דצמ 312014
 

ינואר

הספינה "דאריאן 2", שנרכשה על ידי המוסד לעליה ב', כדי להסיע מעפילים מנמלי רומניה לארץ-ישראל, עמדה במרכז ויכוח פנימי קשה בין פיקוד ההגנה בארץ-ישראל לבין אנשי "המוסד לעליה", בהנהגת שאול אביגור. ההגנה הגיעה להסכם עם שירותי הביטחון הבריטיים במזרח הים התיכון, לייעד את האניה לטיבוע בנהר הדאנובה, כדי לחסום את נתיב הנהר המשמש לאספקת דלק רומני לגרמניה. אנשי המוסד סירבו למסור את האניה וטענו כי הצלת יהודים עדיפה על כל מטרה אחרת. וייצמן נכנס בעובי הקורה ודרש למסור את הספינה לבריטים, על פי ההסכם עם ההגנה, ולא לסכן את שיתוף הפעולה הנרקם עם הביון הבריטי. גם התערבות זו לא הועילה. אנשי המוסד עמדו במריים. הספינה הפליגה מקונסטנצה ב-19 בפברואר ועל סיפונה 800 איש. "דאריאן" הגיעה לחיפה ב-18 במרס. שיגורם של המעפילים למאוריציוס נמנע משום שהמומחים הבריטים מצאי כי האניה אינה כשירה לשיט, והם התקשו למצוא אניה חלופית. הפליטים הועברו למחנה עתלית וכעבור שנה שוחררו. "דאריאן" היתה הספינה האחרונה שהגיעה לחופי הארץ בשנים הראשונות למלחמה. עד אמצע 1944 חדלה תנועת ההעפלה במימי הים התיכון, בגלל השינוי במדיניות הנאצים, שעברו מגירושים להשמדה, וחסימת נתיבי השיט מדרום מזרח אירופה ובים התיכון.

4 בינואר. בשיחה בין וייצמן והרמטכ"ל, הגנרל דיל, עלה שוב עניין מציאת מפקד מתאים לפורמציה היהודית הצבאית שתקום. דיל דיבר בשבח השירות הקרבי של היחידות היהודיות (החפרים) בלוב (המדבר המערבי). "חבל שלא משרתים שם 20,000", אמר וייצמן. "מדוע?" שאל דיל. "או אז היו הכל מבחינים בתרומה היהודית והדעות הקדומות נגדם היו מסולקות", השיב וייצמן.

משא-ומתן ממושך התנהל בין הנהלת הסוכנות לבין משרד המושבות ומשרד המלחמה סביב ניסוח הצהרה (קומוניקט) על הקמת צבא יהודי בסדר גודל של דיביזיה (12,000-10,000 חיילים). הסעיף העיקרי שהיה שנוי במחלוקת היה אודות זירת הפעולה של הכוח היהודי. וייצמן והבריו ביקשו לסייג את הפעולה לזירה הארצישראלית או המזרח-תיכונית. הבריטים לא היו מוכנים להתחייב בסוגיה זאת.

אופטימיות שררה במשרד הציוני בלונדון נוכח התקדמות הדיונים המעשיים סביב הקמת היחידה הצבאית היהודית. וייצמן הפליג באחת הישיבות בדברי חזון על המדינה היהודית שתקום לאחר המלחמה. זו תהיה מעצמה אינטלקטואלית, והיא תסתייע במיטב המלומדים היהודיים המאכלסים את העולם. הם יעברו ליצור בארץ-ישראל.

12 בינואר. בישיבת ההנהלה בירושלים מסר שרתוק נתונים על הגיוס לצבא הבריטי: הגיוס (בארץ-ישראל) הקיף עד כה 6,520 איש – מהם 2,650 חפרים בארבע פלוגות (בחיל החפרים משרתת גם פלוגה ערבית אחת); 850 בפלוגות מעורבות, ו-1,800 בפלוגות יהודיות טהורות. בחיל האוויר משרתים 1,520 איש; בחיל הרגלים, ב"באפס" (כינויו של "הגדוד המלכותי של קנט המזרחית", מן החטיבות הוותיקות ביותר בצבא הבריטי) – 900 איש, המרכיבים ארבע פלוגות; בחיל התותחנים – 190 איש; בפלוגת מכונות יריה – 60 איש; בחיל הנדסה – 240 איש; בפלוגת ההובלה – 660 איש; ביחידות טכניות שונות – 620 איש; לחיל הים התגייסו כ-200 איש. רוב המגוייסים משרתים במצרים, חלקם בארץ, חלקם ביוון. אוסישקין מחה על כך שרוב המגויסים משרתים מחוץ לגבולות ארץ-ישראל. אם לא נקבל הבטחה שהמגויסים יישארו בארץ, עלינו להפסיק את הגיוסים, טען אוסישקין. כל חברי ההנהלה התנגדו לדרישתו של אוסישקין. כל חזית היא למען ארץ ישראל, הכריזו בן צבי וגרינבוים.

26 בינואר. הגנרל ויוול במברק למשרד המלחמה הודיע על התנגדותו המוחלטת להקמת כוח צבאי יהודי בשעה זו. יש לפטור אותו לפחות במשך ששת החודשים הבאים מכל התחייבויות ודאגות בארץ-ישראל.

פברואר

2 בפברואר. בישיבת ההנהלה בירושלים דנו בפרעות שהתחוללו ברומניה, בהם נהרגו על פי הידיעות כ-1,700 יהודים. ההנהלה פנתה אל ממשלת המנדט בבקשה להעמיד לרשותה מכסה מיוחדת של רישיונות עלייה בשביל יהודי רומניה. אוסישקין טען כי לפי המידע שברשותו רבים מיהודי רומניה מעדיפים לצאת לברזיל ולארגנטינה ויש מאלה שהגיעו לארץ כבעלי הון העוזבים עתה את הארץ בדרכם לברזיל. אם ידיעות אלה נכונות יש מקום לחשוב על חלוקה שונה של רישיונות העלייה.

16 בפברואר. בן-גוריון חזר להשתתף בישיבות ההנהלה בירושלים. הוא מסר דו"ח מפורט על מסעו לאנגליה ולאמריקה. הוא לא התעכב על החיכוכים בינו לבין וייצמן, אך תיאר באופן ביקורתי את המצב ביהדות ובציונות האמריקנית ועל חילוקי הדעות סביב נושא המגבית. הוא תמך בדרישתו של אבא הילל סילבר לפרק את המגבית המאוחדת ולהפריד בין מגבית הג'וינט לבין המגבית הציונית. אך רוב העסקנים הציוניים באמריקה התנגדו למהלך זה, מחשש לכישלון המגבית הציונית. מצד שני, ההנהגה הציונית לא היתה שבעת רצון מן החלק הצנוע שהוקצה למפעל הציוני על ידי קברניטי המגבית המאוחדת.

חילופי הגברי במשרד המושבות, עם פטירתו של הלורד לויד והחלפתו בלורד מוין, פעלו לעצירת המהלך להקמת הדיביזיה היהודית.  בתזכיר שהוגש לשר המושבות החדש בסוגיה זו נאמר:

מאז פרוץ המלחמה הננו נתונים ללחץ רצוף מצד חוגים יהודיים להקים כוח יהודי לוחם. היינו צריכים להתייחס להצעות הציוניות אלה של עזרה צבאית בזהירות מרבית, שכן ברור כשמש שהמטרה הנסתרת של הציונים היא פוליטית, דהיינו:

א.       להבטיח הכרה ביהודים כ"אומה".

ב.       לחזק את תביעתם של היהודים לארץ-ישראל כמולדתם.

