דצמ 312014
 

פעולות ההשמדה השיטתית בפולין החלו בסוף שנת 1941, בהמשך לפעולות האיינזצגרופה בשטחי הכיבוש ברוסיה ובהתאם לתכנית חשה שגובשה בחודשים אוקטובר-נובמבר 1941 ונקראה לימים בשם "מבצע ריינהרד" (Aktion Reinhard). תכנית זו דיברה על חיסול כל היהודים בשטחי הגנרל-גוברנמן (מחוזות וארשה, לובלין, ראדום, קרקוב, לבוב), שמספרם נאמד בכ-2,284,000 נפש. הדחיפה העיקרית לכך ניתנה ככל הנראה בהשראת פעולות החיסול הנרחבות שהתנהלו בחזית הרוסית כנגד היהודים מאז הפלישה לרוסיה. המבצע נקרא על שם ריינהרד היידריך רק חודשים לאחר הפעלתו (לאחר הריגתו של היידריך בידי אנשי מחתרת צ'כיים במאי 1942). הימלר מינה את אוֹדִילוֹ גְלוֹבּוֹצְנִיק, מפקד הס"ס והמשטרה במחוז לובלין, על המבצע כולו. המרכיבים המרכזיים בתכנית היו הקמת מחנות השמדה וגיבוש שיטת ההשמדה ההמונית במחנות אלה וכן ארגון המשלוחים ברכבות אל מחנות ההשמדה. לצורך זה הועמד לרשות גלובוצניק כוח של 450 אנשי ס"ס, שחלקם קנו להם ניסיון במבצע האוֹתַנַסְיָה שהתנהל בגרמניה בשנים 1941-1940, לסילוק חולים כרוניים, חולי נפש ופושעים מועדים מן החברה הגרמנית. אלה היוו את הסגל הגרמני במחנות ההשמדה. אליהם צורף כוח עזר של מאות מתנדבים אוקראינים, שבאו מקרב שבויי המלחמה הרוסיים ועברו הכשרה מיוחדת במחנה האימונים של הס"ס בטְרַוְנִיקִי שבאיזור לובלין. בכל מחנה הוצבו בין 90 ל-120 אוקראינים, לצד 30-20 אנשי סגל גרמנים. במסגרת מבצע ריינהרד הוקמו שלושה מחנות השמדה – בֶּלְזֶ'ץ, סוֹבִּיבּוֹר, טְרֶבְּלִינְקָה – שמיקומם נקבע באזורים מבודדים, בקרבת הגבול המזרחי ועל פי הקרבה למסילות ברזל. ב-3 ביוני הועברו כל יהודי הגנרל-גוברנמן מסמכות הממשל האזרחי לסמכות הס"ס. היהודים פונו בהמונים מן הגיטאות אל מחנות ההשמדה. ב-19 ביולי 1942 הורה הימלר לקריגר, המפקד הבכיר של הס"ס והמשטרה בגנרל-גוברנמן, להחיש את גירושם של יהודי הגנרל-גוברנמן למחנות ההשמדה ולהשלים את המבצע עד סוף דצמבר אותה שנה. כתוצאה מכך נוצר מחסור בכוח אדם יהודי במפעלים העוסקים בייצור לצרכי הצבא. על פי טענת הצבא מתוך כמיליון פועלים שהועסקו במפעלים אלה, כשליש היו יהודים, ובהם 100,000 פועלים מקצועיים. הוחלט על כן להשאיר חלק מן הפועלים היהודיים במפעלים בגיטאות הגדולים. בסוף דצמבר נותרו על פי הערכות הגרמנים כ-136,000 יהודים בארבעת המחוזות, וארשה, לובלין, ראדום, קרקוב, ואילו בלבוב נותרו עוד 161,000 יהודים. במשך החודשים ינואר-יוני 1943 חוסלו גם הגיטאות האחרונים האלה. כמה רבבות של צעירים ובעלי מקצוע הועברו למחנות ריכוז ומחנות עבודה.

רבבות מן הנרצחים היהודים לא הגיעו למחנות ההשמדה כי אם נורו וחוסלו בקרבת מקומות מגוריהם. מבצע ריינהרד, שהחל במרס 1942, הסתיים בתחילת נובמבר 1943 עם חיסול אחרוני היהודים במחנות מַיידַנֶק, פּוֹנִיאַטוֹבָה וטְרַוְנִיקִי. למעלה מ-2,000,000 יהודים נרצחו במסגרת מבצע ריינהרד.

