דצמ 312014
 

ינואר

5 בינואר. בישיבת ההנהלה בירושלים הפנה גרינבוים את תשומת לב החברים כי המונח "קומונוולת" (קהיליה) החליף את המונח "בית לאומי", ביזמת ההנהגה הציונית בארצות-הברית. וייצמן בשיחותיו מדבר על מדינה יהודית; שרתוק בשיחותיו מדבר על שלטון יהודי בארץ. ברודצקי, באנגליה, מדבר גלויות על מדינה. הגיעה השעה שהנהלת ההסתדרות הציונית תיזום הצהרה גלויה על דרישותינו ומטרתנו עם סיום המלחמה. שרתוק וחברים אחרים התנגדו להצעת גרינבוים בנימוק שהשעה עדיין אינה כשרה, אף שאין חילוקי דעות ביחס למטרה. שרתוק טען כי מוטב שבאמריקה ינהלו דיון פומבי על דרישת המדינה היהודית; אך כאן יש להביא בחשבון את תגובת הממשלה הבריטית.

בעיתון "פורין אפירס" (Foreign Affairs) הבריטי התפרסם מאמר של וייצמן, בו טען כי עם סיום המלחמה צריך יהיה להעביר שני מיליון פליטים יהודים לארץ-ישראל וזו צריכה להיכון כקומונוולת יהודי. פרסום זה עורר התרגשות במערכת הציונית וחידש את הוויכוח בהנהלת הסוכנות בין המצדדים בניסוח בהיר של המטרה הציונית לאלתר לבין רוב חברי ההנהלה שטענו כי העיתוי אינו מתאים לפי שעה.

וייצמן ובן-גוריון הסכימו ביניהם על ייזום כנס ציוני גדול, קונגרס זוטא, שבו ישתתפו לא רק נציגי הציונות האמריקנית, אלא גם נציגים מארצות אחרות שמחוץ לאירופה – מדרום אמריקה, מדרום אפריקה ומארץ-ישראל – שבו ינוסחו קווי המדיניות הציונית לקראת סיום המלחמה.

על רקע התסיסה הגוברת במחנה המעפילים בעתלית, שם הכריזו המעפילים העצורים (ניצולי "סאלבדור" ומעפילי "דאריין") שביתת רעב בדרישה לשחררם, ביקר שרתוק במחנה והצליח לשכנע את המעפילים השובתים להפסיק את השביתה ולהניח להנהלת הסוכנות להמשיך את הלחץ הפוליטי הרצוף המופעל על הממשלה לשחרר את המעפילים.

קפלן הציג את תקציב הנהלת הסוכנות לשנת תש"ב, בסך 572,000 לא"י, מול דרישות תקציביות שדרשו סכום כפול מזה. הוא הסביר את הקריטריונים לחלוקת התקציב: 30% להתיישבות, 20% לעבודה, 10% לתעשייה, 5% למלאכה ומסחר זעיר, 7% לעלייה. סעיפים כבדים בתקציב היו "מדיניות וצרכי ביטחון" (85,000 לא"י) וחינוך (43,000 לא"י).

שמורק המייצג את החוגים האזרחיים ואת בעלי התעשייה והמשמש כראש מחלקת המסחר והתעשייה, חידש את הוויכוח סביב קיפוחה של התעשייה מול ההעדפה המוחלטת ניתנת לחקלאות ולסקטור הפועלי בארץ. אמנם מצב מפעלי התעשייה הגדולים יחסית השתפר ללא הכר כתוצאה מן הפרוספריטי הכלכלי שנשען בראש וראשונה על גידול הזמנות הצבא למוצרי תעשייה (מזון וביגוד); אך המפעלים הקטנים עדיין נאבקים על קיומם והגיעה השעה לשנות את הקו כלפי התעשייה ולהגדיל את ההשקעות בפיתוח מפעלים חדשים. עם זאת, חברי ההנהלה, רובם ככולם, החזיקו בהשקפה המסורתית המעניקה עדיפות מוחלטת לחיזוק התשתית החקלאית של הישוב היהודי בארץ. גרינבוים ביטא השקפה זו כך: "להתיישבות החקלאית צריך היה להקציב לכל הפחות 50% מתקציבנו, כי זה בסיס הציונות. עלינו להיזהר מלהקים בארץ-ישראל רק ישוב עירוני. בלי ישוב חקלאי לא תהא לנו תקומה בארץ." בוויכוח סביב התעשייה עלו גם הטענות כי התעשיינים מתעשרים ויש מהם המנצלים את המצב ומפקיעים מחירים. נושא אחר שהעסיק דרך קבע את הדיונים בתקציב היה קשור בהקצאה לישיבות.

הנציגים הדתיים – פישמן ושפירא – דרשו הגדלת התקציב המוקדש לפעילות הישיבות ידו. פישמן, שייצג תמיד גישה מתונה וציונית לעילא, תבע להבחין בין ישיבות ששפת הלימוד בהן היא עברית והרוח היא ציונית, לבין ישיבות ששוררת בהם "רוח התנגדות לציונות" והן אינן ראויות לתמיכה. הוא חזר והדגיש את חשיבות החינוך והפעולה התרבותית, שהדת היא לדעתו מרכיב מרכזי בתוכה. "בלי העבודה התרבותית, בלי דת, חינוך, ספרות – לא תהיה ציונות". שרתוק תמך בתביעות הדתיים: "הוא רואה את הישיבות בתקופתנו כנכס תרבותי שאין לוותר עליו. אין אנו יודעים עוד מה ילד יום, ואם היסוד הדתי יתגבר אצלנו בציבוריות היהודית, או ששניהם – היסוד הדתי והחילוני – יתקיימו גם להבא; אבל בתור מוסד לאומי עליון אסור לנו להתעלם מן היסוד הדתי. גם אליבא דאלה הרואים את תהליך שך היסוד החילוני, שהוא-הוא המתגבר, הרי המעבר ליסוד החילוני צריך להיות עם כל הרכוש של המסגרת הדתית. הוא חרד מאד שאנו נשענים עתה רק על הבסיס החדיש, כל זמן שלא הספקנו עוד להריק מכלי אל כלי."

סנטור תמך בעמדת שרתוק בסוגיה הדתית, אך הקשה על הסעיף המוקדש לעלייה: "למה צריכים להקציב 22,000 לא"י לעלייה; הרי אין כלל עלייה."

28 בינואר. מניה שוחט סיפרה במושב מרכז מפא"י על רשמי ביקורה בלונדון. שם ראתה צילומים מזעזעים על הוצאות המוניות להורג של יהודים, עם הפלישה הגרמנית לשטחי מזרח פולין שהוחזקו בידי הרוסים. חברי המרכז לא קיימו דיון על המידע שהביאה מניה שוחט מלונדון.