הערבים במזרח התיכון והמוסלמים בכלל, בזכרם את התקדים של הצהרת בלפור ב-1917, חוששים כי בלחץ המלחמה אנו עלולים לעשות עסקה נוספת עם היהודים על חשבון האינטרסים הערביים במזרח התיכון. חיוני להימנע ממתן איזהו בסיס לחשדות כאלה בזמן בו המצב הצבאי במזרח התיכון מחייב לעשות כל מאמץ להבטיח ולשמור על נאמנותם ורצונם הטוב של הערבים והמוסלמים נוכח תעמולת הציר.

הקבינט הבריטי החליט להשעות את התכנית לתקופה של ששה חודשים. הודעה על כך נשלחה להנהלת הסוכנות. בחוגי ההנהלה בלונדון ובירושלים כבר היו משוכנעים כי עניין הצבא היהודי הוא מובטח ועשוי, ועל כן האכזבה היתה גדולה. צ'רצ'יל, שעד כה הטיל את כובד משקלו לקידום התכנית, התרשם בעיקר מהתנגדות הצבא הבריטי. הוא כתב למוין ב-1 במרס: "הגנרל ויוול, כמוהו כרוב קציני הצבא הבריטי, הוא פרו-ערבי מובהק. – – – בנסיבות השוררות אינני רוצה להטריד את הגנרל ויוול בויכוחים ארוכים בעניינים שאין להם חשיבות צבאית מיידית." צ'רציל הורה לנמק את הדחייה במחסור בציוד. מוין טען כי חסור ציוד הוא נימוק לא משכנע: "האם לא יהיה טוב יותר אם אומר לו את הסיבה האמיתית, דהיינו כי החלטת לדחות את העניין בהתחשב בהתפתחויות במזרח התיכון וכדי שלא להסתכן בשעה זו באי-שקט בעולם הערבי." אך צ'רצ'יל עמד על דעתו: "זה הנימוק האמיתי והטוב ביותר."

מרס

9 במרס. בן-גוריון הציג בפני חברי ההנהלה את תכניתו המדינית, שאת קוויה הכלליים עיצב כבר בתקופת שהותו באמריקה. בשתי ישיבות ישיבות ההנהלה, ב-9 במרס וב-16 במרס, התנהל דיון על התכנית. היו חברי ההנהלה שהסתייגו מכמה ביטויים חריפים שנקט בן-גוריון, כמו הגדרת המשטר הבריטי בארץ-ישראל כמשטר חצי-נאצי. ניכר היה שהם חוששים מפני קרע גמור עם ממשלת המנדט; אך ניכר היה גם כי תכניתו של בן-גוריון נראית בעיניהם מרחיקה לכת במושגיה ובמונחיה, ומכל מקום אינה אקטואלית לפי שעה. אפילו הדיבור של בן-גוריון על עליית מיליונים לארץ-ישראל כתום המלחמה נשמע באוזניהם מוגזם. והדיבור על "שלטון" ועל "מדינה" כרוך בדילמות פנימיות קשות. אוסישקין אמר כי הוא אינו סובל את המלה "מדינה": בלי רוב יהודי גדול אין ערך למדינה, ו"אם מדברים על מדינה יש לדבר גם על גבולות, וכאן עלולה להיות בינינו מלחמה לחיים ולמוות. – – – מסוכן הוא כבר היום לדבר על שאלות אלו." קפלן יצא נגד ביטויים מתלהמים במסמך של בן-גוריון, כמו "הפסקת שיתוף הפעולה עם הנציב העליון",

"בכל האמצעים", "כבוד", "מתיחות ציונית". דיבורים כאלה צריך לברר מה פירושם ומה הוא תרגומם המעשי. סנטור מחה על השימוש בביטוי "פוגרום" אצל בן-גוריון כדי להגדיר את פעולות הצבא נגד המעפילים והמפגינים מקרב הישוב. הוא העיר גם על התעלמותו של בן-גוריון מן הבעיה הערבית. הוא הביע חשש מהשתלטות השיקול הביטחוני וכתוצאה מכך השתלטות "הארגון" ("ההגנה") על ניהול ענייני הישוב והמדיניות הציונית.

בדברי תשובתו הבהיר בן-גוריון כי הוא אינו מציע תכנית מעשית לרגע זה, כי אם הוא מצביע על הכיוון והוא מבקש לעורר את הנוער ולהכינו לקראת שעת הכרעה. את עיקר תפקידו בשעה הוא רואה כמטיף ודורש לעניין הציונות. הכל צריכים להתלכד ולהתגייס לעניין זה ולשאר הדברים יש לעשות מורטוריום (שמיטה). ארגון ההגנה הוא ארגון כוח בלתי מפלגתי, שיש לשמור עליו כעל בבת עינינו. ארגון ההגנה הוא משרת העם היהודי כולו ולא רק של הישוב היהודי. "לא תמיד האינטרסים של הישוב מתאימים לאינטרסים של הציונות". הפרוגרמה הציונית מתמצית במשפט זה: ציוניזציה של הישוב ושל היהדות האנגלו-סכסית לתכלית אחת – העברת מיליוני יהודים לארץ-ישראל לאחר המלחמה.

12 במרס. וייצמן התקבל לשיחה עם צ'רצ'יל. זה אמר לוייצמן כי כל אימת שהוא נפגש עמו הוא חש "עווית בלב". הוא הבטיח לוייצמן כי דחיית תכנית הצבא היא זמנית בלבד, והוא עודנו תומך בה.

23 במרס. בן-גוריון הציג בפני ההנהלה את תכניתו המדינית המתוקנת:

קוים למדיניות ציונית

א.  המגמה

1.   התעודה הראשית של הציונות בתקופה זו היא לחתור במלוא הכוח והיכולת של הישוב והעם לקראת פתרון ציוני מקסימלי לשתי השאלות המרכזיות שיעמדו להכרעה לאחר תום המלחמה:

1.   שאלת המשטר בארץ

2.   שאלת היהדות הנחרבת באירופה (ובארצות אחרות)

2.   תעודתה של המדיניות הציונית היא למנוע פתרונות נפרדים לשתי השאלות הנ"ל, באשר אין פתרון לשבר היהדות מחוץ לארץ-ישראל, ולא יתכן פתרון שאלת ארץ-ישראל שישלול או יפגע בזכות המולדת של העם העברי.

3.   בשאלת המשטר בארץ על הישוב והעם קודם כל למנוע בכל האמצעים שבידיהם הפיכת ארץ-ישראל למדינה ערבית (או נוצרית) או המשכת המשטר של הספר הלבן. האמצעים לכך שלושה:  א) כוח הישוב;  ב) כוח העליה;  ג) הסברה פוליטית.

4.   בשאלת היהדות הנחרבת על הציונות לצאת במלחמת תנופה אידיאולוגית ופוליטית, בתוך היהדות ובתוך דעת הקהל העולמית, נגד פתרונות אליל משלים ומזיקים: התבוללות, פילנטרופיה, הגירה (פיזור נוסף) ותכניות טריטוריאליסטיות מחוץ לארץ-ישראל.

5.   המגמה המדינית של הציונות בתקופה זו היא להביא לידי כך שבסוף המלחמה יוקם בארץ משטר אשר יכוון לאפשר עליה והתיישבות של המוני ישראל בקנה-מידה ממלכתי ותוענק סמכות ממשלתית ויכולת כספית לנציגות העם היהודי (הסוכנות היהודית או הממשלה היהודית) לבצע העברה מהירה של מיליוני יהודים והושבתם בארץ כאומה העומדת ברשות עצמה.