יהודי הוורטגאו היו הראשונים לטיהור ולחיסול. בכפר חלמנו, כ-70 ק"מ ממערב ללודז', הוכשר מחנה ההשמדה הראשון בפולין, בעיקר להשמדת יהודי לודז' וחבל ורטלנד. מחנה השמדה החל לפעול ב-7 בדצמבר 1941. הובלו אליו היהודים מקהילות הסביבה. באמצע ינואר 1942 התחילו השילוחים מגיטו לודז'. בחלמנו הופעלו בתורנות שלוש משאיות גז. הקורבנות הובלו אל המשאית בקבוצות של 50 עד 70 איש. לאנשים נאמר כי הם מובלים למחנות עבודה ולצורך זה עליהם להתרחץ ובגדיהם יועברו חיטוי. הם נדחפו אל המשאית דרך מרתף הטירה שבכפר, שבתוכה בוצעו הרציחות. הארגז על המשאית היה זהה לארגז משאית רהיטים, אטום היטב עם דפנות פח מגולוון ודלתות כפולות מאחור. הקורבנות נדחפו אליו במדרון משופע ממרתף הטירה, דרך מעבר צר עם שילוט "למרחץ". משנסגרו הדלתות עליהם, הופעל המנוע והוחדר גז מפלט המשאית במשך עשר דקות. המשאית נותקה מצינור הגז ונסעה עם הגוויות היישר לאתר היער המרוחק ארבע קילומטרים משם ובו ארבעה קברי המונים שאליהם הושלכו הגוויות המעוותות. קבוצה של 40-30 יהודים הופעלו כקברני כפייה, שעליהם הוטלה מלאכת הוצאת הגוויות מן המשאיות והטמנתן בבורות. מתוך קבוצה זו שני יהודים – מיכאל פּוֹדְחְלֶבְּנִיק ויעקב גְרוֹיַנוֹבְסְקִי – הצליחו לברוח בנפרד. גרוינובסקי, שברח בינואר 1942, הגיע בסוף החודש לגיטו וארשה ומסר עדות מפורטת על הנעשה במחנה חלמנו. תוכן העדות נמסר למחתרת הפולנית בוארשה וממנה הועבר לממשלה הפולנית הגולה בלונדון (יוני 1942). במרס 1943 הופסקו השילוחים למחנה. עד אז הושמדו כל הישובים היהודים בורטלנד, להוציא גיטו לודז'. המחנה נהרס, אך באפריל 1944 לקראת חיסולו המתוכנן של גיטו לודז' חודש המחנה; אך רוב יהודי לודז' הועברו להשמדה באושוויץ. בינואר 1945, עם התקרבות הצבא האדום, ברחו הנאצים. 48 היהודים שהיו בו גילו התנגדות לניסיון להוציא אותם להורג. רובם נהרגו, אך שלושה הצליחו להימלט. במחנה חלמנו, משך שנות הפעלתו, הושמדו כ-320,000 בני-אדם, רובם ככולם יהודים.

במקביל הוחל בהשמדת היהודים בשטחי פולין המזרחית. מחנה יאנובסקה הצמוד לגיטו לבוב שימש בעצמו אתר לרצח המוני של יהודים.

לאחר ועידת ואנזה, שנערכה בברלין בינואר 1942, נכנס הפתרון הסופי להילוך גבוה. יהודי לובלין היו בין הראשונים בגנרל-גוברנמן להישלח להשמדה במחנה בלז'ץ. השילוחים החלו במרס 1942. בגיטו היו כ-34,000 יהודים ועד סוף אפריל שולחו להשמדה כ-30,000 נפש. שרדו כ-4,000 נפש, שרוכזו בשטח קטן, שסיפק מחסה רק לחלק מהם. בתחילת ספטמבר שולחו כ-2,000 מהם למחנה ההשמדה במיידנק. בסוף אוקטובר הוצאו עוד כ-1,800 איש והועברו למיידנק. בגיטו נשארו מתי מעט מבעלי המלאכה היהודיים שהועסקו במפעלים זעירים ששירתו את חיל המצב הגרמני. ביולי 1944, זמן קצר לפני נסיגת הגרמנים, חוסלו אחרוני היהודים בגיטו. במקביל החלו הגירושים מגיטו לבוב. עד 1 באפריל הועברו כ-15,000 יהודים למחנה ההשמדה בלז'ץ. לאחר האקציה חולקו ליהודי הגיטו פנקסי זיהוי חדשים. 50,000 גברים ו-25,000 נשים קיבלו אישורי עבודה והועסקו במפעלים קיימים ובמפעלים חדשים, רובם מפעלי תעשייה זעירה, שהוקמו לאלתר. פירמות גרמניות פרטיות נכנסו לתמונה, תוך ניצול כוח העבודה היהודי הזול שנמצא להם בשפע. מהלך זה יצר אשליה בקרב היהודים כי ניתן עכשיו לצפות לרגיעה וליציבות, באם רק יצליחו למלא אחרי דרישות הנאצים לקיים משטר של עבודה ופרודוקטיביות.

שינוי מוחלט חל בתכנית הגרמנית שאמרה בשעתה לייעד את חבל לובלין למקום ריכוז ליהודים משטחי הרייך. לובלין הפכה לכעין תחנת מעבר, שאליה הופנו משלוחי יהודים מן המערב וממנה פונו יהודים להשמדה לכאורה גם כדי לפנות מקום ליהודים הנכנסים.

ידיעות על הנעשה בלובלין הגיעו לגיטו וארשה. חיים אהרון קפלן, שניהל יומן אישי שהפך למסמך עדות נדיר בחשיבותו, על חיי היהודים בוארשה תחת הכיבוש הנאצי עד אוגוסט 1942, החודש בו נשלח לטרבלינקה, כתב ביומנו ב-17 באפריל:

"לשמע לובלין רעדה אחזתנו. בסכנת חיים נמלטו איזה פליטים מעיר ההריגה ובאו לגיטו הוארשאי. סיפוריהם מקפיאים את הדם בעורקיך. שמועות מחרידות היו רווחות בין ההמונים עוד טרם בואם; אבל מי האמין להן? חשבנו שלא שמענו ממקורות נאמנים. כשאין עיתונות והכל נמסר בלחישה, עלולה כל שמועה להתגזם. הניסייון לימדנו שכך הוא – והנה באו עדי ראייה, מי שהיו מועמדים לגירוש. – – – עובדה היא שהמציאות עלתה על הדמיון."