בעיתונות הארצישראלית התפרסמו בחודשים ינואר-פברואר ידיעות רבות על רציחת יהודים בפולין. נתפרסם גם דו"ח ששלח הסופר היהודי איליה ארנבורג על מעשי טבח ביהודים עם הפלישה הגרמנית לרוסיה. ידיעות אלה לא נזכרו בדיוני הנהלת הסוכנות בירושלים.

פברואר

1 בפברואר. בישיבת הנהלה התלונן שמורק כי ההנהלה בוחרת מדי פעם ועדות, אבל הן נשארות על הנייר ואינן פועלות. גרינבוים הסביר כי הוועדה להטבת תנאי חיי היהודים בשטח הכיבוש הנאצי אינה פועלת כי "איש מאתנו אינו יודע את הדרך".

בעיתון "טיימס" נתפרסמה ידיעה על חשיפת קשרים בין קבוצת שטרן לבין גרמניה הנאצית. אברהן שטרן הוגדר בעיתון כ"קוויזלינג ארצישראלי".

נוכח בריחת פועלים עבריים מן העבודה בפרדסים, בשל תנאי השכר הירודים, קיבלה הנהלת הסוכנות החלטה לסבסד את העבודה העברית בפרדסים ולהקצות לכך סכום של 7,000 לא"י. כמו כן הוחלט לסבסד מחירי מוצרים לפועלים בפרדסנות, ברכבת ובדואר.

על פי דיווח שמסר שרתוק לחברי ההנהלה, עד ינואר 1942 התגייסו לצבא הבריטי כ-11,000 מבני הישוב. 6,650 גוייסו באמצעות הסוכנות היהודית ו-4,350 גוייסו על ידי משרדי הממשלה. במשטרה משרתים 6,100 צעירים יהודים. מן הציבור הערבי התגייסו כ-5,000 איש. שרתוק הציע להנהיג צו גיוס חובה עד גיל 35 לרווקים ועד גיל 30 לנשואים ללא ילדים. הניסיונות להפעיל סנקציות נגד משתמטים, באמצעות מקומות העבודה והמוסדות, לא נשא עד כה תוצאות של ממש. מצד אחד מספר המתגייסים בדרך ההתנדבות הוא מרשים; מצד שני, אין הוא עונה עדיין על הדרישות ואינו ממצה את יכולתו של הישוב.

הממשלה הבריטית התירה כניסת ילדים מרומניה והונגריה, בכלל זה הילדים הנמצאים על סיפון  האניה "סטרומה" הכלואה מה חודשיים בנמל קושטא.

24 בפברואר. האניה "סטרומה" ועל סיפונה כ-760 מעפילים מרומניה, טבעה בים השחור, סמוך למיצר הבוספורוס, מפגיעת טורפדו רוסי. כל נוסעיה, לבד מניצול אחד, דוד סטוליאר, נספו. משך שבועות הוחזקה האניה בהסגר בנמל קושטא, בתנאים לא-אנושיים, ועל מעפיליה נאסר לעלות על החוף. הבריטים סירבו להעניק למעפילים על האניה רישיונות כניסה לארץ. לבסוף גררו  השלטונות התורכיים את האניה הרעועה ללב ים והפקירוה לגורלה.

מרס

ההנהלה קיימה דיון ממושך על נוסח כרוז שהכין שרתוק ובו גילוי דעת ההנהלה על דרישות  הציונות לקראת סיום המלחמה. שרתוק התנגד בתוקף לשימוש במונח מפורש מדי כמו "מדינה" או "קומונוולת", למרות שבאמריקה כבר נותנים מהלכים למונחים אלה. הוא העדיף מונח חלופי עמום כמו "קוממיות". בהנהלה נחלקו הדעות ובסופו של דבר הוחלט להשאיר את הנוסח של  שרתוק ולהביא אותו לאישור החברים בלונדון ובאמריקה.

16 במרס. התפרסם דו"ח של ברנרד יעקבסון, נציג הג'וינט בהונגריה, שחזר לאמריקה ומסר כי על פי עדויותיהם של חיילים הונגרים ששבו מן החזית כרבע מיליון יהודים נרצחו על ידי הגסטפו באוקראינה, ביניהם יהודים שגורשו לשם ממזרח-אירופה.

שר החוץ הסובייטי, ויאצ'סלב מולוטוב, באיגרת רשמית לממשלת ארצות-הברית, דיווח על רציחתם של רבבות יהודים בשטחי הכיבוש הנאצי בתוך ימים אחדים, בירי ובחומרי נפץ. מספרי הנרצחים נאמדו בכ-100,000 נפש. גם הצירות האמריקנית במוסקבה ריכזה עדויות על רציחות המוניות של יהודים בשטחי הכיבוש.

מאי

ההנהלה בירושלים המשיכה להתלבט בשאלה אם לכלול בגילוי-הדעת שיצא מטעם ההנהלה את המונח "מדינה" או "קומונוולת". גם הוועד הפועל המצומצם לא אזר כוח להחלטה.

הנהלת הסוכנות בלונדון הגבירה לחצה על משרד המושבות בסוגיית הפליטים היהודים. היא חזרה והזכירה כי גם לפי מדיניות הספר הלבן עדיין מצויים כ-40,000 סרטיפיקטים שטרם נעשה בהם שימוש וכן כ-20,000 סרטיפיקטים שנועדו לצרכי הפליטים וניתן לעשות בהם שימוש בכל עת. שר המושבות הלורד קרנבורן, שכשלעצמו גילה יחס סימפתטי יותר מאשר קודמיו בתפקיד, כי לא ניתן לשנות את המדיניות לא רק בשל תכתיבי הספר הלבן כי אם גם בשל השיקול האומר שאין לקומם את ערביי ארץ-ישראל ולהחליש את עמדותיה של בריטניה באיזור חיוני זה.

9 במאי. "ועידת בילטמור" התכנסה במלון בילטמור בניו-יורק, בהשתתפות 586 צירים אמריקנים ו-67 אורחים מקנדה, דרום אמריקה וארץ-ישראל. הוועידה יצאה בהכרזה על דבקות ציוני אמריקה באידיאלי החרות, הדמוקרטיה והצדק הבינלאומי, ובתביעה להגשמת "המטרה הראשונה של הצהרת בלפור והמנדט, שהכירו בקשר ההיסטורי של העם היהודי וארץ-ישראל והתכוונו, על פי הודעתו של הנשיא וילסון, לתת אפשרת לייסד בארץ-ישראל קהילייה יהודית". ההכרזה כללה הבעת הזדהות ותמיכה ביהודים הנאנקים תחת עול המשטר הנאצי וחיזקה את ידי הישוב היהודי בארץ. ההכרזה הביעה התנגדות נחרצת לספר הלבן ובשני סעיפיה האחרונים סימנה את הקו המדיני הציוני העכשווי: הוועידה תובעת "להכיר בזכות יהודי ארץ-ישראל למלא את תפקידם במלחמה ובהגנת ארצם, באמצעות כוח צבאי יהודי הלוחם תחת דגלו ותחת הפיקוד העליון של האומות המאוחדות"; הוועידה מצהירה כי "הסדר החדש בעולם שייכון בעקבות הניצחון, לא יהיה אפשר ליסדו על השלום, הצדק והשוויון, אלא אם כן שאלת חוסר המולדת של היהודים תיפתר סופית". הוועידה תובעת כי שערי ארץ-ישראל ייפתחו לרווחה וכי לסוכנות היהודית תוענק הסמכות לפקח על העלייה לארץ והסמכות לפתח את הארץ, וכי "ארץ-ישראל תקום כקהילייה יהודית משולבת בבניין העולם הדמוקרטי החדש".

