של הפליטים היהודיים. כאשר בינואר נודע כי אניה שהסיעה במורד הדנובה כאלף פליטים יהודים נתקעה בנהר שקפא ונוסעיה שעלו על החוף בנמל קאלדובו היוגוסלבי, נקלעו למצוקה איומה ושיוועו לעזרת הג'וינט באמריקה.  משרד המושבות ביקש לחסום את הסיוע היהודי-אמריקני. על כך הגיב פקיד משרד החוץ בכעס: "הפעם הרחיק לכת משרד המושבות במדיניותו לבקש ממשרדים אחרים שיעשו את מלאכתו הבזויה. – – – דעת הקהל באמריקה תרים את קולה נגד האכזריות שלנו: 'אתם עצמכם אינכם עוזרים לאנשים אלה, ועכשיו אינכם מניחים לנו לעזור להם'. ברוח הדברים, אם כי לא בכתבם, תצדק דעת הקהל האמריקנית. פעלה כזאת מצדנו תדיף ריח של זדון ממש כלפי הפליטים, דבר ההולם יותר את אויבינו מאשר אותנו."

פברואר

ב"קול קורא לעם היהודי ולציונים בכל העולם", שיצא מטעם ההנהלה הציונית ירושלים-לונדון – בחתימת וייצמן, בן-גוריון, ברודצקי, גרינבוים, פישמן, קפלן, רופין, שמורק ושרתוק – נקראו הכל, נוכח מרחץ הדמים שבו שמה לה גרמניה הנאצית כיעד את השמדת העם היהודי, להצטרף לתומכי הציונות ולתרום לשקל.

11 בפברואר. בישיבת הנהלת הסוכנות בירושלים מסרו אפולינר הרטגלס, ששימש כנשיא ההסתדרות הציונית בפולין, והמהנדס משה קרנר – שיצאו את פולין והגיעו לארץ באמצעות הסרטיפיקטים שהיו ברשותם – דו"ח על מצב יהודי פולין תחת הכיבוש הנאצי. התיאור היה קשה ומדכא. ההנהלה לא קיימה דיון על מצב יהודי פולין בעקבות הדו"ח.

אפריל

8 באפריל. בדיון מדיני שהתקיים בהנהלה הציונית בירושלים, זעזע בן-גוריון את חבריו, כאשר הכריז כי אנגליה, בדחותה את ידה המושטת של הציונות לסייע במאמץ המלחמה נגד גרמניה בכוח אדם ובתעשייה המקומית בארץ, ובהכרעתה להמשיך ביישום מדיניות הספר הלבן (חוק הקרקעות), למרות נסיבות המלחמה, כופה על הציונות מלחמה: "עלינו איפא לקבוע שלגבינו מלחמה בספר הלבן קודמת עתה לכל דבר אחר". יתר על כן, "המלחמה עתה היא גורם מסייע במלחמתנו בספר הלבן, ועלינו לנקוט בשיטה שלא נקטנו בה עד עתה. – – – במלחמה זו נוכל לפגוע בה ועלינו לעשות זאת." הקו שהציע בן-גוריון הוא קו של התנגדות – "אי-שקט חמור וממושך בארץ", ולקו הזה קרא "פוליטיקה ב'" (על משקל "עלייה ב", כפי שכונתה העלייה הבלתי ליגלית שנוהלה על ידי הסוכנות היהודית). בן-גוריון רמז גם בסיום דבריו כי פוליטיקה זו, שתתבסס על פעולות כוחות הביטחון של הישוב, צריכה להתנהל תוך מרות מוחלטת שתהיה מרוכזת בידי ההסתדרות הציונית. חברי ההנהלה הבינו את דבריו של בן-גוריון כאילו הוא תובע ריכוז הסמכויות בידיו ולכך הביעו התנגדות מוחלטת. רובם ככולם גם התנגדו לקו הרדיקלי שהציע בן-גוריון, שמשמעו התנגשות חזיתית עם כוחה של בריטניה. זו דרך מסוכנת מאד, והיה גם מי שהגדיר את הצעתו של בן-גוריון "פאשיזם לאומי". שרתוק טען כי הישוב היהודי, שלא כמו הישוב הערבי, אינו מסוגל להחזיק מעמד בתנאי דיכוי צבאי לאורך ימים. רופין הזכיר לכל כי "אנגליה עומדת עתה במלחמה נגד היטלר, וכולנו יודעים שאם חלילה ינצח היטלר יקיץ הקץ על היהדות". קפלן מתח ביקורת על נטייתו של בן-גוריון להדגיש את הגישה הציונית, כאילו היא עומדת בסתירה לגישה היהודית המבטאת דאגה לגורל היהודי בעולם כולו. המדיניות החדשה המוצעת על ידי בן-גוריון, טען קפלן, היא "הדרך הקצרה לא לניצחון כי אם לחיסול המפעל שלנו בארץ". נוכח ההתנגדות הכללית למדיניות שהציע, הודיע בן-גוריון על הסתלקותו גם מחברות בהנהלה הציונית.