ב-19 ביולי 1942 הורה הימלר לקריגר, מפקד המשטרה והס"ס, לחסל את כל הגיטאות בגנרל-גוברנמן, ואת אלה המועסקים בעבודות חיוניות לרכז במחנות ליד הערים הגדולות. לאחר שלושה ימים החל שילוח יהודי וארשה לטרבלינקה. עד לרגע זה נרצחו כרבע מיליון מתוך 1,600,000 יהודיהגנרל-גוברנמן. תפקיד תפיסת היהודים וריכוזם באומשלאגפלאץ הוטל על המשטרה היהודית. לשוטרים הובטח כי לא יגעו בהם ובמשפחותיהם. חלק קטן מקרב השוטרים התחמקו מביצוע התפקיד ואף שילמו על כך בחייהם; אך הרוב המכריע שיתף פעולה מלאה במלאכה איומה זו. עד הימים הראשונים של ספטמבר חוסל חלקה הגדול של יהדות וארשה ונותרו בה כשליש מתושבי הגיטו. בערב יום הכיפורים, שולחו גם השוטרים היהודים ובני משפחותיהם להשמדה. נותרו רק כ-380 שוטרים יהודים בגיטו. המשך מלאכת תפיסת היהודים ושילוחם הוטל על הס"ס ועל משתפי הפעולה מקרב האוקראינים, הליטאים והלטבים.

במקביל לאקציות בוארשה בוצעו שילוחי יהודים מערים אחרות בגנרל-גוברנמן. במקומות אחדים, כמו בבנדין, חל עיכוב בביצוע השילוחים בשל גילויי התנגדות מקרב הצעירים. אלה הימרו את פי ראש היודנראט, מרין, ששיתף פעולה עם הנאצים וגם הסגיר כמה מראשי המחתרת המקומית, בתקווה כי יצליח להציל חלק מן היהודים. בקְיֶילְצֶה, מחוז ראדום, נכשל ניסיון התקוממות יהודית. כל היהודים שולחו לטרבלינקה. בסִידְלֶץ נמלטו כמה מאות אנשים אל היער; שם ניסו להשיג נשק ולהקים פלוגה פרטיזנית, אך רובם נפלו בפעולות טיהור שערכו הנאצים באותה סביבה, בחורף 1943-1942.

בסוף 1942, על פי הסיכום שערכו הנאצים בפקודת הימלר, "סוננו" (קרי: הושמדו) במחנות בתחומי הגנרל-גוברנמן 1,274,166 ובתחומי הווארטגאו 145,301 יהודים. על פי הערכת הנאצים נותרו בסוף דצמבר 1942 בחמשת אזורי הגנרל-גוברנמן ובאזור לודז' 385,094 יהודים.

בשטחי הגנרל-גוברנמן התנהל ויכוח בין המגמה הלוחצת לטיהור השטח מיהודים לבין זו המבקשת לשמר כוח עבודה יהודי המביא תועלת למאמץ המלחמה של הרייך. במשרדו של רוזנברג, האחראי לשטחי הכיבוש במזרח, טענו כי "קיימת סכנה שבפרט מצד המשק יוכרזו יהודים במקרים רבים ככוחות עבודה, שאין לוותר עליהם". פראנק, הגנרל-גוברנור, התלונן בדצמבר 1942, כי "כוח עבודה לא מבוטל נלקח מאתנו, כאשר איבדנו את היהודים הנאמנים שלנו. ברור שמצב העבודה נעשה יותר מסובך, כאשר ניתנת באמצע מאמץ המלחמה ההוראה להכין את כל היהודים להשמדה". המעביד העיקרי של היהודים בגנרל-גוברנמן היה הצבא. ב-17 ביולי הושג הסכם בין קריגר לבין הממונה על תעשיית החימוש בגנרל-גוברנמן כי חיסול הגיטאות ייעשה תוך תיאום עם מחלקת החימוש של הצבא. הימלר התנגד בתוקף להסדר זה. ראש המטה הכללי, הגנרל קייטל, הורה ב-9 בספטמבר להחליף את כוח העבודה היהודי בגנרל-גוברנמן בכוח עבודה פולני.  גנרל פון גינאנת (von Gienanth), מפקד שלטונות הצבא בגנרל-גוברנמן, טען כי הוצאת העובדים היהודיים בתעשיית הייצור של הצבא תביא לירידה של 25% בתפוקה. הימלר עצמו ביקש להקים מערכת של מפעלי החימוש למען הצבא תחת פיקוחו, שבה יוכל לנצל על פי שיקול דעתו את כוח האדם הזול (כלומר, היהודים) בשטחי הכיבוש. הימלר טען כי רוב פועלי החימוש כביכול, שהם יהודים, עובדים בבתי-מלאכה של חייטים, פרוונים וסנדלרים. בוויכוח עם פון גינאנת גברה דעתו של הימלר ופון גינאנת הועבר מתפקידו. הפועלים היהודים הועברו מרשות הצבא לרשות הס"ס. הימלר פנה לחסל את המפעלים הפרטיים בבעלות גרמנית שהשתמשו בכוח האדם היהודי הזול. עיקר זעמו הופנה נגד מפעל הטקסטיל של טבנס (Toebbens) בגיטו וארשה, שבו הועסקו כ-16,000 יהודים (ינואר 1943).