 

בסוגיה הערבית קבע המסמך כי אם לא יסכימו הערבים לטרנספר חופשי לארצות השכנות – יובטחו זכויותיהם האזרחיות והלאומיות, בין אם ארץ-ישראל "תיעשה מדינה יהודית סוברנית ונפרדת" ובין אם ארץ-ישראל "תתקבל כדומיניון בתוך חבר הלאומי הבריטי (או בריטי אמריקני)", ובין אם תקום פדרציה או ברית של מדינות המזרח הקרוב ו"ארץ-ישראל היהודית תצטרף לפדרציה זו כמדינה עצמאית בכל העניינים הפנימיים (עלייה, התיישבות, חוקי עבודה, ביטחון וכד'), דוגמת דומיניון בחבר-העמים הבריטי", ובין אם "ייקבע בעולם כולו אחרי המלחמה משטר פדרטיבי ותבוטל הסוברניות הנפרדת של כל המדינות לטובת חבר-לאומים יעיל", ולידי מוסד עליון של חבר זה יימסר "הפיקוח על שמירת הזכויות והאינטרסים של הערבים, כבכל המדינות האחרות שיהיו בהם מיעוטים לאומיים". עוד קבע המסמך כי "אין 'שאלה ערבית' באותו מובן שיש שאלה יהודית. בעוד שהעם היהודי הוא מיעוט בכל מקום, וארץ-ישראל היא מולדתו היחידה – משמש ארץ-ישראל מולדת רק לחלק קטן של העם הערבי, וארצות רחבות ידים שאינן מיושבות די צרכן עומדות ברשותו." המסמך מעריך כי "עם תבוסת היטלר יהיו העמים האנגלו-סכסיים הגורמים הראשיים בהכרעות הפוליטיות מיד לאחר המלחמה", ועל כן כל מאמצי ההסברה הציונית צריכים להיות מכוונים לרכישת דעת הקהל בעמים אלה ולהסתייע בקיבוצים היהודיים בארצות אלה. בזמן המלחמה, קובע המסמך, יש לסייע לבריטניה בכל האמצעים העומדים לרשות הציונות והישוב, במלחמתה נגד היטלר. יש להמשיך במאמצים להקמת צבא יהודי, גם בטרם נפלה הכרעה חיובית אצל הבריטים בסוגיה זו. המסמך הפליג בחשיבות קיומו של "הארגון" (ההגנה):

"1. בארגון רואה הציונות חוט השדרה של הישוב, מכשיר של הציונות הלוחמת וכח כיבושי התיישבותי. 2. תפקידי הארגון בשעה זו הם לא רק ביטחון הישוב, אלא בשורה הראשונה הגנה על זכויות העם היהודי והתאחזותו במולדת. 3. למען הכשיר את הארגון לתפקידים ממלכתיים, בזמן שיוכרע גורל הארץ, וכמו כן לתפקידי כיבוש התיישבותיים, יש לרכז סביב הארגון הזה את כל הנוער היהודי, לשכלל את אימונו וציודו, להגביר בתוכו המשמעת וההכרה הציונית. 4. תפקידי הארגון מחייבים מרות ציונית, בפיקוח על הארגון יש לשתף מוסדות הישוב; אולם המרות העליונה והחינוך הציוני והכיוון המדיני הם בידי ההנהלה."

ההתנגדות האקטיבית לספר הלבן, קובע המסמך, צריכה להימשך, בלי לפגוע בהזדהות היהודית עם מלחמת העם האנגלי בגרמניה. המסמך מסתיים בקריאה ל"תנופה אידיאולוגית של ציונות גדולה בארץ ובגולה".

אפריל

הוויכוח על תכניתו של בן-גוריון נמשך גם בישיבות ההנהלה בחודש אפריל. אוסישקין והרב פישמן ייצגו את הקו הקיצוני הגורס כי אין להעדיף את נוסחת "המדינה היהודית" על "ארץ-ישראל" (בשלמותה), והסכנה היא שהדרישה להקמת מדינה משמעה השלמה עם תכנית חלוקה. לדעתם גם השאלה הערבית אינה צריכה לעניין את הציונות. סנטור האשים את בן-גוריון באימוץ הפילוסופיה המיליטריסטית של הרביזיוניסטים, וראה רמז של סכנה לאופיים הדמוקרטי של התנועה ושל הישוב בהדגשה של בן-גוריון על חשיבות הפעלת ארגון ההגנה כמכשיר הכוח של הציונות ועל הצורך במשמעת ובמרות. גם פישמן הביע חשש מפני ניצול לרעה של כוחו של ה"ארגון". בסופם של דיונים מתמשכים אלה התברר כי אין ההנהלה מסוגלת להגיע לתמימות דעים וחילוקי דעות אידיאולוגיים עמוקים מונעים קבלת סיכום. גם הקיצונים וגם המתונים הסכימו כי השעה אינה כשרה לגיבוש תכנית ולפרסומה כאשר חילוקי הדעות עומדים בעינם ואי-הוודאות ביחס למצב שישרור עם סיום המלחמה היא גדולה; מה גם שאין בתכנית כל התוויה לגבי הצעדים המעשיים הכרוכים בהגשמת התכנית.

מול הדיבורים על הסכנה המתקרבת לארץ-ישראל מצד הצבא הגרמני, הכריז בן-גוריון כי "הדאגה לישוב בלבד היא עניין לא ציוני, אנטי-ציוני, יישוביזם." גם אם הישוב ייכרת – הציונות לא תיכרת". "אסור לנו לחיות אך ורק ב'פה' ו'עכשיו'. דווקא ברגע זה צריכה להיות לנו האמונה בעתיד הציונות ואמונה זו עלינו להנחיל לעם ישראל".

לא התקבלו החלטות, אך הוסכם להקים ועדה שתדון בסעיפי תכנית בן-גוריון.

על הפרק עמדה גם שאלת ההתגייסות לצבא הבריטי על רקע ההצלחות הגרמניות בצפון אפריקה וביוון. גרינבוים הבליט את הסכנה החמורה האורבת לישוב, בייחוד נוכח התמוטטות אפשרית של יוון ותבע להגביר את ההתגייסות לצבא הבריטי ללא תנאי. שרתוק הצביע על כך שבשל ההתגייסות הדלה מקרב הישוב עד כה, קשה יהיה לבוא בתביעות כלפי הבריטים. בן-גוריון התנגד לעמדתו של גרינבוים והסתייג מעמדתו של שרתוק. המצב קשה, אך אין לזרוע בהלה ואין לוותר על התביעה להקמת צבא יהודי: "רצוננו להשתתף במלחמה כעם ולהגן על ארץ זו, ורק לתביעה כזאת ייענה הנוער היהודי בהמוניו".

בישיבת ההנהלה ב-27 באפריל דנו באפשרות של הטלת סנקציות על "סרבני גיוס", כדי להרחיב את מעגל ההתגייסות לצבא הבריטי. אמצעי זה ניתן ליישום במוסדות הקשורים עם הסוכנות היהודית והוועד הלאומי, בהם ניתן להפעיל שוט של איום בפיטורין כלפי הסרבנים, מגיל 19 עד 30. דיון נוקב התנהל בנושא הבהלה המתפשטת בישוב נוכח הצלחות הצבא הגרמני בבלקנים ובמדבר לוב. הועלתה האפשרות של פינוי המוני מארץ-ישראל במקרה של כיבוש הארץ בידי הגרמנים. חברי ההנהלה הסכימו עם הקו הגורס כי אין להעלות על הדעת פינוי ארץ-ישראל. שרתוק סיפר כי השיב לכל הפונים אליו מקרב הישוב "כי אין זה מן הנמנע כי תבוא שואה, אבל עלינו לפגוש אותה, ואסור לנו במו ידינו להביא לידי יציאה חדשה מארץ-ישראל. הוא גם אינו יכול לקבל את ההנחה, שאם נצא את הארץ בשעת המלחמה נוכל לחזור אליה לאחריה, כאילו לא קרה ולא כלום".