13 באפריל. וייצמן הזמין את בן-גוריון לבוא ללונדון. בן-גוריון הודיע להנהלה הציונית כי הוא נענה להצעה זו. הכל נשמו לרווחה: זה נראה כמוצא אפשרי מן המשבר שחולל בן-גוריון בהתפטרותו. בן-גוריון הגיע ללונדון ב-1 במאי והשתתף בישיבת הנהלת הסוכנות שם כבר למחרת היום.

מאי-יולי-אוגוסט

ב-10 במאי התחלפה ממשלת צ'מברליין בממשלת הקואליציה בראשות צ'רצ'יל. רוב השרים החדשים, בייחוד ממפלגת הלייבור, נחשבו ידידי הציונות. את מלקולם מקדונלד במשרד המושבות החליף הלורד לויד, שכבר במפגשיו הראשונים עם המנהיגים הציוניים הגדיר עצמו דווקא כמתנגד לציונות. בהתייחסו לתכנית הצבא היהודי, אמר לויד: "אם נקבל מצד היהודים עזרה בכל צורה שהיא, לא נוכל להימנע מסיבוכים פוליטיים בעתיד." בפגישה עם וייצמן, ב-29 במאי, היה לויד מוכן לשנות את עמדתו, אך הטעים כי הכוח היהודי שיוקם יהיה חלק מן הצבא הבריטי "לשירות כללי בכל זירת מלחמה מחוץ לארץ-ישראל". הוא הזהיר את וייצמן כי משרד המלחמה רואה קשיים מעשיים בכל תכנית להקים בצבא הבריטי יחידות יהודיות נפרדות.

גרמניה כבשה את דנמרק, הולנד, בלגיה, נורבגיה וצרפת, בסדרה של מלחמות-בזק בחודשים אפריל –יוני. ב-10 ביוני הצטרפה איטליה למלחמה, לצד גרמניה.

במגעים שהתנהלו בין הנהלת הסוכנות בלונדון, בהשתתפות וייצמן ובן-גוריון, לבין שרים בממשלת בריטניה, נדונו בעיקר אפשרויות הקמתן של יחידות צבא יהודיות, אם לשירות בארץ-ישראל ואם מחוצה לה, אם במסגרת הצבא הבריטי ואם במסגרת הצבא הפולני בגולה, שאליו אולי ניתן יהיה לגייס יהודים פולנים. כן נדונה האפשרות לגייס יהודים בארצות-הברית. במשרד המושבות טענו כי כל תכנית להקמת יחידות יהודיות ארצישראליות תוכל להתגשם רק על בסיס פריטי – הקמת מספר שווה של יחידות ערביות. משרד המושבות מוכן לכאורה לאשר הקמת שלוש יחידות יהודיות ושלוש יחידות ערביות; אך משרד המלחמה אינו נוטה עדיין לאשר.

במכתב לשר המושבות, ב-14 ביוני, ביקש וייצמן, נוכח האיום המוחשי שנוצר, עם הצטרפות איטליה למלחמה, לאשר הקמת חיל יהודי להגנת הארץ בפיקוח הפיקוד הצבאי הבריטי ולהורות לממשלת המנדט להתייחס אל הקהילה היהודית בארץ כאל אחד מבעלות-הברית של בריטניה במלחמה. "אם נגזר עלינו ליפול, זכותנו היא ליפול כלוחמים; מעצמת המנדט חייבת להעניק לנו זכות אנושית בסיסית זו", סיים וייצמן את מכתבו.

שרתוק נפגש עם הגנרל ויוול בקהיר, בסוף יוני, ושמע ממנו סקירה והערכה של המצב הצבאי, נוכח תבוסת צרפת, האיום מצד סוריה והאיום האיטלקי מלוב. וייוול הכחיש כי בכוונת הבריטים להסיג את כוחותיהם ממצרים ומארץ-ישראל. הוא שלל גם אפשרות של התקוממות ערבית במרחב. שרתוק חזר על הדרישה לחזק את כוחו הצבאי של הישוב ולנצל את כוח האדם הנאמן שלו להגנה על הארץ.