17 במאי. בישיבת ההנהלה בירושלים קבל גרינבוים על כך, שכל הוועידות הציוניות ברחבי העולם מחליטות על מדינה יהודית בארץ-ישראל ורק ההנהלה הציונית בארץ שותקת.

שאלת הפליטים היהודים בקרב הפליטים הפולנים השוהים ברוסיה העסיקה את ההנהלה בישיבותיה, על רקע הסכמת הממשלה הרוסית לאפשר יציאתם של אלפי פולנים במסגרת צבאית על פי הסדר עם הממשלה הפולנית הגולה. הדרישה שיש להפנות לממשלה הפולנית היא להגדיל את אחוז היהודים היוצאים עם הצבא הפולני מגבולות ברית-המועצות ולאפשר עלייתם לארץ. מנהל מחלקת העליה בסוכנות היהודית, אליהו דובקין, מסר במרכז מפא"י מידע שהגיע אליו מטהרן ומעדויות פליטים יהודים שהגיעו משם לארץ, על מצב הפליטים היהודים מפולין שמצאו מקלט בברית-המועצות. דובקין תבע למנוע פרסום המידע הזה "כי פרסום כזה יכול להזיק למעשה ההצלה שלנו, אשר הוא ורק הוא צריך להיות לנגד עינינו". הוא עצמו העדיף לדבר על התנאים הקשים בהם נתונים הפליטים היהודים ברוסיה ולא להרחיב את הדיבור על מצב היהודים תחת הכיבוש הנאצי.

22 במאי. הממשלה הבריטית, לאחר עיון ממושך, קיבלה החלטה לשחרר באופן הדרגתי את מעפילי "דאריין 2" ממחנה המעצר בעתלית. יתר על כן, בהשפעת הזעזוע שחולל אסון סטרומה, החליטה הממשלה לאפשר מכאן ואילך למעפילים שיגיעו לחופי הארץ לעלות על החוף; כולם יועברו למחנה מעצר וישוחררו רק לאחר בדיקות ביטחוניות ולאחר בדיקת כושר הקליטה של הארץ. שר המושבות החדש, הלורד קרנבורן, הודיע על כך לנציגי ההנהלה בלונדון וביקש מהם לשמור את תוכן ההחלטה החדשה בסוד, כדי לא להסעיר את הרוחות בעולם הערבי. הממשלה מוכנה לאפשר לפליטים יהודים העצורים בתורכיה לעבור לקפריסין, באחריותה של הסוכנות היהודית.

יוני

בן-גוריון ניהל משא-ומתן מוצלח עם מוריס ורטהיים, נשיא הועד היהודי אמריקני, על "חלקה של ארץ-ישראל בתכנית משותפת לפעולת יהדות אמריקה". ההסכם דיבר על פעולה משותפת למימוש עלייה רבתי לארץ-ישראל כתום המלחמה ולהגשמת קומונוולת יהודי על בסיס רוב יהודי בארץ-ישראל. ועד החירום אישר את טיוטת ההסכם ב-5 ביוני. בוועד היהודי אמריקני, לעומת זאת, קמה התנגדות עזה להסכם מרחיק לכת עם הציונים, כשבראש המתנגדים ניצב סגנו של ורטהייים, ג'וזף פרוסקאור.

ההנהלה הארצישראלית דנה במברק של בן-גוריון בו הוא מבשר על הסכם עם יו"ר הוועד היהודי האמריקני, ומיד פרצו חילוקי הדעות וההיסוסים ביחד לתועלת הנשקפת מהסכם עם הלא-ציונים, שמא הסכם כזה עשוי לכבול את ידי הציונות כאשר תגיע שעת ההכרעות המדיניות הגדולות. שרתוק גונן בתוקף על ההסכם עם הלא-ציונים. הקמת הסוכנות היהודית המורחבת מנעה סכנות רבות וכישלונות שהיו נשקפים לתנועה הציונית אלמלא ההבנה שהושגה עם הלא-ציונים ושיתוף הפעולה עמם מאז הוקמה הסוכנות היהודית המורחבת. בסוגיית המדינה היהודית "הוא מוכן בעינים עצומות לחתום על מה שיסכים בן-גוריון". הוא עצמו אינו חושב שצריך להציג את התביעה למדינה יהודית כדבר הכרחי. "מה שמוכרח להיות זהו – עם יהודי יושב על אדמת ארץ-ישראל, חי חיים חופשיים. אנחנו אומרים: הדרך אל החיים האלה – זו היא מדינה יהודית; אין זה פֶטיש בשבילנו". כדי לאפשר עלייה וקליטה המונית, בזמן שאין רוב יהודי בארץ, צריך יהיה להשליט בארץ משטר מסוים, בו המיעוט כופה דעתו על הרוב; אך זו לא תהיה מדינה; שכן קומונוולת יהודי פירושו "דבר מה דמוקרטי".

9 ביוני. בוויכוח שנערך בבית הלורדים טען שר המושבות, הלורד מוין, כי הציונים מבקשים "השתלטות גזעית של העולים החדשים על האוכלוסיה המקומית. – – – הציונות תובעת לא שוויון אזרחי כי אם עליונות פוליטית". יהודי פולין ומזרח-אירופה – טען מוין אינם שמים כמו הערבים; הם התערבבו בעמים הסלבים. הציונים מוכנים להקריב מחצית מן היהודים, ובלבד שהמחצית השנייה תוכל להשתלט על הארץ. – – – הם מתקינים מחסום לרגשות החיבה וההשתתפות בשואה היהודית, באשר הם דוחים כל הצעות לישב מחדש את קורבנות הרדיפות במקום אחר – בגרמניה או בפולין, או באזורים מעוט אוכלוסים, כגון מדגסקר."