 

הערות
  1. מחנה בלז'ץ. בלז'ץ היתה עיירה קטנה בדרום-מזרח מחוז לובלין, בתחום הגנרל-גוברנמן, לא רחוק מן הגבול עם גליציה המזרחית, שסופחה לרוסיה על פי ההסכם שנכרת בין ברה"מ וגרמניה הנאצית ערב המלחמה. בתחילת 1940 הקימו הגרמנים שם מחנה עבודה והיהודים הועסקו שם בביצור הגבול. בסוף 1940 נסגר המחנה. בתחילת נובמבר 1941 הוחל בהכשרת המחנה להשמדה. היה זה מחנה קטן, מרובע ששטחו 270-270 מטרים, מוקף גדרות תיל ומוסווה על ידי עצים וענפים. מפקדו הראשון של המחנה היה כריסטיאן וִירְט, שקנה לו ניסיון במבצע האותנסיה בו חוסלו בשנים 1941-1940 כ-200,000 חולים תורשתיים, חולי רוח, מפגרים, פושעים חסרי תיקון. סגל המחנה כלל 30-20 אנשי ס"ס ועוד 120-90 אוקראינים, רובם שבויי מלחמה, שהתנדבו לשרת את הגרמנים. בבלז'ץ פעלו תחילה שלושה תאי גזים, בצריף שגודלו 8X12 מטרים. הגז, חד-תחמוצת הפחמן, הובא במיכלי מתכת והוזרם מבחוץ דרך צינורות. אחר כך הותקן מנוע דיזל שהפיק את הגז שהוזרם לתאים. זו היתה השיטה שנקבעה עד סיום פעילותו של המחנה. ב-17 במרס 1942 החל מחנה ההשמדה לפעול. הקורבנות הובאו למחנה ברככת. הורדו ממנה בשטח המחנה, התפשטו מבגדיהם והובלו ישירות, דרך שביל מגודר, אל "המקלחות", שלא היו אלא תאי הגזים. חלק מן הקורבנות, גברים צעירים נבררו לצורך עבודות שירותים – ניקוי הקרונות, פינוי הגוויות שמתו בדרך, ריכוז הבגדים והחפצים של הקורבנות, הוצאת גוויות הנרצחים מתוך תאי הגזים והעברתן לבורות קבורה, עקירת שיני הזהב של הנרצחים. כ-700 עד 1,000 יהודים הועסקו בעבודות אלה משך זמן, עד שנשלחו בעצמם לתאי הגזים. בתוכם היתה גם קבוצה של בעלי מלאכה – נגרים, חייטים, סנדלרים ששירתו את סגל המחנה. מתקני השמדה שוכללו. מבנה לבנים ובטון החליף את צריף העץ ובו הותקנו ששה תאים שלתוכם ניתן היה לדחוס למעלה מ-1,000 קורבנות. במשך תקופת הפעלתו, עד דצמבר 1942 נרצחו במחנה כ-600,000 יהודים וכן כמה אלפי צוענים. היהודים הובאו לכאן מאזור קרקוב, מאזור לבוב ומן הנפות הדרומיות של מחוז לובלין. לכאן הובאו גם יהודים מגרמניה, מאוסטריה ומצ'כוסלובקיה, שנשלחו קודם לגיטאות בפולין. הנאצים החליטו לחסל את המחנה בעוד מחנות ההשמדה סוֹבִּיבּוֹר, טרבלינקה, ואושוויץ, המשיכו לפעול. מדצמבר החלו הנאצים להוציא את גוויות היהודים מן הקברים ולשרוף אותם כדי להעלים כל סימן לזוועה שהתרחשה שם. 600 אסירים יהודים שהועסקו במחנה הועברו למחנה סוֹבִּיבּוֹר ושם חוסלו. רק בודדים הצליחו לברוח מבלז'ץ ורק אחד, רודולף רֶדֶר, שרד את המלחמה ומסר עדות מקיפה על המחנה ופעילות הרצח שהתנהלה בו.