3 ביולי. בשיחה בין בן-גוריון לבין שר המושבות הלורד לויד, חזר לויד וטען כי משרד המלחמה הוא מקור הקשיים על דרך ביצוע התכנית להקים צבא יהודי לשרות מחוץ לארץ-ישראל. הוא שאל את בן-גוריון מדוע היהודים (הארצישראלים) אינם מתגייסים ישירות לצבא הבריטי, אם כל רצונם לסייע לניצחון על היטלר. בן-גוריון השיב כי היהודים אינם דורשים יותר משקיבלו הצ'כים והפולנים הפועלים במסגרות צבאיות משלהם. על הפרק עמדה האפשרות לגייס את היהודים בפלוגות שישתייכו לרגימנט האנגלי הידוע בכינוי "באפס" (Buffs ), הוא הגדוד המלכותי של קנט המזרחית. בשיחה עם לויד העלה בן-גוריון את הבקשה לשלוח את וינגייט לאמן את היהודים בארץ-ישראל. לויד השיב: "אם ילך וינגייט לארץ-ישראל יארגן תיכף ומיד צבא יהודי". בן-גוריון אמר: "אבל נוא יהיה כפוף לפקודות". על כך כך השיב לויד: "וינגייט אינו אדם שיתן דעתו על פקודות".

8 ביולי. בשיחה בין וייצמן לבין לורד לויד, שר המושבות, שח לויד לוייצמן כי עם סילוק הצרפתים מסוריה ישתפרו סיכויי הציונות, שכן ניתן יהיה להגשים את תכנית הפדרציה הערבית, שתכיל גם מדינה יהודית.

16 ביולי. בדיון בהנהלה בלונדון עלתה שאלת הסכנה הנשקפת לארץ-ישראל נוכח התקפה איטלקית צפויה בצפון אפריקה והשתלטות איטליה על מצרים ועל ארץ-ישראל. בן-גוריון טען כי וייצמן העומד לצאת לאמריקה בשליחות הבריטים חייב להתנות את יציאתו בהסכמה בריטית להקמת צבא יהודי בארץ-ישראל: "אם נידונו היהודים ליפול, יש לאפשר להם ליפול כלוחמים", טען בן-גוריון בלהט.

בשיחות שקיים וייצמן עם הגנרל היינינג, סגן הרמטכ"ל הקיסרי, התברר כי הפיקוד הצבאי במזרח התיכון (גנרל ארצ'יבלד ויוול, המפקד העליון של הכוחות הבריטיים במזרח התיכון) אינו להוט לקבל את הדרישה הציונית. מכל מקום, אפשר לבדוק הקמת חיל מצב שיורכב מיהודים וערבים. אך גם השרים הנוגעים בדבר בממשלת בריטניה (לויד) אינם נלהבים לרעיון צבא יהודי ומדברים על אפשרות של "פאריטי" בין היהודים והערבים או על אפשרות של גיוס חובה שיונהג בארץ-ישראל. וייצמן ובן-גוריון שללו אפשרות זו מכל וכל, שכן, אם תוגשם, היא תחזק את כוחם הצבאי של הערבים בארץ.

בסוף יולי הודיע בן-גוריון על פרישתו מישיבות ההנהלה בלונדון ועל כוונתו לחזור ארצה בהקדם. יחסיו עם וייצמן הידרדרו על רקע חילוקי הדעות הפוליטיים ביניהם, אכזבתו מכישלון המשא-ומתן על הקמת כוח צבאי יהודי בארץ-ישראל ותחושתו כי וייצמן מדיר אותו מכל משאיו-ומתניו עם השרים הבריטיים.

מגעים וראיונות שקיים וייצמן במשך חודש אוגוסט עם שרים ואנשי מפתח בממשל הבריטי נסבו בעיקר על עניין הצבא היהודי ועל שחרור מ"ג אסירי ההגנה בארץ-ישראל. בשיחה עם ארנסט בווין, הציע זה לקדם את נושא הגיוס היהודי לצבא, על ידי הפניית המתנדבים היהודים לשרות בארץ-ישראל, שמספרם יעלה על מספר המתנדבים הערבים ליחידות הארצישראליות על פי עקרון הפאריטי, ליחידות שיוקמו לצורך שירות בחו"ל.

בחוגי ההנהלה ייחסו את התנגדות משרד המלחמה לתכנית הצבא היהודי דווקא לפקידים יהודים בכירים המשרתים במשרד.

6 באוגוסט. בפרלמנט הבריטי הודיע שר המלחמה, אידן, כי בארץ-ישראל יוקמו שתי פלוגות, יהודית וערבית. במכתב לראש הממשלה, צ'רצ'יל, באותו יום, כתב וייצמן: "אם יגיע הדבר לנסיגה זמנית מארץ-ישראל – דבר שאנו מקווים כי לא יקרה לעולם – יהיו יהודי ארץ-ישראל חשופים לרצח המוני בידי הערבים המעודדים והמודרכים בידי הנאצים והפאשיסטים. אפשרות זו מחזקת את את התביעה לזכותנו האנושית האלמנטרית לשאת נשק, זכות שבדרך כלל אין לשלול אותה מאזרחים נאמנים של מדינה נותונה במלחמה. יהודי ארץ-ישראל יכולים להקים כוח בן 50,000 איש." על ממשלת בריטניה מוטלת האחריות לא להניח לישוב ליפול ללא יכולת של הגנה עצמית. הוא ביקש להיפגש עם ראש הממשלה ולהציג את התמונה במלואה לפני נסיעתו לאמריקה.