מאי

16 במאי. בישיבת הנהלת הסוכנות נידונו שלוש ההצעות לניסוח קווי המדיניות הציונית והמטרות הציוניות ליום שלאחר המלחמה: הצעתו של בן-גוריון, הצעתו של גרינבוים והצעתו של שמורק. האחרון הציע שלא לנקוט במונחים של מדינה, אלא להסתפק בדרישה לחופש עליה מוחלט שביצועה יימסר לידי הנהלת הסוכנות. אוסישקין וסנטור המקוטבים בהשקפותיהם היו תמימי דעים בהסתייגויותיהם מן היזמה לגבש קווי מדיניות ומטרות מדיניות עכשיו. אוסישקין לא רצה להתחייב לגבי כל מגבלה, טריטוריאלית ודמוגרפית, הכרוכה בתכנית ריאלית המדברת על הקמת מדינה יהודית כתום המלחמה. סנטור ביקש להתרכז בשיתוף הפעולה עם בריטניה עד לניצחון. גרינבוים, לעומתם, הסביר כי הוא שינה את עמדתו המסתייגת מיזמת בן-גוריון, וכי עתה הוא סבור כי מול האפשרות שלאחר הניצחון יחזור העולם להסדיר את ענייניו תוך פסיחה על השאלה היהודית, חשוב להציג את התביעה היהודית כבר עכשיו. הוא מסכים עם בן-גוריון כי רק יישות מדינית עצמאית תאפשר עלייה רבתי. כל מסגרת שהיא פחות ממדינה עצמאית לא תאפשר לנו להעביר מאות אלפי יהודים לארץ-ישראל בזמן קצר, לאחר המלחמה. הוא אינו מסכים עם סיסמת חמישה המיליונים שבה מנפנף בן-גוריון. אלה הם מספרים לא ריאליים. קרוב לודאי שלא יהיו חמישה מיליונים שירצו לעלות לארץ-ישראל לאחר המלחמה וגם לא ניתן לקלוט מספרים כאלה

בזמן קצר. בברירה בין מדינה הקשורה בפדרציה ערבית לבין מדינה הקשורה בחבר העמים הבריטיים הוא בוחר באפשרות השנייה. האנגלים תמיד יהיו כאן ואנחנו צפויים להיבלע על ידי מדינה גדולה שכנה. מוטב שנהיה זנב לאריות (האריה הבריטי) ונהיה בטוחים מאשר ראש לשועלים (מדינות ערב). גרינבוים מחה על ההתעלמות מן הגולה: "איני מתאר לעצמי כל סיסמה שהיא תפקיר את הגולה. אני שולל את הקונצפציה של שאר ישוב; אני שולל את הקונצפציה שכל היהדות תיעלם מן העולם ורק חלק זה יישאר שישוב לארץ-ישראל, וזה יהיה העם היהודי." יש לדרוש שוויון מלא גם ליהודים שיחיו כמיעוטים מחוץ לארץ-ישראל, קבע גרינבוים.

בעיצומו של הוויכוח ומול הסתייגויותיהם של רוב חברי ההנהלה שביקשו לעמעם את הניסוחים, בייחוד בסוגיית המטרה, חזר בן-גוריון וטען בלהט כי התכלית האמיתית של הצעתו היא להכשיר את הלבבות ולהכין את הנוער לקראת הכרעה של כוח; כי בהסברה בלבד, עם כל חשיבותה לא יהיה די:

צריך לחנך את הנוער ולהכין אותו וגם את הישוב. אין עושים על ידי לחיצה בכפתור. לא ראיתי בעולם שום מלחמה, שום רבולוציה שנעשתה על ידי לחיצה בכפתור. מכשירים צבא. מכשירים רבולוציונרים. ואנחנו צריכים להכשיר צבא יהודי וגם רבולוציונרים יהודים.

איני אומר שמי שאינו רוצה לתת חינוך כזה אינו ציוני. איני יכול לכוף את ההנהלה הציונית לעשות זאת; אבל ההנהלה שתמנע עשייה לא תקום ולא תהיה. אין לה זכות קיום. – – – עוד דבר, ד"ר רופין, יש הבדל בין 1919 ל-1940 או 1944/5. כוחנו בארץ גדול יותר. ואם כי לא גדל כוחנו בעולם, אלא להפך, – – – כוח הציונות נובע מגודל הצרה היהודית. זהו כל הדבר הציוני. אמנם צרה גדולה יכולה להביא גם לידי התנוונות, אבל כשיש אידיאה גואלת היא הופכת את הצרה למקור כוח חיובי. כוח הצרה הגדיל את כוח הציונות. – – – בשני דברים שונה המצב עכשיו לטובת הציונות לעומת 1919. – – – כוחנו בארץ ועוצם הצרה היהודית. זהו יסוד הציונות עכשיו, ושני דברים אלה עלינו להניח בקביעת תכניתנו.

בסופו של דבר לא נתקבלה הכרעה בפורום של הנהלת הסוכנות והוחלט להעביר את ההצעות השונות להכרעת הועד הפועל המצומצם.

יוני

בהנהלה בחנו בדאגה את הנאום שהשמיע אידן בלונדון ובו התחייבות להקמת פדרציה ערבית כתום המלחמה, בלא להזכיר כלל את היישוב היהודי בארץ-ישראל. הדעה הכללית היתה כי העדרו של וייצמן השוהה באמריקה מלונדון בוודאי הקלו על הממשלה הבריטית לבצע צעד זה בכיוון הערבים, בכוונה לפייס את המרחב הערבי במזרח התיכון על רקע האיום הצבאי הגרמני על מצרים וההחלטה הבריטית לסלק את האיום הנשקף מעיראק ומסוריה. בהנהלה הוחלט לדרוש מבן-גוריון לצאת בשליחות ללונדון ומשם לאמריקה כדי לחזק את העמדות הציוניות שם.

15 ביוני. לקראת ישיבת הוועד הפועל המצומצם ניסה בן-גוריון לאחד את ההצעות השונות לקווי המדיניות הציונית. הצעת הפשרה של בן-גוריון אמרה:

א) התעודה הראשית של הציונות בתקופה זו היא לחתור במלוא הכוח והיכולת של הישו והעם לקרת פתרון ציוני מקסימלי לשתי השאלות המרכזיות שיעמדו להכרעה לאחר תום המלחמה: 1) שאלת המשטר בארץ; 2) שאלת היהדות הנחרבת בארצות אירופה (ובארצות אחרות), ולמנוע כל ניסיון להפריד בין הדבקים.

ב) נוכח חורבן היהדות באירופה על התנועה הציונית לצאת במלחמת תנופה בתוך היהדות ודעת הקהל העולמית נגד פתרונות השוא של ההתבוללות, הפיזור והתכניות הטריטוריאליסטיות מחוץ לארץ-ישראל, ולנטוע את ההכרה בלב העם שאין פתרון לצרת ישראל מחוץ לקיבוץ גלויות ועצמאות במולדת.

האמצעים שמנה בן-גוריון "להביא לידי פתרון ציוני של שאלת העם והארץ" היו: 1) הסברה פוליטית רבת תנופה; 2) עזרת העם היהודי לאנגליה ובנות בריתה והקמת צבא יהודי בארץ ובגולה; 3) הכשרה חלוצית של הנוער היהודי בארץ ובגולה; 4)המשכת העלייה היהודית בכל התנאיםותכונה לקראת עלייה רבתי בסוף המלחמה בכל האמצעים והכוחות של העם היהודי; 5) מאמצים מתמידים להרחבת ההתיישבות בארץ; 6) התנגדות מתמדת למדיניות הספר הלבן; 7) הכנה מדעית וארגונית לקראת עלייה והתשייבות המונית ושינוי משטרה הפוליטי של הארץ בתום המלחמה; 8) ליכוד וגיוס ציוני של הישוב והעם.