ממשלת פולין בגולה פרסמה ספר לבן, שהוגש לממשלות בעלות-הברית ובו מידע על פתיחת מסע השמדה שיטתי של הנאצים כנגד היהודים בשטחי הכיבוש ברוסיה ובשטחי פולין במזרח. מידע זה הגיע לידי הממשלה הפולנית הגולה בלונדון בדמות דו"ח מפורט שהכין הבונד בפולין ועל פיו רציחת היהודים ההמונית מתבצעת בירי ובאמצעות גז מרעיל המוכנס לקרונות אטומים. על פי הערכה כבר הושמדו כ-700,000 יהודים בשיטות אלה. נציג הבונד בלונדון, שמואל ארתור זיגלבוים, הכין תקציר של הדו"ח ופעל להפצתו בכלי התקשורת באנגליה ובעולם.

נציגי הממשלה הפולנית בארץ פנו אל הסוכנות היהודית לסייע בגיוס תרומות ומשלוחי בגדים לפליטים היהודים בקרב הפליטים הפולנים ברוסיה שבלו קשות מן החורף. בהנהלת הסוכנות בירושלים התגלעה מחלוקת בשאלה אם הישוב בארץ יכול לתת ממשאביו הדלים להקלת מצוקת הפליטים היהודים ברוסיה. הפולנים איימו כי יזמו בעצמם מגבית בקרב הישוב היהודי בארץ לטובת הפליטים היהודים ברוסיה. גרינבוים הודה כי "יש קונפליקט בין צרכי ארץ-ישראל והגולה" אך הסוכנות היהודית צריכה מצד אחד להתנגד לכך שמוסד לא יהודי יכריז על מגבית בארץ-ישראל; מצד שני "הכרחי שאנו ניכנס בעובי הקורה. הפליטים סובלים; הם אינם רוצים לדעת חשבונות ציוניים. הם גוועים ברעב ולא ייתכן שאנו נשב מן הצד ונשתוק". ההנהלה קיבלה את הצעת גרינבוים להקים ועדה מרכזית שתנהל את פעולות הסיוע לפליטים היהודים ברוסיה.

25 ביוני. נוכח נפילת טוברוק והאיום החמור שנשקף מחזית המדבר המערבי, כתב וייצמן לצ'רצ'יל והפציר בו לתת לישוב יהודי את "הזכות האנושית האלמנטרית" להגן על עצמו.

היחסים בין וייצמן לבן-גוריון שידעו עליות ומורדות הידרדרו עוד יותר על רקע האשמותיו של בן-גוריון כי וייצמן אינו נוהג בקולגיאליות ואינו משתף את בן-גוריון במגעיו עם ראשי הממשל באמריקה. בעיקר חרה לבן-גוריון כישלון מאמציו להגיע לכלל פגישה עם רוזבלט, משך כל שהותו באמריקה. בחילופי מכתבים נרגזים האשים וייצמן את בן-גוריון בהעדרויות מכוונות מישיבות ההנהלה הן בתקופת שהותו בלונדון לפני שנה והן בתקופת שהותו הנוכחית באמריקה. בן-גוריון כתב לוייצמן: "אינך מוסמך לנהל את העניינים הפוליטיים לבדך ואין זה לטובת הציונות וארץ-ישראל".

27 ביוני. בעימות חריף בין בן-גוריון לוייצמן, בביתו של סטיפן וייז ובנוכחות כמה ממנהיגי הציונות האמריקנית, חזר בן-גוריון על האשמותיו. "וייצמן נוהג כפיהרר", טען בן-גוריון, ובין השאר האשים את וייצמן בהכשלת הקמת הצבא היהודי. וייצמן הדף בקלות את האשמותיו של בן-גוריון ואת דרישתו ללוות את וייצמן בכל מגעיו עם מנהיגי העולם. "בן-גוריון רואה רוחות רפאים", אמר וייצמן, והוסיף עוד "בן-גוריון רוצה באקט של רצח פוליטי". כל המשתתפים בפגישה היו מזועזעים מהתנהגותו האגרסיבית והעצבנית של בן-גוריון והתקפתו הבלתי מרוסנת על המנהיג הנערץ. כל הניסיונות לפייס בין שני האישים, לאחר העימות החריף ביניהם, עלו בתוהו. הקרע ביניהם היה מוחלט. בשבועות הבאים, בהם שהה בן-גוריון באמריקה, הוא נקט קו של הטרדה מתמדת של חברי ההנהלה ושל וייצמן בדרישה לדו"ח מפורט על פעילותו המדינית של וייצמן באמריקה. וייצמן בהתכתבות עם חברי ההנהלה בלונדון ובארץ-ישראל התלונן כי בן-גוריון הוא "כל הזמן על קוצים, עם עצבים מתוחים, ומכניס כל ישיבה, בוועד החירום או במקום אחר, לתזזית של בית משוגעים. ביחס אלי הוא ירד עכשיו לגמרי מן הפסים בצורה שגורמת השתוממות לא רק לי אלא כל אדם שהוא ער למצב".

29 ביוני. שר המושבות, הלורד קרנבורן, הודיע להנהלה בלונדון כי הממשלה החליטה לאפשר כניסת ילדים לארץ-ישראל שניתן יהיה לחלץ מן הארצות בתחום השליטה הגרמני באירופה (רומניה והונגריה).

30 ביוני. דובר הקונגרס היהודי העולמי הודיע ברשתות השידור בארצות-הברית כי לפחות 1,000,000 יהודים כבר נהרגו בידי הנאצים. דברים אלה פורסמו מיד גם בארץ.

הנהלת הסוכנות לא מיהרה לעכל את הידיעות האיומות על השמדת היהודים. בישיבת ההנהלה ב-30 ביוני דנו לכף חובה את רצונם של יהודי גרמניה בארץ להוציא עיתון בשפה הגרמנית המשמשת את המרצחים.

יולי

על רקע ההתפתחויות הקשות בחזית המדבר המערבי, הנהלת הסוכנות הפעילה לחץ חזק על הממשלה להכשיר כוח גדול מקרב הישוב להגנת הארץ  מפני מתקפה גרמנית. פניות אלה לא נתקלו בסירוב מצד הנציב העליון; אך בפרלמנט הבריטי טען מקמילן, הדובר מטעם הממשלה, בתשובה לשאילתה, כי לרשות הישוב היהודי בארץ עומד כוח מגן המונה כ-50,000 איש. מן המספרים שנקב נראה כי התכוון לא רק לכוחות המגן הליגליים, שבפיקוח ממשלת המנדט, כמו משטרת הישובים היהודיים, אלא גם לארגון ההגנה הבלתי-ליגלי.

5 ביולי. צ'רצ'יל כתב לשר המושבות, קראנבורן, כי יש בהחלט לתת ליהודים בארץ-ישראל "הזדמנות להגן על עצמם". הוא תקף בחריפות את אנשי הצבא ואת פקידי משרד המושבות הנוהגים "משוא פנים לטובת הערבים ונגד היהודים". ייתכן, הוסיף צ'רצ'יל, "כי יהיה צורך להעניש אחדים מהפקידים האנטישמים האלה וגם אחרים בעלי תפקידים רמים. אם שלושה או ארבעה מהם ייקראו ויפוטרו מתוך ציון הסיבה, תהיה לדבר השפעה מועילה".