בשיחה עם שר החוץ, הלורד הליפקס, סיפר וייצמן כי נסיעתו הקרובה לארצות-הברית נועדה ללכד את יהדות ארצות-הברית סביב תכנית מדינית ליום שלאחר המלחמה, תכנית המדברת על הקמת מדינה יהודית בגבולות מסוימים. הלורד הליפקס יעץ שלא לסמן גבולות ברורים, ועם זאת הצביע על התכנית להקמת פדרציה ערבית, שבה תשתלב המדינה היהודית, כתכנית עדיפה.

21 באוגוסט. דובר הממשלה, סר אדוארד גריג, הגיב בפרלמנט הבריטי על שאלות שבאו מצד צירים תומכי הציונות בשאלת הצבא היהודי: "אין ממשלה יהודית ואין צבאות יהודיים; ולפיכך אם היהודים רוצים לקחת חלק במלחמה, עליהם להילחם כחלק מאיזוהי מסגרת צבאית קיימת."

בישיבת ההנהלה בלונדון, ב-29 באוגוסט, אמר וייצמן, כי נסיעתו הקרובה לארצות-הברית תהיה מוקדשת ליצירת פלטפורמה משותפת בעניין ארץ-ישראל. הוא הוסיף ואמר כי הוא לא יוכל ליטול על עצמו עיסוק בעניינים נוספים, ברמזו לענייני העם היהודי בגולה. ברל לוקר הגיב ואמר כי פירוש הדבר יהיה שאנו משאירים את ענייני העם היהודי בגולה בידי אחרים.

באותה ישיבה נמסר כי ממטהו של גנרל דה גול בלונדון באה פנייה לסייע בהפצת שידורי

ההסברה של דה גול במזרח התיכון באמצעות כלי ההסברה העומדים לרשות הסוכנות היהודית.

ספטמבר

3 בספטמבר. וייצמן סעד על שולחנו של צ'רצ'יל, בדאונינג סטריט 10, וקיבל את הסכמתו להקמת "גדודים יהודיים או פורמציות יותר גדולות" בארץ-ישראל; וכן להכשרת קאדר של קצינים לצורך הקמת דיביזיה בעתיד; לקידום תכנית בווין, שלפיה יגוייסו מתנדבים יהודיים לשרות ביחידות יהודיות מחוץ לארץ-ישראל, אם מספרם יעלה על מספר המתנדבים הערביים בארץ-ישראל; להקמת יחידת מדבר ללוחמה במדבר המערבי; להקמת יחידות צבאיות בבריטניה שתקלוטנה מגוייסים ומתנדבים יהודים מבריטניה ומארצות אחרות לשרות במזרח התיכון או בכל מקום אחר.

ההנהלה הציונית הצביעה על מייג'ור אורד וינגייט כעל המועמד המתאים ביותר לפקד על הפורמציה הצבאית היהודית לכשתקום. שיחות על כך התקיימו עם וינגייט ששש לאפשרות הזאת. נוכח השמועות כי הוא יופקד על הקמת כוח מדברי שישרת באפריקה, הציע וינגייט כי הכוח המדברי יורכב ממתנדבים מקרב הצעירים היהודים בארץ-ישראל.

10 בספטמבר

בפגישה עם שר המלחמה, אנתוני אידן, מחה השר על כך שהציונים מנהלים משא-ומתן על צבא יהודי מאחורי גבו. וייצמן הסביר כי עד כה לא הצליח להשיג ראיון עם אידן למרות כל מאמציו. הוא חזר וטען כי עקרון הפאריטי יוצר מצב גרוטסקי, שבו מונעים מן היהודים להשתתף במאמץ המלחמה בגרמנים, רק משום שהערבים אינם מוכנים לתרום את חלקם; יש לאפשר ליהודים מה שמאפשרים לצרפתים, לפולנים ולצ'כים. הרמטכ"ל דיל (שהחליף את הגנרל אירונסייד), שהצטרף לשיחה, הכריז כי הוא סבור שאכן יש לאפשר ליהודים להילחם. אידן טען כי יש להביא בחשבון גם שיקולים מדיניים ברמזו לערבים. וייצמן טען כי התרומה הערבית במלחמת העולם הראשונה היתה מזערית; היהודים בוודאי יוכלו לעשות הרבה יותר, ביחוד עם יופעלו כ"כוח מדברי" להגנת האזור נוכח המתקפה הגרמנית. אידן טען כי מחסור במדריכים בריטיים ומחסור בנשק מונע את הגשמת התכנית. וייצמן טען כי די במספר קטן של מדריכים בריטיים, לתקופה קצרה, כדי להכשיר מספר גדול של מדריכים יהודיים שיקלטו מהר מאד את התורה. נשק ניתן יהיה להשיג באמריקה והוא מקווה להשיג זאת בשליחותו הקרובה לאמריקה. אידן שאל אז באירוניה אם ליהודים עצמם (בארץ-ישראל) אין מלאי נשק משלהם בו יוכלו להשתמש. הגנרל דיל דיבר בחיוב על התפקיד המיועד למייג'ור וינגייט, שבוודאי יצליח לפעול כפי שפעל בהצלחה בהגנה על צינור הנפט בארץ-ישראל בזמן המרד הערבי. אידן סיכם את הדיון בכך שהוא ייוועץ גם בלורד הליפקס וגם בלורד לויד ואז תיפול החלטה.