בסיום המסמך נאמר כי בתשובה להצהרת אידן מכריה התנועה הציונית "שלא ייתכן ולא יקום שום סידור נוגע לארץ-ישראל בלי הסכמתו של העם היהודי".

בוויכוח שהתפתח דחו רוב חברי ההנהלה את המסמך של בן-גוריון. הוא מהווה תמהיל שאינו מעלה ואינו מוריד. הוא רק מוכיח שבשעה זו אין צורך לצאת בהצהרת כוונות. ומכל מקום יש להשאיר חופש גמור לדיון בקווי המדיניות בפורום של הוועד הפועל המצומצם. בן-גוריון טען כנגדם, כי בשעה של רפיון ידים יש הכרח בהודעה שתחזק את הרוחות. אוסישקין ביקש להעמיד הכל על "מלחמה בטריטוריאליזם". סנטור טען כי יש לעשות כל מאמץ של השתלבות במרחב הערבי ובפדרציה ערבית, כי התנגדות הערבים היא המחסום הגדול על דרכה של הציונות. הוא הזהיר עם זאת "שאל לה לציונות להתקומם נגד הצלה (כלומר לדחוק עניין ההצלה מפני עניין ארץ-ישראל)".

הדיון הממושך הסתיים שוב בלי הסכמה, וההנהלה הלכה לישיבת הוועד הפועל המצומצם עם ארבע הצעות החלטה ביחס לקווי המדיניות הציונית.

ישיבת הוועד הפועל המצומצם הביכה את כל המשתתפים בה. ההנהלה ספגה ביקורת על שהגיעה לישיבה כששהיא מפוצלת בדעותיה והערכותיה.

נוכח ההתפתחות הדרמטית של פתיחת החזית הגרמנית נגד רוסיה דנה ההנהלה ביזמה אפשרית של פתיחת משא-ומתן עם הרוסים על שחרור אסירי ציון ברוסיה והעלאתם לארץ. יזמה זו נראתה אפשרית על רקע נכונות הממשלה הפולנית הגולה בלונדון לשתף פעולה עם הסוכנות היהודית כדי להסתייע בה במגעיה עם הממשל האמריקני.

יולי

הנהלת הסוכנות העבירה באמצעות העיתונאים האמריקנים השוהים בקושטא לידיעת הממשלות ודעת הקהל במערב מידע על הפרעות ביהודי בגדד. הידיעות, שתחילה היו מוגזמות, מסרו על מאות הרוגים ופצועים ונזק חמור ברכוש.

19 ביולי. שרתוק התראה עם אוליבר ליטלטון, בא-כוח קבינט המלחמה בקהיר, ופרש בפניו את דאגות ההנהגה הציונית לאחר הצהרת אידן ונוכח העיכובים וההיסוסים לגבי הקמת צבא יהודי או חיזוק כוח ההתגוננות של הישוב היהודי מול האיום הגרמני. בשיחה זו הרשה ליטלטון לעצמו להשיח את דאגת הממשל הבריטי נוכח ריבוי המקרים של ספסרות וניצול מצב החירום בבריטניה, בעיקר במסחר המזון ובמסחר הבגדים, בהם מעורבים יהודים. שרתוק קיים שיחות גם עם גנרל אוקינלק, שהחליף את הגנרל ויוול, וגם עם היינינג, שמונה כאינטנדנט, האחראי לניהול וביצוע המדיניות הבריטית במזרח התיכון. בפני כולם שב והעלה את נושא הצבא היהודי והדגיש את הכשל בחשבון הבריטי הנשען על ההנחה כי ניתן יהיה לקנות את נאמנות הערבים על ידי התרחקות מן היהודים. הערבים ילכו עם המנצח בעוד שהיהודים אין להם ברירה. גורלם שזור בגורל הבריטים. תבוסת בריטניה פירושה השמדת העם היהודי. שרתוק נפגש גם עם נורי סעיד, המנהיג העיראקי המתון, ששהה בקהיר. זה ניסה להוכיח לשרתוק כי כל הפרוייקט הציוני נידון לכישלון. התנועה הציונית היא "נגד הטבע, נגד ההיסטוריה, נגד המציאות. זה לא יקום ולא יהיה".

בדיון שהתקיים בהנהלה, ב-27 ביולי, דיווח שרתוק על שליחותו בקהיר. ניסיון נוסף של בן-גוריון להגיע לנוסחה מוסכמת של קווי המדיניות הציונית עם סיום המלחמה, טרם צאתו לאנגליה ולאמריקה, שוב לא עלה יפה. חילוקי הדעות בתוך ההנהלה נשארו בעינם והשרו תחושה קשה של משבר על חברי ההנהלה.

אוגוסט

בקהיר התקיימה תערוכת מוצרי התעשייה של ארץ-ישראל, ביזמת ממשלת המנדט. מבין 266 המציגים – 248 היו יצרנים יהודים ו- 28 ערבים. תלונות קשות הופנו כלפי התאחדות בעלי התעשייה שהסכימה לסילוק הכתוביות העבריות ממוצרי התצוגה. בהנהלת הסוכנות נמתחה ביקורת חריפה על התנהגות התאחדות בעלי התעשייה. אוסישקין טען כי רוב התעשיינים "עומדים אך ורק על הצד המעשי ואינם לוקחים בחשבון את האינטרסים הלאומיים".

מן הועד היהודי-אמריקני הגיעה פנייה לכתובתו של ארתור רופין להשתתף בצוות שיכין חומר על מצב העם היהודי ועל התביעות היהודיות לקראת ועידת השלום שתערך לאחר המלחמה, ובכלל זה עניין ארץ-ישראל. בהנהלת הסוכנות ניתכה ביקורת על יזמה זו שיצאה מן הוועד היהודי-אמריקני. אין להיענות להצעה זו קודם שמבררים לאן מכוונים היוזמים, שאינם מחוייבים להשקפה הציונית. מצד שני, ההנהלה הציונית טרם ביררה מה היא המטרה הפוליטית שלה.

שרתוק נפגש עם רנדולף צ'רצ'יל, בנו של וינסטון צ'רצ'יל, וקיים עמו שיחה על הסיכוי להסדר עם הערבים. רנדולף שימש ככתב העיתון "איוונינג סטנדארד" וסייר במזרח התיכון. הוא הביע דעתו, כי אם תתאפשר עלייה גדולה ישתלטו היהודים על כל המזרח התיכון. שרתוק טען שאין זה עניינה של הציונות. הנוסחה המדינית הסופית יכולה להיות זו או אחרת; אך תכלית הציונות היא לפתוח את הארץ לעליית מיליוני יהודים. רנדולף טען כי מרכז הכובד יהיה לא בהסדר עם מדינות ערב כי אם עם ערביי ארץ-ישראל. לא יושג שלום ללא הסכם מוקדם עם ערביי הארץ.

שרתוק דיווח על השיחות שקיים במשך השבועות האחרונים עם קלווריסקי, המשמש כאיש קשר אל גוף יהודי-ערבי הנקרא "הליגה לשיתוף פעולה ערבית-יהודית". קלווריסקי הביא הצעה לתכנית משותפת בדבר הקמת פדרציה שמית, שבה תהווה ארץ-ישראל חטיבה נפרדת. היא תוכר כמדינה דו-לאומית על בסיס שוויון מספרי בכל התחומים. קלווריסקי לחץ לקבלת הסכמה בכתב לעקרונות התכנית ושרתוק מסר לו, לאחר התייעצות עם בן-גוריון, מכתב בו הוא מאשר כי הציונות תסכים לתכנית מעין זו, בתנאי שיישמר חופש העלייה היהודית לארץ, תוך התנייה ברורה של אי-דחיקת רגליהם של התושבים הערבים מבחינה כלכלית. שרתוק הדגיש באוזני חבריו כי השיחות נושאות אופי "פרטי" ולא פורמלי, וכי אם יש עניין לקדם את המשא-ומתן יש להביא את הדברים בפני הוועד-הפועל הציוני המצומצם. דב יוסף תקף בחריפות את יזמותיו של קלווריסקי "המתרוצץ כבר עשרים שנה ויתרוצץ עוד עשרים שנה" ומעלה רק חרס בידו, כי הוא מדבר עם "אנשים שאין להם ערך ואין להם השפעה בין הערבים". אם יפקידו בידו דברים בכתב אלה יכשילו אותנו בבוא השעה, כאשר נבוא "עם דרישותינו המכסימליות". רוב חברי ההנהלה תמכו בעמדה זו. סנטור לבדו מחה כנגד נימת הבוז הנקוטה בפי חברי ההנהלה כלפי הערבים.