7 ביולי. וייצמן נפגש עם הנשיא רוזבלט בבית הלבן וזה אמר לו: "תמיד רציתי למסור הודעה בעניין הצבא היהודי, שלדעתי זהו רעיון טוב."

לחץ כבד הופעל על ממשלת בריטניה, גם מצד ארצות-הברית, לאפשר לישוב היהודי בארץ לעמוד על נפשו נוכח האיום הגרמני. סגן שר המלחמה הודיע בבית הלורדים כי גם אם לא התאפשרה הקמת צבא יהודי, למעלה מ-10,000 יהודים משרתים בצבא הבריטי וכ-23,000 יהודים ממלאים בארץ-ישראל תפקידים דומים לאלה של "משמר המולדת" באנגליה. הנהלת הסוכנות בארץ מחתה על המידע השגוי שפרסמה הממשלה בלונדון על חיזוק כוח המגן של הישוב מול האיום הגרמני.

אוגוסט

5 באוגוסט. למרות התמיכה המילולית של צ'רצ'יל ורוזבלט בתכנית הצבא היהודי, דחה הקבינט הבריטי את ההצעה להקים דיביזיה יהודית, בעיקר בשל התנגדות הצבא הבריטי. לחלופין יוקם גדוד ארצישראלי, שיורכב מפלוגות יהודיות וערביות ויכלול לפחות 10,000 מגוייסים, על בסיס פאריטי. משרד המלחמה פסל את מועמדותו של וינגייט להקמת החלק היהודי של החיל החדש. מנקודת הראות הציונית היתה בזה התקדמות מה. אף כי משמעותה המיידית היתה הורדת תכנית הצבא היהודי מעל הפרק. היא שבה ועלתה רק באמצע 1944, על רקע ההתפתחויות באירופה.

6 באוגוסט. בפרלמנט הבריטי נפתח ויכוח סוער סביב הדרישה להקמת צבא יהודי. בסיום הוויכוח הודיע שר המלחמה, סר אדוארד גריג, כי אף כי החלטת הממשלה נגד הקמת צבא יהודי עומדת בעינה, הוחלט להקים רגימנט ארצישראלי, שיורכב מגדודים יהודים וערבים נפרדים וישרת במזרח התיכון. פלוגות ה"באפס" יצורפו לרגימנט ואולי יוסיפו עליהן 10,000 מתנדבים. בעניין זה לא יקפידו על "פאריטי". הודעה זו התחלפה באכזבה כאשר התברר עד מהרה כי הצבא בארץ-ישראל מועיד לרגימנט היהודי  תפקידי שמירה בלבד.

8 באוגוסט. נציג הקונגרס היהודי העולמי בג'נבה, גרהרד ריגנר, דיווח במברק, שנשלח לוושינגטון באמצעות הקונסול האמריקני בג'נבה, על תכנית שנידונה במפקדת היטלר ולפיה 4-3.5 מיליון יהודים יגורשו וירוכזו במזרח, שם יושמדו ובכך תיפתר אחת ולתמיד בעיית יהודי אירופה. ריגנר העביר את המסמך לידיעת הנציגים היהודיים האחרים בג'נבה, בכלל זה הנציגים הציוניים, ליכטהיים ופוזנר. שר החוץ האמריקני עיכב את העברת המברק לידיעת המנהיגים הציוניים באמריקה עד ל-28 באוגוסט, וגם אז ביקש שלא לתת פומבי למברק עד שפרטיו יאומתו על ידי מקורות אמריקנים. ליכטהיים אף הוא עיכב את העברת המידע עד שיברר בעצמו את אמינותו.

המנהיגות הציונית באמריקה, בכלל זה גם וייצמן ובן-גוריון, התייחסו באי אמון לתוכנו של מברק ריגנר ולידיעות על השמדה המונית של יהודים בשטחי הכיבוש הנאצי ברוסיה. הם נטו לייחס אותן למערכת התעמולה שמנהלת ברית-המועצות במלחמתה הנואשת בנאצים.

מברק נוסף, של יצחק שטרנבוך, נציג היהדות החרדית בג'נבה, נשלח בסוף אוגוסט אל יעקב רוזנהיים, נשיא אגודת ישראל בארצות-הברית, ובו פרטים המאשרים את המידע הכלול במברק ריגנר. רוזנהיים העביר מיד את תוכנו לכל מי ומי בממשל האמריקני, בכלל זה הנשיא רוזבלט ורעייתו אלינור, וכן מנהיגים ושגרירים המדינות הנוגעות בדבר – בריטניה, פולין, ברית-המועצות, צ'כיה.

מאגודת-ישראל יצאה ביקורת קשה על הנהלת הסוכנות בירושלים, שאינה עושה מאום כדי לרכז ולייעל את עבודת המרכז החשוב בג'נבה, שבו פועלים גופים יהודים וציונים שונים, ללא תיאום וללא הסכמה וביניהם שוררים יחסי עבודה ויחסי אנוש גרועים. הנהלת הסוכנות גילתה חוסר אונים מוחלט כלפי הנעשה בג'נבה ולא השתדלה מעולם להכניס סדר ומשמעת בעבודת השליחים השונים.

השומר-הצעיר מינה את מנחם בדר כשליחו לענייני הצלה בקושטא. הנהלת הסוכנות לא נתהנ דעתה לחשיבות המקום הזה כעמדה קדומנית וכאשנב לנעשה במזרח-אירופה. רק לאחר הפרסומים הרשמיים ביחס להשמדת היהודים, חלה התעוררות ביחס לצורך ביצירת מרכז פעילות ציוני בקושטא. שליחי הוכנות ושליחי התנועות החלוציות עשו דרכם לקושטא בזה אחר זה. ברלס מונה לשמש כראש המשרד הארצישראלי שם ואף זכה למעמד חצי רשמי בעיני הממשלה התורכית. הנהלת הסוכנות לא הצליחה לבלום את יציאת השליחים מטעם התנועות והמפלגות בארץ. עד סוף 1943 כבר היו בקושטא 14 שליחים.

30 באוגוסט. בישיבת הנהלת הסוכנות בירושלים דנו בין השאר בעניין "ילדי טהראן" – כ-500 ילדים ובני נוער יהודים, שרובם נותקו ממשפחותיהם והגיעו לפרס בין אלפי הפולנים שיציאתם הותרה מרוסיה. הדרישה הכללית היתה שיש להביא ילדים אלה לארץ בדחיפות. קפלן הכריז בדיון כי "אנחנו לא נוכל לקחת על עצמנו את החזקת הילדים"; יש ללחוץ על הג'וינט שישא בנטל הכספי.