מאוחר יותר, נוכח ההסתייגות שהסתמנה במשרד המלחמה ממועמדותו של וינגייט כמפקד הכוח הצבאי היהודי שיגויס בארץ-ישראל, טען וייצמן כי אין להתעקש בנקודה זו ואין לתלות את סיכויי הקמת הצבא היהודי באיש אחד.

13 בספטמבר. בפגישה נוספת בין וייצמן ואידן, הגיש זה – ככל הנראה בהמרצת צ'רצ'יל – טיוטת תכנית להקמת יחידות יהודיות לשירות מחוץ למזרח התיכון, שתתבסס גם על גיוסם של יהודים חסרי נתינות או זרים, שיצטרכו להציג אישור מארץ מוצאם כי יוכלו לחזור אליה. אידן אמר כי יאשר את תכנית הצבא היהודי, שלה מסכימים כל השרים. וייצמן הגיב בהתלהבות: "זהו יום גדול, כמעט כמו יום הכרזת בלפור."

18 בספטמבר

בישיבת הנהלת הסוכנות בלונדון מחה בן-גוריון על כך שבשיחות שקיים וייצמן עם השרים הבריטיים לא עלה כלל התנאי שהמגויסים היהודים בארץ-ישראל ישמשו להגנת הארץ ולא בחזיתות אחרות. וייצמן טען כי אין לדחות את ההצעה הבריטית. "צריך לקחת את מה שניתן, ולבקש יותר מכך כשתגיע ההזדמנות. – – – אפילו אם אנשינו יילחמו בצרפת, כצבא יהודי הם יילחמו עבור ארץ-ישראל. יש לנו הזדמנות וצריך לנצל אותה." בוויכוח החריף שהתפתח טען וייצמן כי מה שהושג עד כה במשא ומתן עם הממשלה הבריטית יהווה צעד חשוב בדרך למדינה יהודית ואם בן-גוריון לא יהיה מוכן לגייס את דעת הקהל בארץ-ישראל לטובת ההצעה הנוכחית, הוא, וייצמן, ילך לארץ-ישראל בעצמו. הוא משוכנע שכל היחידות הצבאיות היהודיות שיוקמו ישרתו בארץ-ישראל, אבל אין להעמיד תנאי מוקדם כזה עכשיו. אילו ידע מראש כי בן-גוריון יתעקש בנקודה זאת, הוא לא היה פותח כלל במשא-ומתן עם הבריטים.

19 בספטמבר

בפגישה חוזרת עם אידן, ביקש אידן לברר פרטים טכניים כמו שאלת שכרם של המתגייסים היהודים ליחידות הצבא. וייצמן הבהיר כי זה צריך להיות שווה לשכרם של החיילים הבריטיים או הפולנים או הצ'כים. אידן אישר לוייצמן כי היחידות היהודיות יופנו למזרח התיכון. וייצמן חזר והעלה את שאלת תפקידו של וינגייט. הרמטכ"ל דיל הסביר כי וינגייט נשלח בינתיים למצרים לסייע במטהו של הגנרל ויוול. עם התקדמות ההכנות להקמת הצבא היהודי יוחזר וינגייט.

אוקטובר

הקרע בין וייצמן ובן-גוריון היה מוחלט. בן-גוריון דרש מוייצמן לשתף אותו בכל פגישה עם השרים הבריטיים. משדחה וייצמן את דרישתו, גמלה החלטתו של בן-גוריון לצאת את לונדון. בן-גוריון יצא ב-21 בספטמבר בדרך הים לארצות-הברית. תכניתו היתה, בין השאר, ועל זה הסכים עם וייצמן, לגייס מתנדבים לכוח יהודי לוחם, שיפעל גם מחוץ לזירת ארץ-ישראל. הוא הגיע לניו-יורק ב-3 באוקטובר. רשמיו מן המפגש עם יהדות אמריקה היו מעורבים: "דבר אחד התברר לי: היהודים באמריקה שרויים בפחד. הם מפחדים מהיטלר; הם מפחדים מידידי היטלר; הם מפחדים ממלחמה והם מפחדים משלום; בבחירות אלה (לנשיאות). פחדו שווילקי [המועמד הרפובליקני] ייבחר, וגם פחדו לתמוך בגלוי ברוזבלט. הציונים מפחדים מהלא-ציונים, והלא-ציונים מפחדים מהלא-יהודים".