31 באוגוסט. בישיבת הנהלת הסוכנות דנו בשאלה אם להגיב על קריאת הסופרים היהודים ברוסיה לעם היהודי ברחבי העולם להגיב על רצח העם היהודי המתבצע בידי הגרמנים. רוב חברי ההנהלה התנגדו לתגובה שתצא מטעם התנועה הציונית. תגובה כזאת צריכה לצאת מצד סופרים עבריים או מצד גורמים יהודיים אחרים. אין להתפעל מן הפנייה הדרמטית של הסופרים ברוסיה ששיתפו פעולה עם המשטר הסובייטי ולא נזעקו נוכח סבלם של היהודים בגרמניה ובפולין. בסופו של דבר הוחלט שלא להגיב.

ספטמבר

הנהלת הסוכנות הגיעה להסכם עם ממשלת פולין הגולה כי יהודים, אזרחי פולין, שיגיעו לארץ בזמן המלחמה יוכלו להתגייס ליחידות יהודיות בצבא הבריטי במקום לצבא הפולני ולהמשיך ליהנות מן הזכויות המוקנות לפליטים אזרחי פולין.

19 במרס. וייצמן, שחזר ללונדון ממסעו לאמריקה, ניסה לחדש את המאמץ להקמת הדיביזיה היהודית, לאחר שעברה תקופת ההשעיה בת ששת החודשים, אך נתקל שוב בתשובה שלילית. הוא כתב לצ'רצ'יל מכתב כואב, בו קבל מרה על כך ש"במשך השנתיים האלה זכתה נכונותנו לשרת רק לדחיות ולהשפלות. הוא האשים את "האנשים האחראיים למדיניות מינכן באירופה ולספר הלבן בארץ-ישראל" בהכשלת התכנית להקמת צבא יהודי, למרות תמיכתו המוצהרת של ראש הממשלה. צ'רצ'יל הפיץ את המכתב בין חברי הקבינט. אידן הגיב על המכתב: "אין ספק כי זוהי אשמתי; אולם למקרא המכתב הזה אני נוטה לעזור לד"ר וייצמן פחות מכפי שנטיתי קודם."

אוקטובר

דיוני הנהלת הסוכנות בירושלים נסבו ברובם על סוגיית הגיוס לצבא. חילוקי הדעות סביב עצם שאלת הגיוס דעכו ולעומת זאת גברה ההכרה בדבר הצורך להגביר את הגיוס המתנהל לפי שעה בעצלתיים. ההתפתחויות בעיראק ובסוריה חיזקו את ההכרה כי יש חשיבות עליונה להגברת יכולת ההתגוננות של הישוב ולו דרך הגיוס לצבא הבריטי. התחושה בהנהלה היתה כי הנתק מלונדון ומניו-יורק, הפך את קהיר למרכז הכובד ביחסי החוץ של ההנהלה.

תכנית הפדרציה הערבית שהופרחה לחלל האוויר בנאומו של אידן העסיקה אף היא את חברי ההנהלה. גרינבוים טען בתוקף כי אין לחפש את האוריינטציה שלנו במזרח כי אם במערב: "היינו פעם עם מזרחי, אבל נעשינו באירופה לעם מערבי; כל מה שאנו עושים ומצליחים בארץ-ישראל זה תודות למה שלמדנו באירופה".

הידיעות על המשא-ומתן המתנהל באמריקה עם אנשי הועד היהודי אמריקני על גיבוש פרוגרמה משותפת שתכלול גם פעולה למען יהודי הגולה הדאיגה את חברי ההנהלה בארץ. קפלן הזהיר מפני שינוי קיצוני במדיניות הציונית, שבמשך ארבעים שנה נמנעה מלעסוק בענייני "עבודת ההווה". חשוב שנציגה של ההנהלה בארץ-ישראל יימצא באמריקה ויהיה שותף לדיונים שם.

13 באוקטובר. הממשלה דנה מחדש בסוגיית הצבא היהודי. בדיון נאמר כי הציונים אמנם אינם עומדים על כך שהיחידות היהודיות יוצבו בארץ-ישראל, אך אין ספק כי דרישה כזאת תעלה בשלב מאוחר יותר. תכנית הצבא היהודי הוסרה; אך הוסכם כי יש להגביר במידת מה את גיוסם של היהודים בארץ-ישראל ולהקים יחידות יהודיות נפרדות בתנאי שהדבר ייעשה בלא פרסום מוגזם. בפגישה עם חברי פרלמנט פרו-ציוניים טען מוין כי "התכנית ננטשה מטעמים צבאיים ובגלל מצב האספקה והתחבורה הימית. אין למשרד המלחמה צורך בחטיבה המוצעת". מוין הציע להמתיק את הגלולה באמצעות אישור גיוס מתנדבים יהודים לגף יהודי ארצישראלי בחיל האוויר הבריטי. סינקלר, שר האוויריה, ידיד הציונות, הגיב וכתב כי היה רוצה שהממשלה תשנה את מדיניותה כלפי העם היהודי ותקים צבא יהודי תחת דגל יהודי. במסגרת כזאת היה משרד האוויריה שמח לתרום את חלקו; אך הוא אינו סבור שבמצב הקיים יש ערך רב להצעה שכמוה כשוחד קטן המוצע ליהודים.

15 באוקטובר. בנייר עמדה שכתב בן-גוריון לקראת נסיעתו לאמריקה, רשם: "לדעתי, עלינו להבהיר לחלוטין שאנו מתכוונים לכל הפחות לארץ ישראל המערבית בשלמותה. הקף הבעיה היהודית, גורל העליה היהודית בעתיד, הסבל והעוול שנגרמו לעם היהודי, הצורך ב-New Deal לאחר המלחמה, התמורות הנרחבות שיהיה מן ההכרח לחוללן בעולם כולו, השטחים רחבי הידיים ומדוללי האוכלוסין שברשות הערבים ושיזכו לעצמאות אחרי המלחמה, קוטנה של ארץ-ישראל, והעובדה שהיא הפינה היחידה בעולם שיש לעם היהודי כבית – כל השיקולים האלה מוכיחים כי הקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל הכרחית ואפשרית גם יחד."

23 באוקטובר. וייצמן ובן-גוריון נפגשו עם הלורד מוין. זה הודיע כי הקמת דיביזיה יהודית אינה מעשית לפי שעה בשל המחסור באניות. כל האניות דרושות לעזרת רוסיה. וייצמן ובן-גוריון טענו כי ניתן להקים יחידה יהודית בארץ-ישראל, וזה אינו דורש אניות. מוין השיב כי הצבא מתנגד ליצירת שני צבאות (יהודי וערבי) בארץ-ישראל.  שני המנהיגים האשימו את הממשלה בהפרת הבטחה. מוין הביע דעתו, כי לאחר המלחמה תהיה יציאת יהודים מאירופה בהיקף של שלושה מיליוני איש. ארץ-ישראל לא תוכל לקלוט מספרים כאלה ויש לחשוב על טריטוריה נוספת. המנהיגים הציוניים הדגישו כי ארץ-ישראל היא האפשרות היחידה: "שום טריטוריה אחרת אינה מעשית ואינה מתקבלת".