ספטמבר

ההנהלה בלונדון מחתה בפני מרטין, מזכירו של צ'רצ'יל, על מינויו של הלורד מוין כשר הבריטי למזרח התיכון, לאחר שזה חשף את עמדותיו האנטי-ציוניות והפרו-ערביות, בנאום שנשא בבית הלורדים.

שרתוק ודב יוסף הוזמנו אל מפקד הצבא בארץ, וזה דיווח להם כי כבר הוחלט בחיוב על הקמת רגימנט ארצישראלי שיורכב מכמה בטליונים יהודיים וישמש "כוח נע מקומי" להגנה על נקודות תורפה בארץ ובארצות הסמוכות. המפקד הודה כי רגימנט זה יהיה נחות בציודו ובאימונו הקרבי. על שאלותיו החקרניות של שרתוק השיב המפקד כי "ידוע לו כי היהודים רוצים בצבא יהודי, ועל זה יש החלטה שלילית".

בהנהלה התקיים דיון על פעילותו של ד"ר מגנס, נגיד האוניברסיטה העברית, המנהל על דעת עצמו משא-ומתן עם הערבים, ובניגוד לעמדות ההנהלה הציונית. הוא הקים סביבו ארגון חדש בשם "איחוד" הדוגל בפתרון דו-לאומי בארץ וזורע אשליות בעיקר בקרב גורמי חוץ באשר לסיכויי ההסדר בין יהודים וערבים בארץ-ישראל. שרתוק הודה כי אינו יודע כיצד להפסיק את פעולתו של מגנס. פישמן ואחרים בהנהלה הגדירו את פעילותו של מגנס כמעשה בגידה ו"תקיעת סכין בגבנו". יש להוציא את מגנס מן ההסתדרות הציונית ולהדיח אותו מכהונתו באוניברסיטה העברית. סנטור מחה על מסע "ציד המכשפות" הנערך כנגד מגנס והחוג שלו, שעליו נמנים כמה מלומדים ידועי שם (על מייסדי "איחוד" נמנו מרטין בובר וארנסט סימון). "בהנהלה הנוכחית יש רוב מסוים נגד דעותיו של ד"ר מגנס, אבל גם רוב זה לא הצליח להחליט על המטרה הסופית. – – – הטקטיקה של הדיקטטורה אינה הולמת אותנו", הזהיר סנטור.

17 בספטמבר. בשיחה בין נציגי ההנהלה בלונדון עם השגריר הרוסי מאיסקי על היהודים הפולנים שעברו לשטחי רוסיה, טען מאיסקי כי מצב היהודים ברוסיה בטוח יותר מאשר בארץ-ישראל, בעיקר נוכח האיום הגרמני על המזרח התיכון.

הלורד מלצ'ט, שהתארח בישיבת ההנהלה, דיווח על ידיעות המסתננות מאירופה על תכניתו של היטלר להשמיד את היהודים ביבשת. אין לשבת בחיבור ידים נוכח המידע הזה; מן הראוי ליזום דיון מיוחד על כך בבית הלורדים.

אוקטובר

מברקו המפורט של ליכטהיים על התכנית הנאצית ועל המעבר להשמדה המונית שיטתית הגיע לידי גרינבוים בראשית אוקטובר. גרינבוים המזועזע ביקש מליכטהיים אימות נוסף. ליכטהיים השיב כי המידע כבר אומת בידי מקורות נוספים. "קל לי להבין שאינך רוצה להאמין בדו"ח הנ"ל", כתב אחר כך לגרינבוים.

11 באוקטובר. גרינבוים דיווח לחבריו בהנהלת הסוכנות על ההתכתבות בינו ובין ליכטהיים. "נראה שהידיעות הן מופרזות, ואפשר לשער שאחרי המלחמה – מיליונים, לכל הפחות מאות אלפים, קרוב למיליון, יתחילו לחפש להם מולדת חדשה". גרינבוים סיפר כי הבריק למקורות שונים כדי לברר את נכונות השמועות על רצח יהודים ונענה על ידי כולם כי "היהודים נשלחים לעבודות כפיה ונעלמים". בוועד הפועל הציוני אמר בן-גוריון: "אינני יודע אם יישארו יהודים אחרי היטלר", ובאותה נשימה דיבר על "מיליונים אחדים, – – – לכל הפחות שני מיליונים יהודים, חסרי רכוש ומקום, שצריך יהיה להעבירם מיד ארצה".

25 באוקטובר. בוועידת מפא"י שהתכנסה בכפר ויתקין, ביזמת בן-גוריון, כדי לאשר את תכנית בילטמור, דיבר בן-גוריון על הקורה ליהודים באירופה במונחים שלא תאמו את דוחות ריגנר וליכטהיים: "יותר משליש העם היהודי נתון במחנה הסגר נאצי, רבבות מוצאים להורג בחשכת יערות, בדרכים, בקרונות סגורים, וכל השאר מופקרים לרעב, לדבר למגפות, לעבדות, לחילול צלמם האנושי והיהודי". בן-גוריון תמצת את אמונתו הציונית נוכח השואה: "זוהי התורה הציונית שלנו: לצקת את האסון היהודי בדפוסי גאולה. – – – יש לנו כוח – – – ויש אסון גדול – זהו כוח. אם יש אידיאה הרי יכולים להפוך את האסון לגאולה. אסון של מיליונים לגאולה של מיליונים."

נובמבר

קבוצה של 69 נתינים ארצישראלים, רובם נשים וילדים, הגיעו ארצה במסגרת עיסקת חילופין עם עצירים גרמנים שהוחזקו בידי בעלות הברית. הם הביאו עמם מידע מפורט על המתרחש בשטחי הכיבוש, על גירושים והמתות המוניות, על מקומות כמו סוביבור, אושוויץ, טרבלינקה, אליהם מובלים היהודים ומושמדים שם. הם נחקרו ממושכות על ידי נציגי הנהלת הסוכנות ונתקלו תחילה בתגובות של אי-אמון. במקרה אחד סטרה אחת הניצולות על לחיו של דובקין, שהבעיר את חמתה בשאלותיו הספקניות.