בן-גוריון חידש וחיזק את קשריו עם ברנדייס וחסידיו. גם קשריו עם ארגון "הדסה" – הארגון הציוני הגדול באמריקה (74,000 חברות מול 43,000 חברים בהסתדרות הציונית האמריקנית) התהדקו. לעומת זאת לא הצליח להדק את קשריו עם המנהיגות הציונית באמריקה ועם חברי ועד החירום שהוקם שם בתחילת המלחמה. כל המנהיגים הציוניים והלא-ציוניים התנגדו לתפישותיו האקטיביסטיות של בן-גוריון.

10 באוקטובר. אידןהגיש לאישור הממשלה תכנית לגיוסם של 10,000 יהודים. בארץ-ישראל יגוייסו לא יותר מ-3,000 איש; רוב האחרים יגוייסו בארצות-הברית. שר המושבות, לויד, הזהיר כי חשוב שלא לעשות דבר העלול לפגוע ברגשות המוסלמים. זו דעתם של כל אלה המשרתים באזור. הוא ביקש לדחות את ביצוע התכנית "עד שיתבהר המצב הקריטי השורר עכשיו במזרח התיכון או שיחולו בו התפתחויות חדשות". הממשלה החליטה לדחות את ביצוע התכנית עד לאחר הבחירות באמריקה בראשית נובמבר, ואז תידון מחדש.

נובמבר

6 בנובמבר. בשיחה קשה שהתנהלה בין וייצמן לבין שר המושבות, הלורד לויד, התלונן זה על המכתב האחרון ששלח אליו וייצמן ובו קבל המנהיג הציוני על הסחבת בהקמת הצבא היהודי. לויד הפטיר בכעס כי "היהודים אינם מרוצים אף פעם והם מתישים אפילו את ידידיהם הטובים". וייצמן הגיב בחריפות ואמר כי הוא קולט נימה אנטישמית בדבריו של השר, ואלמלא התחשב במצב בריאותו של השר (שהיה חולה), היה וייצמן פורש מן הישיבה לאלתר. בהמשך השיחה טען וייצמן כי התכנית במקורה היא להקים דיביזיה יהודית ולא גדודים יהודים שיפוזרו בין יחידות הצבא, כפי שמדברים על כך עכשיו בחוגי השלטון. לויד התפרץ שוב ושאל "מדוע היהודים תמיד רוצים להיות נפרדים משאר הבריות?" לאחר השיחה שיגר לויד דברי התנצלות לוייצמן על התבטאויותיו החריגות.

בתחילת נובמבר התרחשה בארץ פרשת "פאטריה". בן-גוריון נכשל במאמציו לגייס את המנהיגות הציונית באמריקה למערכה נגד כוונת בריטניה לגרש את המעפילים שרוכזו באניה "פאטריה". זו נענתה לדרישת וייצמן ששוגרה מלונדון לא להחריף את הטון כלפי ממשלת בריטניה כדי לא להכשיל את המשא-ומתן על הצבא היהודי. וייצמן ראה בחומרה רבה את התלקחות הפרשה, כיוון שהיא עלולה להסיט את המאמץ להקמת הדיביזיה היהודית; יתר על כן, בואם של כמה אלפי פליטים לארץ בזמן זה של אבטלה ומצוקה כלכלית תגרום לאסון. להנהגה בארץ אין אומץ לומר זאת בגלוי, אך ההנהגה בלונדון יכולה וחייבת לראות את הדברים בצורה אובייקטיבית. וייצמן הסביר לבן-גוריון במברק ששיגר ב-19 בנובמבר, כי לדעת הממשלה "זוהי יזמה נאצית, בעקבות שליטתם ברומניה, להחיש סילוק היהודים, ליצור עימות בינינו לבין הבריטים, להגביר הלחץ הערבי על בריטניה ולהחדיר סוכנים שלהם לאזור." הוא הפציר בבן-גוריון לפעול להרגעת הישוב בארץ. הנחיה דומה הועברה גם לשרתוק בארץ. בישיבת ההנהלה ב-15 בנובמבר דרש וייצמן  מחברי ההנהלה לא לראות בכל תוספת של כמה אלפי אנשים לישוב בארץ את עיקר העיקרים. הוא נזף בלוקר המתייחס לנושא באופן סנטימנטלי מדי.