נובמבר

וייצמן יצא בקריאה לישוב היהודי בארץ להגביר את הגיוס לצבא הבריטי, למרות כל האכזבות שנחלה הסוכנות היהודית עד כה במאמציה להשיג אישור להקמת דיביזיה יהודית.

8 בנובמבר. ליכטהיים, היושב במשרד הציוני בג'נבה, שיגר מברק לוייצמן ובו דיווח על גירוש המוני של יהודים (כרבע מיליון) מגרמניה, אוסטריה ופולין והסעתם למזרח. לא ידוע מה עולה בגורלם, אך ברור שהם צפויים למוות אטי בתנאים הבלתי-אפשריים השוררים בשטחי הכיבוש במזרח. בתזכיר מפורט יותר ששיגר בעקבות המברק התריע ליכטהיים על שתיקת הדמוקרטיות המערביות. שתיקה זו רק משרתת את המדיניות הנאצית כלפי היהודים ומעודדת את האנטישמים בארצות אירופה. יש להזעיק את דעת הקהל העולמית ולהפעיל לחץ על הממשלות המערביות שתצאנה באזהרה חמורה כלפי הממשלות המשתפות פעולה עם גרמניה ברדיפת היהודים.

להנהלה הגיעו ידיעות מחרידות על הנעשה ביהדות רומניה. חברי ההנהלה הסכימו כי מצב יהודי רומניה ומחייב לעשות מה שניתן למען "יהדות כואבת זו". התקבלה ההצעה להקים ועדה שתבדוק את הידיעות ותברר אם ניתן לעזור ליהודי רומניה בעלייתם לארץ. ההנהלה החליטה להעביר את הטיפול בתגובת הישוב לפרעות ברומניה לידי הוועד הלאומי. גרינבוים טען כי המחאה אינה צריכה להתרכז ביהודי רומניה. מצבם של יהודים בשטחי הכיבוש הנאצי ברוסיה חמור יותר.  הוועד הלאומי לא הגיב לפניית הנהלת הסוכנות ולא יזם פעולה משלו.

בשיחה בין שרתוק לבין המזכיר הראשי של ממשלת המנדט טען זה כי הצבא מודאג מאד מגיוס החובה שכופה ההנהגה הציונית על הציבור היהודי בארץ, בעוד ששרות חובה אינו מונהג בארץ. שרתוק השיב כי הגיעה השעה שהממשלה תכיר בעובדה שהישוב היהודי בארץ הוא ישוב מאורגן. מכל מקום אין חוק האוסר על המוסדות היהודיים לחייב את הצעירים היהודיים להתגייס.

9 בנובמבר. בנאום שנשא בכנס ציוני אנגליה סיפר וייצמן על האכזבה שנחלה הציונות במאמציה להקים צבא יהודי לוחם בצד בעלות הברית. אך אין לוותר על התביעה לצבא עברי,הצהיר, ויש להתגייס למאמץ המלחמה במספרים גדלים והולכים, גם "בתור עלומי שם". נאום זה עורר הדים בדעת הקהל הבריטית ובפרלמנט.

14 בנובמבר. ראש ממשלת בריטניה, צ'רצ'יל, פרסם הודעת תמיכה ועידוד לעם היהודי: היהודים היו הנפגעים הראשונים מן ההתקפה הנאצית על מצודות החירות והכבוד האנושי. הנטל על היהודים הוא מעבר לכוח הסבל, אך היהודים לא יישברו ובבוא יום הניצחון "סבלותיהם של היהודים וחלקם במאבק לא יישכחו". בבוא היום ישובו ויתגלו עקרונות הצדק, שאבותיהם הם שגילו לעולם. "שוב יוכח כי טחנות אלוהים טוחנות לאט אך טוחנות היטב עד דק".

בנאום שנשא בן-גוריון בפני כנס שיזם הוועד היהודי אמריקני בבולטימור, ביום הגיעו לאמריקה (22.11), הציג בן-גוריון את תפיסתו: כתום המלחמה יהיו באירופה מיליוני יהודים חסרי בית. רק ארץ-ישראל תפתור את בעייתם ולשם כך יש להקים מדינה יהודית.

דצמבר

אנתוני דה רוטשילד, ממנהיגי יהדות אנגליה, במכתב לוייצמן (3.12), בו הגיב לקריאתו של וייצמן להקמת מדינה יהודית כתום המלחמה, פרש את הבדלי התפיסה בין הציונים ללא-ציונים באנגליה ובארצות המערב. מרכז יהודי רוחני בארץ ישראל – כן; אך מדינה יהודית רק תסבך את המצב היהודי בעולם ותחריף את היחסים עם הערבים; העמדה היהודית העקרונית צריכה להישען על העקרונות שבוטאו בצ'רטר האטלנטי, עליו חתמו נשיא ארצות הברית וראש ממשלת בריטניה בהתוועדות שקיימו באוגוסט. העיקרון המנחה צריך להיות החזרת היהודים לארצותיהם והחזרת זכויותיהם האזרחיות המלאות.

7 בדצמבר. ארצות-הברית הצטרפה למלחמה בתגובה להתקפה היפנית על פרל הרבור.

8 בדצמבר. בישיבה שהתקיימה בניו-יורק, במשרדי ועד החירום לענייני הציונות, בהשתתפות סטיפן וייז, גב' ג'ייקובס, גב' הלפרין, גב' פול, ליפסקי, גרינברג, ורטהיים, בן-גוריון, נחום גולדמן, לוריא, ניומן וויסגל (כנציגו של וייצמן). בישיבה זו נדונה טיוטת תכנית פעולה מוסכמת, שהוכנה על ידי בן-גוריון, וצריכה לשמש בסיס למשא-ומתן עם הלא-ציונים באמריקה.

תכניתו של בן-גוריון כללה שני חלקים: תכנית לזמן המלחמה ותכנית לזמן השלום. בחלק הראשון נאמר כי היהודים יגישו תמיכה מלאה לממשלות הנלחמות בציר של היטלר; תמיכה במאמצי הישוב להשתתף במלחמה כבעל-ברית של בריטניה, בדומה לפולנים, הצ'כים, צרפת החופשית; ביטול מדינוות הספר הלבן וקיום מדיניות הצהרת בלפור וכתב המנדט כלשונה וכרוחה; מתן תמיכה כספית ומורלית לכל הקהילות היהודיות הסובלות מרדיפת הנאצים; חיזוק מצבו הכלכלי של הישוב במשך המלחמה וסיוע לעליה ולהתיישבות בארץ ישראל.

בחלקה השני קבעה התכנית:  1) לאחר המלחמה יש להחזיר ולהבטיח את מעמד היהודים וזכויותיהם בכל הארצות; 2) להקים את ארץ-ישראל כקומונוולת יהודי, במטרה ליישב בארץ את כל היהודים שירצו בכך או שיצטרכו להגר לארץ-ישראל לאחר המלחמה. לצורך זה יש להעביר את הפיקוח המלא על העלייה, ההתיישבות ופיתוח הארץ לידי סוכנות יהודית מוכרת על ידי פורום בינלאומי. תושבי הארץ ייהנו משוויון מלא, ללא הבדל גזע, לאום, דת וכיו"ב. מאמץ מתמיד יושקע בהעלאה הדרגתית של הרמה הכלכלית, החברתית והתרבותית של האוכלוסיה הערבית, עד שתשתווה לזו של האוכלוסיה היהודית.

לא נקבע טיב הממשל שיקום בארץ כתום המלחמה, אך זה יהיה ברוח הדמוקרטיה.