  2. מחנה סוֹבִּיבּוֹר (Sobibo`r). סוביבור היה כפר קטן עם תחנת רכבת, באיזור מיוער וביצתי במזרח מחוז לובלין. שם הוקם מחנה ההשמדה השני (לאחר בלז'ץ) בשטח הגנרל-גוברנמן. המחנה הוקם במרס 1942, במסגרת מבצע חיסול היהודים בגנרל-גוברנמן. שלאחר הריגת ריינהרד היידריך במאי 1942 על ידי פרטיזנים צ'כים, ניתן לו שם הקוד "מבצע ריינהרד" (Aktion Reinhard). המחנה נבנה על פי הניסיון שנרכש במחנה בלז'ץ. כמפקד המחנה מונה אוֹבֶּרְשְׁטוּרְמְפִירֶר פרנץ שְׁטַנְגְל. בסגל היו 30-20 אנשי ס"ס שברובם שירתו במבצע אותנסיה. עליהם נוספו 120-90 אוקראינים, שבויי מלחמה ברובם; הם הועסקו בתפקידי שמירה ואבטחה. המחנה נבנה כמרובע באורך 600 מטרים ורוחב 400 מטרים. הוא חולק לשלושה מתחמים – מנהלה, קליטה והשמדה. תהליך הקליטה וההשמדה נעשה בדומה למחנה בלז'ץ. הגז, חד-תחמוצת הפחמן, הופק ממנוע שהוצב בסככה סמוך לשלושה תאי גזים בגודל 4X4 מטרים כל אחד והוזרם אליהם בצינורות. ליד התאים נחפרו בורות קבורה, 60-50 מטרים אורכם ו-15-10 מטרים רוחבם, 7-5 מטרים עומקם. מנתוך המשלוחים הראשונים הוצאו כ-1,000 אסירים בעלי כושר עבודה, בתוכם כ-250 נשים. אלה חולקו לקבוצות שביצעו את כל העבודות הקשורות בתהליך ההשמדה וסילוק הגוויות, בדומה לתהליך שהתבצע במחנה בלז'ץ. אחת הקבוצות, "הַסַּפָּרִים", עסקה בגזיזת שיער הנשים המומתות, אריזתו ושילוחו. תוחלת החיים של האסירים היתה קצרה; רק מעטים החזיקו מעמד יותר מחודשים אחדים, קודם שעברו סלקציה ונשלחו לתאי הגזים. לקורבנות שהגיעו בקרונות הרכבת הדחוסים והחתומים, נאמר כי הם הגיעו למחנה מעבר ומיון שממנו יישלחו למחנות עבודה ועליהם לעבור רחצה וחיטוי במקלחות. הם הורצו, לאחר שהופשטו מבגדיהם, בקבוצות של כ-500 איש, תוך צעקות ומכות ויריות באוויר ונדחסו בתאים, כשהם אחוזי הלם. בתוך 30-20 דקות כולם היו מתים. התהליך כולו, מהגעת הקורבנות למחנה ועד פינוי הגופות מן התאים והטמנתם בבורות, נמשך לא יותר משעתיים-שלוש. בשלושת החודשים הראשונים להפעלת המחנה, מתחילת מאי עד סוף יולי 1942, הובלו לכאן יהודים ממחוז לובלין וכן מגרמניה, אוסטריה וצ'כוסלובקיה וסך כל הנרצחים היה כ-100,000. בסוף יולי פסקה הפעולה לחודשיים לצורך תיקון המסילה. כמו כן נבנו עוד שלושה תאי גזים וקיבולת תאי הרצח הוכפלה. בסוף אוגוסט 1942 כבר שטנגל לפקד על מחנה טרבלינקה ובמקומו בא אוברשטורמפירר פרנץ רייכסלייטנר. בתחילת אוקטובר 1942 חודשה פעילות הרצח. לאחר סגירת בלז'ץ הובאו לכאן יהודים גם מגליציה המזרחית. בחורף 1942/43 קפאו למוות רבים מן היהודים במשלוחים לסוביבור. במחצית השנייה של פברואר 1943 ביקר הימלר במחנה וצפה בכל תהליך ההשמדה. בחודשים מרס-יולי 1943 הגיעו לכאן משלוחים מצרפת ומהולנד. המשלוחים האחרונים שהגיעו לסוביבור היו מגיטאות וילנה, מינסק ולידה שבנציבות הרייך אוסטלנד. בסך הכל הושמדו בסוביבור בכל חודשי פעילות כרבע מיליון יהודים. בסוף קיץ 1942 החלו להוציא את הגוויות מן הקברים ולשרוף אותן. ב-5 ביולי 1943 פקד הימלר להפסק את פעילות ההשמדה בסוביבור ולהפוך אותו למחנה ריכוז. למחנה הוצמד מתחם בו רוכז נשק שלל רוסי. בחודשים יולי-אוגוסט התארגנה בקרב האסירים היהודים קבוצת מחתרת בהנהגתו של ליאון פֶלְדְהֶנְדְלֶר. בספטמבר הגיעה למחנה קבוצת שבויי מלחמה יהודים, ביניהם סגן אלכסנדר פצ'רסקי. הוא קיבל פיקוד על הארגון ופלדהנדלר היה סגנו. מרד האסירים הוכן בקפידה וב-14 באוקטובר פרץ המרד, בו נהרגו 11 אנשי ס"ס ואוקראינים. כ-300 אסירים פרצו החוצה, אך במרדף אחריהם נהרגו רובם. רק מעטים, ביניהם פצ'רסקי, שרדו. אחרי המרד החלו הנאצים לפרק את המחנה וביטלו את התכנית להפכו למחנה ריכוז. המחנה פורק בסוף 1943. השטח נחרש ונזרע ובמקום הוקמה חווה חקלאית. בקיץ 1944 שוחרר האזור על ידי הצבא האדום.