גם באמריקה בלם ברנדייס את המחאה הציונית בטענה כי אסור לחבל עכשיו בפוליטיקה של תמיכה באנגליה שמנהל הממשל האמריקני. המנהיגות הציונית באמריקה, בדומה למנהיגות בלונדון, ראתה בבן-גוריון מטרד. רובם ככולם דחו את דרישתו של בן-גוריון להחריף את המאבק במדיניות הספר הלבן ולהגביר את הלחץ על ממשלת בריטניה. "להוסיף משקל נוצה לעול המרוצץ שבריטניה נושאת בו זה חטא נגד רוח הקודש", הכריז סטיפן וייז והזהיר מפני התפרצות

אנטישמית חדשה, גם באמריקה. השקפתו המוצקה של וייז היתה, כי עתידה של היהדות ועתידה של הציונות תלויים אך ורק בדבר אחד – ניצחונה של בריטניה במלחמה. ואילו בן-גוריון טען כי גם אם תנצח אנגליה במלחמה, זו "תיגמר באסון יהודי כזה, שלא היה אולי דוגמתו; יהיו חמישה מיליוני יהודים עקורים ממקומם. והפתרון היחידי האפשרי הוא להעבירם לארץ-ישראל, ודבר זה לא ייעשה על ידי האנגלים וגם לא על ידי האמריקאים, לא על ידי מלאך ולא על ידי שרף, אלא על ידי היהודים עצמם; ולמען בצע דבר זה יש הכרח להפוך את ארץ-ישראל למדינה יהודית, לא כמטרה סופית, אלא כאמצעי להעברת מיליונים יהודים לארץ לאחר המלחמה בטמפו המהיר ביותר". זו היתה תמצית ההשקפה שליוותה את בן-גוריון לאורך כל תקופת המלחמה.

26-25 בנובמבר

פיצוץ אניית הגירוש "פאטריה" וטביעתם של 267 מעפילים במפרץ חיפה, חוללו זעזוע כבד הן בקרב הההנהגה הציונית והן בקרב הממשלה הבריטית. זעמם של הציונים גאה לשמע ההודעה הרשמית האטומה שיצאה מטעם משרד המושבות על אסון "פאטריה". בהנהלה הציונית הועלתה האפשרות כי וייצמן יודיע על התפטרותו ועל העברת הנהלת הסוכנות מאנגליה לארצות-הברית.  בשיחה עם לויד, אמר וייצמן כי הציונים הגיעו לנקודה בה המשך שיתוף הפעולה עם ממשלת בריטניה נעשה בלתי אפשרי. לויד השיב כי הוא עצמו שוקל התפטרות על רקע ההתרחשות הטרגית. בשיחות עם השרים האחרים בממשלה – אטלי, האליפקס וסינקליר – שפך וייצמן את מרי לבו והכריז כי ייאבק בכל כוחו נגד גירוש ניצולי "פאטריה" גם אם ייאסר ויישלח למחנה ריכוז או למאוריציוס. "אתם, כנוצרים, טוענים תמיד כי יש הבדל בין הצדק הנוצרי לבין הצדק היהודי, שכן הצדק הנוצרי עטוף חמלה; אבל עכשיו הוכחתם כי אפילו במבחן הצדק היהודי אינכם עומדים". תגובתו של אטלי היתה קשוחה במיוחד והזכירה לוייצמן את תגובותיו של פאספילד בשעתו.

דצמבר

בישיבות הנהלת הסוכנות ובשיחות שוייצמן קיים עם הלורד לויד דובר על קלקול היחסים בין ההנהלה הציונית לבין משרד המושבות. וייצמן חזר ואיים בהעברת המשרד המרכזי של הסוכנות היהודית לארצות-הברית. לויד הגיב כי זה יהיה צעד לא רצוי. ארנסט בווין והלורד הליפקס צוינו בחוגי ההנהלה כשרים הידידותיים ביותר לעניין הציוני, מלבד ראש הממשלה צ'רצ'יל.

הממשלה הבריטית חזרה בה מכוונתה לגרש את הפליטים למאוריציוס. ניצולי "פאטריה" הורשו להישאר בארץ ואילו מעפילי "אטלנטיק" שלא הספיקו להעלות אותם על ה"פאטריה" – אלה יגורשו למאוריציוס. הגנרל וייוול, המפקד הבריטי העליון במזרח התיכון שיגר מברק לשר המלחמה אידן ובו תבע לדבוק בהחלטה לגרש את פליטי "פאטריה": "בכל העולם הערבי תעבור השמועה כי שוב ערערו היהודים בהצלחה על החלטת הממשלה הבריטית וכי מדיניות הספר הלבן בוטלה. הדבר יגביר באופן חמור את הסכנה של מהומות נרחבות בארץ-ישראל, יחייב להגביר את ההתחייבויות הצבאיות, יחזק את השפעתו של המופתי, יעורר אי-אמון כלפינו בסוריה ויגביר את התעמולה האנטי-בריטית ואת פעולות הגיס החמישי במצרים. שוב תתפשט בחוץ-לארץ השמועה כי במשא-ומתן עם הבריטים הקובעת היא האלימות." צ'רצ'יל הגיב במברק לוייוול: "דעתי היא כי יהיה זה מעשה בלתי-אנושי שאינו הולם את השם 'בריטי' אם נכריח אותם לשוב ולהפליג. מצד שני הסכימה הממשלה כי בעתיד יישלחו המהגרים הבלתי-ליגאליים למאוריציוס בהנחה כי אפשר יהיה להחזיקם שם בתנאים המתקבלים על הדעת."