קווי התכנית התקבלו כללית בהסכמה על ידי משתתפי הישיבה, אך הוסכם להכניס בתכנית שינויים שיעשו אותה קבילה גם על הלא-ציונים. בשיחות שהתקיימו עם הלא-ציונים באמריקה, התברר כי בעוד שהציונים רוצים לצמצם את הפעולה המשותפת לענייני ארץ-ישראל, הלא-ציונים דורשים חזית מאוחדת "גם לענייני הגולה".

שרתוק יצא לשליחות למצרים, שם נפגש עם אישי המנהל והצבא הבריטיים ועם היחידות היהודיות במדבר המערבי. הוא קיים שלוש פגישות עמוסות עם ליטלטון השר הבריטי למזרח התיכון. השיחות ביניהם היו גלויות ונוקבות. ליטלטון האשים את הציונים בשוביניזם שאינו נופל מן השוביניזם של הערבים ובהעלאת סיסמאות בלתי מעשיות בדבר הכנסת שלושה מיליון יהודים לאחר המלחמה. הכרזות כאלה מקוממות את הערבים בארץ ובמרחב ומקשות על המדיניות הבריטית במזרח התיכון. שרתוק השיב כי ההכרזה על שלושה מיליון יצאה מפי הלורד מוין ולא מפי דובר ציוני. הציונים מאמינים שניתן להכניס לארץ יותר משלושה מיליון יהודים, אבל אינם עושים זאת עניין להכרזות. ליטלטון הגיב: "אבל למעשה מה שאתם רוצים הרי זו כל ארץ-ישראל". שרתוק השיב: "בהחלט, כל ארץ-ישראל". ליטלטון אמר: "ואתם רוצים לעשות עם הערבים מה שאתם רוצים, ואז תזרקו את הערבים אל הים". שרתוק השיב: "יש לך מושג משונה על תבונת היהודים. אין זה האינטרס שלנו לקומם כל ארצות ערב עלינו, אבל אין אנו מוציאים מהחשבון העברת אוכלוסין." ליטלטון אמר: "ואז תרצו לקחת גם את עבר-הירדן." שרתוק אמר: "היה זה משגה חמור שהפרדתם בין ארץ-ישראל לעבר-הירדן. אנחנו מבינים שזו עכשיו אמירות ערבית. עכשיו אין אנו כוללים את עבר-הירדן כארץ שצריכה להימסר לרשותנו. אנחנו מאמינים שיבוא יום והתיישבות היהודים תהיה גם בעבר-הירדן." ליטלטון אמר: לעמוד בכוח נגד כל העולם הערבי, זהו דבר בלתי אפשרי. האימפריה לא תוכל לעמוד על זאת מטעמים של מדיניות אימפריאלית." שרתוק אמר: "אתם חושבים שאנחנו יכולים לוותר על הצלת עצמנו. אתם אינכם יכולים להציל אותנו – תנו לנו כוח להציל את עצמנו. אתם אינכם יכולים לנהל את העניינים – תנו לנו לנהל את העניינים. אתם אומרים שאתם לא תוכלו להשתמש בכוח; אנחנו אומרים: תנו לנו להשתמש בכוח. – – – אתה חושב שצריכים לבוא לידי הסכם עם הערבים. איך נבוא לידי הסכם עם הערבים? מה יהיה הכוח המניע את הערבים לבוא לידי הסכם? מדוע צריכים הערבים להיות מעוניינים בעלייה גדולה של יהודים לארץ-ישראל? – – – כאשר יהיו מיליון יהודים, כאשר יהיו שני מיליונים, כאשר יהיו שלושה מיליונים – אפשר יהיה אז לבוא לידי הסכם בין מיליוני היהודים ובין הערבים בארץ-ישראל."

14 בדצמבר. בהנהלה בירושלים התקיים בפעם הראשונה דיון מקיף במצב היהודים תחת הכיבוש הנאצי. הובעה הדעה כי כניסת ארצות-הברית למלחמה הרעה את מצב היהודים, כי זה הופך את המלחמה לטוטלית ואין עוד גורם נייטרלי רציני היכול להפעיל השפעה על גרמניה. קפלן טען כי כל דיון בסוגיית מצבם של היהודים דוחק לקרן זווית את כל הנושאים האחרים ועל כן אין להטיל על ההנהלה את העיסוק בשאלה זו. לאמתו של דבר איש אינו יודע מה לעשות למען עזור ליהודים אלה. גרינבוים הסכים עם קפלן: "אין גם כוח בעולם עתה – עד תבוסת הנאצים – שיוכל לשנות שינוי קל במצב היהודים בארצות הכיבוש". לפולנים יש שליחים העוברים לפולין. מובן מאליו שיהודי שירצה ללכת לפולין צפוי לסכנות גדולות לאין ערוך. מכל מקום, לא נמצא איש כזה עתה. רצוי לקיים כינוס יישובי לשם דיון על מצב היהדות באירופה. בן-צבי טען כי יש ללחוץ על צ'רצ'יל להוציא הכרזה המזהירה כל גרמני וגרמני כי הוא ישא באופן אישי באחריות על ההתעללות ביהודים. הרב פישמן הביע דעתו כי "צעקות ורעש עלולים רק לקלקל ולא להועיל". לעומת זאת לצעוק כלפי ממשלת המנדט המונעת כניסת יהודים לארץ. שפירא הצטרף לעמדת פישמן ושלל כל פעולה העשויה לסכן חיי יהודים שיישלחו אל הגבולות כדי ליצור מגע עם היהודים בארצות הכיבוש. סוכם כי יש לבקש מן הנהלת הוועד הלאומי לערוך כינוס יישובי בו ידונו על מצב היהודים באירופה. הוקמה ועדה של ארבע החברים – גרינבוים, סנטור, שמורק, דובקין – שתפקידה לדון על "אפשרות של עזרה" ולהביא הצעות לפני ההנהלה.

שרתוק נפגש עם ויליאם בוליט, שליח הנשיא רוזבלט למזרח התיכון. הוא אמר לבוליט כי "שאלת ארץ-ישראל אינה בוויכוח בין היהודים הארצישראלים והערבים; השאלה היא עולמית ועל העולם כולו לתקן את העוול שנעשה לעם ישראל". הצלחת היהודים בארץ נובעת מכך שהיהודים בבואם ארצה מרגישים את עצמם פה בביתם. "דבר זה לא היה ולא יהיה בשום מקום אחר בעולם. אין ליהודים כוח לעמוד בסבלם כמו בארץ-ישראל." היהודים מחכים להכרעת העולם לאחר המלחמה; אך הם חוששים כי בינתיים יאמצו האמריקנים את עמדת משרד המושבות בלונדון. בוליט הביע דעתו כי ארץ-ישראל היא הכתובת לקליטת המוני היהודים מאירופה לאחר המלחמה "כי אין מקום אחר להעבירם". היהודים צריכים לדרוש מיד גם את עבר-הירדן. "זה כבד מדי בשבילנו", אמר שרתוק. בוליט שאל: "איזה גבולות אתם חושבים לדרוש?" שרתוק השיב כי "בתקופה הראשונה נסתפק בגבולות ארץ-ישראל המערבית". מוקדם למסור את הארץ כולה בידי היהודים; אך הכרחי למסור ליהודים סמכות על העלייה, ההתיישבות והפיתוח. בוליט, שהתרשם עמוקות מהישגי הישוב היהודי בארץ, טען כי יש להגביר את ההסברה הציונית באמריקה. שם מכירים את השם סטיפן וייז; אך לא מכירים את השם ד"ר חיים וייצמן.

בן-גוריון העתיק את מושבו לוושינגטון, סמוך למוקד הפעילות המדינית, למורת רוחם של מנהיגי הציונות האמריקנית וחברי ועד החירום. הוא היה חדור תחושה כי רק הוא יצליח לייצג נאמנה את שאיפותיה של הציונות בפני הממשל האמריקני.