  3. מחנה טרבלינקה (Treblinka). מחנה ההשמדה טרבלינקה הוקם אף הוא במסגרת "מבצע ריינהרד", בצפון הגנרל-גוברנמן, באזור מיועד, בסמוך לכפר ולתחנת רכבת בשם טרבלינקה. הוחל בבניית המחנה בסוף מאי 1942 ועד סוף יולי הושלמה בנייתו. המחנה נבנה כמרובע שאורכו 600 מטרים ורוחבו 400 מטרים, בדומה למחנה סוביבור. גדר תיל כפולה הקיפה אותו והוסוותה על ידי ענפי עצים. הוא נבנה על פי המודל של בלז'ץ וסוביבור. שלושה תאי גז שימשו אות; הגז – חד-תחמוצת הפחמן - הוחדר לתאים באותה שיטה. במרחק 150 מטרים נחפרו הבורות הענקיים שאליהם הושלכו הגוויות. סגל המחנה הורכב מאותו מספר של אנשי ס"ס ושל אוקראינים שהפעילו את מחנות בלז'ץ וסוביבור. במחנה הוחזקו בין 700 ל-1,000 אסירים יהודים שביצעו את העבודות הקשורות בתהליך ההשמדה ובשירותים לסגל המחנה. בתוכן כ-50 נשים שעבדו במכבסות ובמטבח. גם שיטת ההשמדה הועתקה ממחנות בלז'ץ וסוביבור. למחנה הגיעה רכבת בעת 60 קרונות משא ובהם בין 6,000 ל-7,000 נפש. בתחנת הרכבת בכפר נותקו 20 קרונות מן הרכבת והובלו על ידי הקטר לתוך המחנה. השאר המתינו בתחנה תחת משמרות מוגברים של האוקראינים. ליורדים נאמר כי הם הגיעו למחנה מעבר וממנו יישלחו למחנות עבודה. עליהם לעבור רחצה ובגדיהם יעברו חיטוי. הם הובלו למגרש המשלוחים. שם הופרדו הגברים מן הנשים והילדים. לאחר שהתפשטו הורצו, בצעקות ובמכות, אל תאי הגזים. בתוך פחות מ-30 דקות נחנקו כולם למוות. הגוויות הוצאו, הוטלו לבורות וכוסו. תחילה חוסלו הנשים והילדים ואחר כך הגברים, שהוחזקו עירומים במגרש המשלוחים. תחילה נמשך התהליך שלוש-ארבע שעות; במשך הזמן ייעלו אותו והוא נמשך שעה-שעתיים. כל פעולות פינוי הגוויות וקבורתן, ניקוי הקרונות והתאים, ריכוז הבגדים וחפצי הערך, מיונם וסילוקם מן המקום בוצעו על ידי האסירים היהודיים. בספטמבר נבנו במחנה עוד עשרה תאי גזים. הקיבולת החדשה אפשרה להשמיד בגז את כל הקורבנות הדחוסים ב-20 קרונות, גברים נשים וילדים, בעת ובעונה אחת. קורבנות שלא היו מסוגלים ללכת במסלול אל התאים, הובלו ללאזארט (Lazarett), מתחם סגור שדגל הצלב האדום התנוסס עליו, כאילו היה בית חולים, ושם נורו במקום ונזרקו לבור שנחפר במקום. פעולות ההשמדה החלו ב-23 ביולי 1942 והמשלוחים הראשונים היו מגיטו וארשה. עד 21 בספטמבר הושמדו בטרבלינקה 254,000 יהודים מוארשה. אחר כך הגיעו משלוחים ממחוז ראדום וממחוז לובלין וממחוז ביאליסטוק. כ-738,000 יהודים משטחי הגנרל-גוברנמן נרצחו בטרבלינקה. לכאן הובלו גם אלפי יהודים מסלובקיה, מגיטו טרזינשטט, מיוון, משטחי מקדוניה היוגוסלבית. בסך הכל הושמדו בטרבלינקה כ-29,000 יהודים שהובאו מחוץ לשטחי פולין. כן הומתו כאן כ-2,000 צוענים. בסך הכל נרצחו בטרבלינקה כ-870,000 נפש. בסוף פברואר 1943 ביקר הימלר במקום. הוא הורה להתחיל במבצע שריפת הגוויות. העצמות רוסקו ונקברו עם האפר בבורות הקבורה. מבצע זה נמשך עד תחילת אוגוסט 1943. בחודשים הראשונים להפעלתו היו ניסיונות בריחה רבים. חלק מן הבורחים הצליחו להגיע אל הגיטאות שעוד לא חוסלו; אך גם תורם של אלה הגיע. היו מקרי התנגדות של יחידים ושל משלוחים שלמים, בהם נפגעו אנשי ס"ס ואקראינים. בתחילת 1943 התארגנה קבוצת מחתרת מקרב האסירים אנשי השירותים במחנה. המרד פרץ ב-2 באוגוסט 1943, בשעות אחר-הצהריים. היה זה המרד הראשון שפרץ במחנה השמדה. המורדים הצטיידו במעט נשק אותו הוציאו ממחסן הנשק לאחר שהצליחו מבעוד מועד להתאים מפתח לדלת המחסן. המונים פרצו אל הגדרות. רובם נפגעו ונהרגו לידי הגדרות באש הכבדה שהוטחה בהם ממגדלי השמירה. אחרים נלכדו ונורו על ידי תגבורות של כוחות הביטחון. כ-70 מן הבורחים הצליחו לשרוד. במרידה זו נשרף רוב המחנה הבנוי צריפי עץ. באסירים שנותרו במחנה הועסקו בפירוק המבנים והגדרות במחנה ואחר כך נורו. השטח נחרש, נזרע ונטעו בו עצים. המקום הפך לחווה חקלאית ויושבו בו אוקראינים.