המאבק סביב מעפילי "אטלנטיק" הסתיים בכישלון. הממשלה הבריטית רשמה בקורת-רוח כי גירוש המעפילים למאוריציוס עבר ללא התנגדות חזקה מצד הישוב היהודי בארץ.

באמריקה גזר ברנדייס שתיקה על העיתונות הציונית גם נוכח גירוש מעפילי "אטלנטיק"; אך בכנס מחאה, שבו השתתפו רוב המנהיגים הציוניים מכל רחבי הארץ, הצליח בן-גוריון לגרור את הרוב המכריע להחלטה הגורסת לצאת במחאה פומבית, למרות התנגדותו של ברנדייס. "שיטת הפחד נהרסה", הכתיר אותה בן-גוריון. יתר על כן, בכנס שיזם בן-גוריון במלון וינתרופ בניו-יורק קרא בן גוריון למנהיגות הציונית באמריקה להכין עצמה לשידוד ערכים בציונות ולהעמיד במרכז מעייניה את הדרישה לכינון קומונוולת יהודי בארץ-ישראל עם סיום המלחמה.

שהותו של בן-גוריון באמריקה נמשכה שלושה וחצי חודשים. באמצע ינואר המריא בדרכו לארץ. זו היתה טיסה ארוכה ופתלתלה – דרך הונולולו, סין, ניו-זילנד, אוסטרליה, מלאיה, סינגפור, סיאם, הודו ועיראק – שנמשכה 27 יום. בסופה נחת במטוס ימי באגם הכינרת.

12 בדצמבר. ספינת המעפילים הקטנה "סלבדור", שיצאה מנמל וארנה בבולגריה ועליה למעלה מ-350 מעפילים, טבעה בים השיש ולמעלה מ-200 נוסעים טבעו, בהם 70 ילדים. האניה לא היתה כשירה לשיט, והבריטים, בשידוריהם לדרום מזרח אירופה ניצלו את הטרגדיה כדי להרתיע ניסיונות העפלה נוספים הכרוכים בסכנה גדולה.

הממשלה הבריטית הודיעה להנהלת הסוכנות כי הבקשה שהועברה אליה לפני חצי שנה לאפשר עליית שלושה סוגים מארצות אויב – א. עובדי המשרדים הארצישראלים הנמצאים בסכנה גדולה; ב. עסקנים ציוניים, רבנים וכדומה; ג. ילדים; – תיענה בחיוב רק לגבי ילדים.

26 בדצמבר. בשיחה עם הלורד לויד, טען זה כי ממשלת בריטניה חייבת להתחשב בגורם הנפט.

רזרבות הנפט העיקריות בעולם מצויים בחצי האי ערב, עיראק ואיראן. וייצמן הצהיר כי הוא עובד על תהליך שיאפשר הפקת נפט מסוכר בכמויות בלתי מוגבלות; זה ישחרר את בריטניה מתלותה במקורות אנרגיה חיצוניים. אבל הפעם הוא מציג תנאי חד-משמעי: הוא רוצה את ארץ-ישראל! לויד הגיב ואמר: "אם תצליח להפיק נפט בדרך זו, תוכל לקבל כל מה שתרצה"…

לאחר גירוש מעפילי "אטלנטיק" הידרדרו עוד יותר היחסים בין ההנהלה לבין הנציב העליון בארץ-ישראל וההנהלה בלונדון נקראה להפנות את תשומת לב משרד המושבות להתנהגות הנציב, שלאור ההתנהגות הברוטלית כלפי המעפילים שפונו ממחנה עתלית, הואשם בניהול מדיניות החורגת אפילו מהוראות הספר הלבן. בהנהלת הסוכנות בלונדון התלבטו אם לצאת בביקורת גלויה על הנציב העליון העלול לגרום לנתק גמור בין הנציב לבין ההנהלה שם. אף על פי כן הופעל לחץ ניכר על הממשלה בלונדון לחקור את אירועי "עתלית", שעל פי חומר העדויות שהגיע מן הארץ היו כרוכים בהפעלת כוח ברוטלית מדי כלפי המעפילים. כעס גדול עוררה הודעת הנציב כי המגורשים לא יורשו לחזור לארץ גם לאחר המלחמה. הנציב העליון אולץ לגונן על עצמו בטענה כי הוא בסך הכל מקפיד לבצע את מדיניות הספר הלבן.