לסאלי מאייר, נציג החלוץ בג'נבה, ולאברהם זילברשיין, נציג הקונגרס היהודי העולמי בשוויץ, ולהנהלת הסוכנות היהודית בירושלים, הגיעו מכתבים מגיזי פליישמן, יו"ר ויצו ונציגת הג'וינט בסלובקיה, והרבנים מיכאל דב בר וייסמנדל וארמין פרידר, ובהם פרטים על משא-ומתן המתנהל עם קצין הס"ס דיטר ויסליצני (Dieter Wisliceny), המשמש כיועץ לענייני היהודים בסלובקיה, ועל הבנה שהושגה עם ויסליצני, בידיעת הימלר, ולפיה תהיה צמרת הס"ס מוכנה לדון, תמורת תשלום מקדמת כופר, בסך 3-2 מיליון דולר, בהצעות שהוגשו לה על ידי "קבוצת העבודה" הסלובקית, על הפסקת השילוחים למחנות ההשמדה באירופה כולה. קבוצת העבודה של המנהיגים היהודיים בסלובקיה התארגנה בתקופת הגירושים הגדולים של יהודי סלובקיה למחנות ההשמדה, במשך שנת 1942. היא יצרה מגע עם ויסליצני ושילמה לו שוחד בסך כולל של 50,000 דולר, תמורת הפסקה זמנית של השילוחים. ואמנם בסוף אוקטובר הופסקו השילוחים הגדולים ולא חודשו עד המרד הסלובקי באוקטובר 1944. ראשי הקבוצה היו משוכנעים כי מתן השוחד הוא שעצר את מכונת ההשמדה והם הגו רעיון נועז שתכליתו לעצור כליל את מכונת ההשמדה באירופה כולה באמצעות תשלום כופר במימון יהדות העולם.

הנהלת הסוכנות התייחסה מלכתחילה בהסתייגות ובאי-אמון אל ההצעה הסלובקית. אנשי הקבוצה הסלובקית ביקשו במכתביהם למנות נציג מטעם הסוכנות היהודית, הקונגרס היהודי העולמי והג'וינט, שינהל משא ומתן חשאי עם נציגי הס"ס. בקשה זו לא היתה עשויה להתקבל על דעת ההנהגה הציונית, בארץ ובארצות המערב, שהנחת היסוד המקובלת עליה היתה כי הסיכוי היחיד להצלת העם היהודי קשור בניצחון בעלות הברית הנלחמות בנאצים ובשום פנים אין לקלקל את יחסי הציונות עם מעצמות הברית על ידי משא ומתן חשאי אם האויב והעברת סכומי כסף עצומים לקופת האויב.

הנהלת הסוכנות לא קיימה דיון רציני בפניות הקבוצה הסלובקית וההתכתבות הנואשת מצד הקבוצה הסלובקית נמשכה בחודשים הראשונים של 1943.

17 בנובמבר. ההנהלה בלונדון דנה בידיעות על שחרור היהודים בצפון-אפריקה, בתוכם 25,000 פליטים שנקלעו לצפון-אפריקה ונמצאו עתה בתחום השליטה האמריקני. חברי ההנהלה דנו באפשרות לגייס יהודים אלה במסגרת המאמץ להקים צבא יהודי או כוח יהודי לוחם, שישרת בארץ-ישראל או בחזיתות אחרות. דובר גם על האפשרות של הקמת יחידות יהודיות במסגרת הצבא האמריקני, שכבר מפעיל יחידות אתניות כאלה בתוכו.

ההנהלה בלונדון דנה גם בידיעה כי הוועד הפועל הציוני בירושלים קיבל החלטה על הקמת קומונוולת יהודי כתום המלחמה. בלאנש דאגדייל הסתייגה מן ההחלטה ואמרה כי זו מהווה הפרת הסטטוס קוו וההפוגה השוררת בינינו לבין ממשלת המנדט. סאקר תהה על נוסח ההחלטה: אם מתכוונים למדינה מדוע דורשים להעניק לסוכנות היהודית סמכות על העלייה. הרי סמכות זו תהיה בידי המדינה. הלורד מלצ'ט סבר כי יחסה של דעת הקהל בבריטניה להחלטה ייקבע על פי השאלה אם ארץ-ישראל תישאר בתחום האימפריה הבריטית. ברל לוקר הסביר כי בנוסח ההחלטה לא נזכר הגורם הערבי. ברור שלערבים יהיו זכויות אזרח שוות במדינה. ההחלטה אומרת גם כי נושאי העלייה וההתיישבות לא יופקדו בידי המדינה ולא בידי הישוב היהודי בארץ, כי אם בידי הסוכנות היהודית. ייתכן שהעיתוי הנוכחי אינו מתאים להחלטה כזאת; מכל מקום, כאן בלונדון אין הם יכולים להכריע בסוגיה זו. בארץ-ישראל ובאמריקה מצויים הגופים הגדולים לצורך זה. הדיון בסוגיה זו נמשך ב-23 בנובמבר. במרכז הדיון עמדה שאלת ההפרדה בין תפקידי הסוכנות היהודית לבין סמכויות המדינה שתקום. חברי ההנהלה הבינו כי קיים קושי קונסטיטוציוני עקרוני בהפרדה המוצעת. נידונה גם האפשרות לביצוע טרנספר של האוכלוסיה הערבית לסוריה ולעירק. תכנית כזאת לא תוגשם מרצון ודרושה מעורבות המעצמות. ייתכן שהערבים יסכימו לתכנית כזאת אם תוקם פדרציה ערבית עצמאית והמדינה היהודית תצורף אליה. הוסכם כי יש ליזום מערכת הסברה שתכשיר את דעת הקהל היהודית הלא-ציונית ודעת הקהל הלא-יהודית לקבלת רעיון המדינה היהודית ויצירת רוב יהודי בארץ-ישראל.

22 בנובמבר. הנהלת הסוכנות בירושלים דנה, לראשונה מאז פרוץ המלחמה, בקורה ליהודי אירופה. דובקין דיווח על הפגישות עם קבוצת הארצישראלים שבאו מן התופת. אין מנוס מלקבל את העובדות כנכונות, אמר דובקין, והתרעם על כך שבן-גוריון ושרתוק בחרו להדיר רגליהם מן הישיבה. למחרת פרסמה הנהלת הסוכנות הודעה בעיתונות בה נאמר כי "נתקבלו ממקורות מהימנים ומוסמכים ידיעות מפורטות על מעשי הרצח והטבח אשר נעשו ביהודי פולין וביהודי אירופה המרכזית והמערבית שגורשו לפולין. – – – הנהלת הסוכנות דנה בישיבתה אתמול בידיעות אלה והחליטה על שורה של פעולות ופניות לחוץ לארץ קשר למצבם של יהודי אירופה. נבחרה ועדה מיוחדת שניגשה לביצוע הפעולות." הוועדה המיוחדת היתה ועדת הארבעה בראשות גרינבוים שאליה צורף ברנרד ג'וזף (דב יוסף) והיא הפכה לועדת חמישה, שנקראה גם ועדת הפעולה. עליה הוטל לרכז את פעולות המחאה כלפי העולם החיצון. הוועד הלאומי קיבל את האחריות לארגון פעולות המחאה בקרב היישוב.