  4. מחנה מיידנק (Majdanek). במקורו היה זה מחנה ריכוז לשבויי מלחמה רוסים, שהוקם בפרברי לובלין, ביזמתו של הימלר, לאחר הסכם עם פיקוד הוורמאכט, בדבר מסירת חלק מן השבויים הרוסים לידי הס"ס. המחנה הוקם על פי הדגם של דאכאו. הוא השתרע על שטח גדול יחסית ונבנו בו 227 צריפים שבהם ניתן לשכן עשרות אלפי אסירים. המחנה חולק לחמישה אזורים בעלי ייעוד שונה. במחנה היו שבעה תאי גזים וקרמטוריום קטן. בספטמבר 1943 נבנה שם קרמטוריום גדול עם חמישה תנורים. בצמוד למחנה הוקמו בתי מלאכה, מחסנים, מכבסות. המשלוח הראשון של אסירים הגיע באוקטובר 1941. דרך המחנה עברו קרוב ל-500,000 נפש, בני עשרות לאומים ומארצות שונות. כ-360,000 מתו, כ-60% מתו בשל התנאים ששררו במחנה – רעב, מחלות, תשישות, מכות; כ-40% הומתו בתאי הגזים, בירי ובתליות. במחנה פעלה לסירוגין תנועת התנגדות, שארגנה כמה בריחות של יחידים ושל קבוצות. ביולי 1944, עם התקרבות הצבא האדום, חוסל המחנה.



  5. אושוויץ (Auschwitz, Oswiecim). מחנה הריכוז וההשמדה הגדול ביותר שהקימו הנאצים. הימלר פקד על הקמת המחנה ליד העיר אושויינצ'ים בשלזיה העילית המזרחית, בסוף אפריל 1940. למחנה זה הובאו תחילה אסירים פוליטיים פולנים. במרס 1941 פקד הימלר להקים מחנה חדש נוסף במרחק שלושה ק"מ מן המחנה המקורי ונקרא אושוויץ II- בירקנאו. מפקד אושוויץ, רודולף פרנץ הס, העיד בזיכרונות שכתב בכלאו, כתום המלחמה, כי בקיץ 1941, נקרא אל הימלר, שקיבל אותו בלשכתו, ללא נוכחות איש, ואמר לו: "על פי פקודה של הפיהרר יש לפתור את הבעיה היהודית אחת ולתמיד, ואנו, הס"ס, אמורים להוציא לפועל את הפקודה. מרכזי ההשמדה הקיימים במזרח אינם יכולים להוציא לפועל את האקציות הגדולות הצפויות; לכן ייעדתי את אושוויץ למטרה זו, הן בגלל מיקומו הטוב ביחס לעורקי תחבורה, והן מכיוון שאפשר לבודד את השטח ולהסוותו בקלות." באוקטובר 1941 החלה עבודת בנייה אינטנסיבית במחנה II. הוא חולק לתשעה מתחמים מופרדים זה מזה באמצעות גדר תיל מחושמלת. במרס 1942 הוקם אגף נשים במחנה הראשי I, שבו הוחזקו יותר מ-6,000 נשים גרמניות וסלובקיות. במונוביץ', מזרחה מן העיר אושוויץ הוקם מחנה שלישי בסמוך למפעלי ייצור הנפט הסינתטי והגומי הסינתטי של אי. גה. פארבן. במשך הזמן נבנו עוד 45 מחנות-משנה במתחם שהקיף 40 קמ"ר וממנו סולקו הכפריים הפולנים. כל המחנות האלה היו בעיקר מחנות עבודה. האסירים, ברובם יהודים, הועבדו שם בפרך בשביל חברות גרמניות. באושוויץ II - בירקנאו מוקמו תאי הגזים והמשרפות. תא הגזים הראשון נבנה במחנה I וב-3 בספטמבר החלה שם המתה ניסויית באמצעות גז ציקלון B. הקורבנות היו 600 שבויי מלחמה רוסים ו-250 אסירים מקרב החולים. לאחר הניסוי עברו לבניית תאי הגז הגדולים והמשרפות הצמודות אליהם באושוויץII - בירקנאו. נבנו ארבעה מתקנים כאלה ולכל אחד מהם כושר הריגה של 6,000 נפש ביום. תאי הגזים נבנו כך שצורתם דמתה לחדרי מקלחות. השמירה על מחנות אושוויץ, בייחוד אושוויץ-בירקנאו היתה הדוקה ומוגברת. על המערכת כולה הופקדה חטיבה מיוחדת של ס"ס "גולגולת המת", ובה 12 פלוגות שמנו יחד בין 2,500 ל-6,000 איש. סגל אחד הפעיל את המחנות ואנשיו התגוררו באושוויץ I. הסגל הסתייע בקבוצת אסירים שמונו כ"קאפו" וזכו בתנאים מיוחדים. אלה היו אחראיים לביצוע מלא של הפקודות בקרב האסירים. במרס 1942 החלו להגיע לאושוויץ רכבות מיוחדות שהובילו יהודים מהגיטאות המחוסלים בפולין ומארצות אירופה הכבושות. הרכבות נכנסו בשלוחה מיוחדת לתוך אושוויץ II – בירקנאו. קטע המסילה הפנימי נקרא "רמפה". כשעצרו הרכבות ברמפה, נדחפו הקורבנות החוצה ונצטוו לעמוד בשני טורים, גברים ונשים. הם התקדמו לנקודות ביקורת בהם נעשתה ה"סלקציה": קציני ס"ס הפרידו בין הנידונים להגזה מיידית לבין הכשירים לעבודה, אותם הפנו למתחם שנקרא "הסגר" ובו נלקחו לבית מרחץ שנקרא "הסאונה". בגדיהם נלקחו ושערם נגזז. הם הולבשו בגדי אסירים מפוספסים. חלקם הוחזקו ב"הסגר" ומשם נשלחו מדי יום לעבודות פרך. מעטים יכלו להחזיק מעמד במתחם זה יותר מחודשים ספורים. הם הפכו ל"מוזלמנים" ("מוסלמים", על שום שהתהלכו מכווצים ודמו מרחוק למוסלמים בתפילה) תשושים עד אי יכולת להגיב על הנעשה סביבם ונשלחו אל תאי הגזים. יחידה מיוחדת של אסירים, שכונתה "זונדרקומנדו" הועסקה בשריפת גופות הקורבנות שהוצאו מתאי הגזים. מספרים קועקעו על זרועם השמאלית של האסירים הכשירים לעבודה. זרועותיהם של למעלה מ-400,000 אסירים קועקעו באושוויץ; מהם שרדו רק כ-60,000. קבוצה מסוימת של אסירים הוקצתה לניסויים רפואיים, קבוצות נשים, תאומים, גמדים. ניסויים ברבריים אלה בוצעו על ידי רופאים, שהבולט בהם היה יוזף מֶנְגֶלֶה. בקומפלקס אושוויץ שהו עשרות אלפי אסירים, רובם יהודיים. ביולי 1944, בזמן שעלתה הדרישה להפציץ את מתקני המוות באושוויץ שהו בקומפלקס קרוב ל-100,000 אסירים. באוגוסט הגיע מספר האסירים למעלה מ-150,000 נפש. השמירה והפיקוח על האסירים היה הדוק ביותר והקטין עד מאד את סיכויי ההתנגדות במחנה. מקרה חריג בולט התרחש ב-23 באוקטובר 1943, כאשר אשה יהודיה אלמונית שהובלה עם נשים אחרות אל תאי הגזים, חטפה אקדח מידיו של איש ס"ס וירתה בשני חיילי ס"ס. כוח תגבורת שהוחש למקום ירה בנשים והרגן. ב-1943 הוקם במחנה, ביזמתם של אסירים אוסטרים, ארגון התנגדות חשאי, שפעל באושוויץ I ובאושוויץ II – בירקנאו. הארגון סייע לבריחת אסירים והכין עצמו להתקוממות. 667 אסירים, רובם פולנים, רוסים וכן יהודים הצליחו לברוח מן המחנה. 270 מהם נתפסו במרחק קצר והוצאו להורג. רושם רב עשתה בריחתם של מלה צִימְטְבַּאוּם היהודיה ואדק גלינסקי הפולני, ביוני 1944. הם הגיעו עד הגבול הסלובקי, אך נתפסו שם בספטמבר, הוחזרו למחנה והוצאו להורג בתלייה. הבריחה המשמעותית ביותר היתה של שני צעירים יהודיים, אלפרד וֶצְלֶר ורודולף וְרְבָּה, שברחו מן המחנה ב-7 באפריל 1944, הגיעו לברטיסלבה בסלובקיה ונפגשו שם עם המנהיגים היהודיים המקומיים ועם קסטנר. הם חיברו דו"ח מפורט על הנעשה באושוויץ והתריעו על ההכנות הנעשות שם לקליטת יהודי הונגריה. המסמך שחיברו הוברח למערב ונתן דחיפה מכרעת ללחצים שהופעלו על בעלות-הברית להפציץ את אושוויץ ומסילות הברזל אליה כדי לעצור או לשבש את פעילות ההשמדה שם. ב-27 במאי 1944 ברחו מאושוויץ עוד שני אסירים, צ'סלב מורדוביץ' וארנושט רוזין. הם הגיעו לסלובקיה ב-6 ביוני ומסרו מידע נוסף ועדכני על הנעשה באושוויץ. מידע זה הצטרף לדוח שמסרו וֶצְלֶר ווְרְבָּה. ב-7 באוקטובר 1944 פרצה מרידה של קבוצה מקרב אנשי ה"זונדרקומנדו". הם הרסו תא גזים אחד וחיבלו בשניים נוספים בחומר נפץ שהועבר להם על ידי קבוצת נשים בהנהגת רוזה רוֹבּוֹטָה. בקרב שהתפתח נפלו כולם. בחקירה שערכו הנאצים נחשפה קבוצת הנשים. רוזה עמדה בעינויים קשים ביותר ולא הסגירה איש. בינואר 1945 הוצאה להורג בתלייה עם שלוש חברותיה. אנשי הזונדרקומנדו הטמינו באדמה יומנים שבהם פירטו את זוועות אושוויץ. יומנים אלה התגלו לאחר המלחמה. היומנים החשובים ביותר היו אלה שנכתבו על ידי זלמן גרדובסקי וזלמן לוונטל. לאחר מרד הזונדרקומנדו פקד הימלר להרוס את המשרפות ואת מתקני הגזים. באמצע ינואר 1945, עם התקדמות הצבא האדום, נסוגו הנאצים מאושוויץ. 58,000 אסירים, רובם יהודים, הוצעדו ב"צעדת מוות" מערבה. רובם לא שרדו את המסע. הרוסים נכנסו למחנה ב-27 בינואר ומצאו בו 7,650 אסירים אותם לא הספיקו הנאצים לפנות. באושוויץ נרצחו על פי אומדן לפחות 1,600,000 בני אדם, מהם מיליון וחצי יהודים, גברים, נשים וטף, שהיוו רבע מכלל היהודים שנרצחו על ידי הנאצים במלחמה.