מהודעת הסוכנות נשמטו פרטים חמורים חשובים שנכללו במידע שברשותה, משום שגם חברי ההנהלה התקשו להתמודד עם האמיתות המרות והמחרידות והם ביקשו לרכך את ההלם הציבורי הצפוי. בעיתונות בארץ פרץ נחשול של תגובות זעם והאשמות שהופנו בעיקר לכתובתם של חברי הנהלת הסוכנות והמנהיגות היישובית, על שהסתירו וטשטשו במשך חודשים את משמעות הידיעות שזרמו לארץ על גורל יהודי פולין. חברי ההנהלה התגוננו בטענה כי המידע שעמד לרשותם היה זהה למידע שהיה לישוב כולו. דובקין הצביע על כותרות העיתון "דבר" בחודשים יוני, יולי, אוגוסט ושאל: "איך קרה הדבר שקראנו את כל זה ואכלנו בשקט את הארוחה ושתקנו ולא הזעקנו" עד לבואה של קבוצת החילופין. והוא השיב: "זה היה המצב הפסיכולוגי של כולנו. לא שמנו לב או שלא האמנו". רובשוב כתב ב"דבר": "מי נתן לנו רשות שלא לדעת את אשר מתרקם סביבנו. – – – מי נתן לנו את הרשות להשלות את לבנו. – – – לתנועה זו המתיימרת להיות אחראית לגורל העם, הלומדת את חייו, חיה במיצוי ייסוריו, מתעמקת בסודות צרותיו"…

27 בנובמבר. הוועד הלאומי הודיע על שלושה ימי אבל, שבהם יתקיימו כנסי מחאה, שביתה, צום ותפילה.

30 בנובמבר. האירוע המרכזי בשלושת ימי האבל היה כינוס חירום של אספת הנבחרים, בהשתתפות חברי הנהלת הסוכנות, הרבנים הראשיים, נציגי הרשויות המקומיות, וכן נציגים של הגופים הקונסולריים והדיפלומטיים בארץ. בנאום המרכזי קרא בן-גוריון תגר על הפקרת היהודים, "על דמינו היהודיים הניגרים חינם, על סכנת השמד הצפויה לעם היהודי כולו בפולין ובשאר ארצות הכיבוש הנאציות ועל כבודנו היהודי המחולל בעולם כולו". הוא הוסיף ואמר: "אין אנו יודעים בדיוק מה מתחולל בגיא ההריגה הנאצי. כמה יהודים כבר נטבחו, נרצחו, נשרפו, נקברו חיים, ועל כמה עדיין תלויה חרב השמד, – – – אולם אנו יודעים מה זומם היטלר לעמנו, מה כתב בספרו 'מיין קאמפף' ומה עולל לנו עוד לפני המלחמה בגרמניה ומה הוא עושה לנו תוך כדי המלחמה בכל הארצות שהוא כבש". בן-גוריון הפנה קריאה ל"שליטי האומות הגדולות הנלחמות בהיטלר", ראש ממשלת אנגליה, נשיא ארצות-הברית וראש ממשלת ברית-המועצות, לעשות כל אשר לאל ידם למנוע השמדת העם היהודי, לפעול להוצאת כל היהודים שניתן להוציא מן התופת הנאצי, לקלוט אותם בארצותיהם ולאפשר גם קליטתם בארץ-ישראל. את דבריו סיים בן-גוריון בקריאה נרגשת אל היהודים המעונים בגיטאות הנאצים: אסונכם – אסוננו; דמכם – דמנו. נעשה את כל אשר ביכולתנו לנקום את נקמתכם ולא ניתן דמי לעצמנו עד אשר נגאל אתכם גם מהתופת הנאצי וגם מהגולה המנוונת, ונעלה אתכם, את כולכם, אלינו, לארצנו הנבנית והנגאלת". גם בנאומו הכואב של בן-גוריון עדיין חלחלה נימה ספקנית ביחס לאמיתות הידיעות המגיעות מן התופת הנאצי.

ההנהלה בלונדון דנה בדרכי התגובה על הידיעות המגיעות ביחס להשמדת היהודים באירופה הכבושה: צריך להביא את הפרלמנט הבריטי והממשלה לפרסום תגובה מתאימה על הידיעות המזעזעות.

דצמבר

בפני ההנהלה בלונדון הועלתה הצעה: א) לדרוש מן האומות המאוחדות הלוחמות בנאצים לפרסם הודעה על השמדת היהודים ואזהרה כי כל המסייעים לפשע זה יבואו על עונשם. ב) לפעול להצלת יהודים רבים ככל האפשר, בראש וראשונה הילדים, ולתת להם מקלט בארץ-ישראל או מקלט זמני בארצות אחרות. כמו כן הוסכם לפנות אל שר המושבות החדש, קולונל סטנלי, בבקשה לאפשר כניסת ניצולים יהודים רבים ככל האפשר לארץ-ישראל ולהפנות את הנותרים לארצות הכלולות באימפריה הבריטית.

6 בדצמבר. בישיבת ההנהלה בירושלים, שדנה בפעולות המחאה של הישוב, התפתח ויכוח על מידת האפקטיביות של פעולות כאלה. מול החברים שביקשו להרחיב את פעולות המחאה ולהתרכז בהן, טען יצחק בן צבי כי "אין ערך להפגנות כיום בארץ-ישראל". במקומן יש לנקוט פעולות שיקדמו הצלה ממשית. הוא הציע לדרוש מבריטניה ומארצות-הברית לערוב לכך שפליטים יהודים שימצאו מקלט זמני במדינות נייטרליות, יתפנו כתום המלחמה ולא יהוו שם נטל. אמר בן-גוריון: "מחובתנו לעשות הכל, ואסור להגיד מראש שאין אפשרות להציל"; השמדת יהדות אירופה היא "כיליון לציונות, כי לא יהיה עם מי לבנות את ארץ-ישראל", אמר בן-גוריון. הוא סיפר לעמיתיו כי בשיחה שקיים עם פרופסור סטניסלב קוט, סגן ראש ממשלת פולין בגולה, השוהה בארץ, טען זה כי ההנהגה הציונית ידעה על מצב היהודים באירופה עוד בחודשים יולי-ספטמבר ולא נזעקה כפי שהיא עושה עכשיו. בן-גוריון הזכיר לחבריו כי לפי עדות פרנסיס קטאני, סוכן לבנוני נוצרי, עמו שוחח בשהותו בלונדון, חברי ההנהגה הפולנית בלונדון הביעו באוזניו תקווה כי הנאצים יחסלו את הבעיה היהודית בפולין.

כנגד גל המחאות והזעם שפשטו בישוב וקיבלו ביטוי בעיתונות משמאל ומימין, יצא בן-גוריון בהתקפת נגד וקרא בכנס פעילים של מפא"י (8.12.42): "מה כל הוויכוח הזה שהתחיל עכשיו; מדוע לא צעקו קודם?" האם לא ידעו על כוונותיו של היטלר? האם לא קראו את מיין קאמפף? הוא קרא לחדול מן "הקמפניה הסדיסטית הזאת", להפסיק לחפש "שעיר לעזאזל", כי "יש לנו די צרות גם מבלעדי זו". הכל צריכים לזכור כי מקור האסון הוא בהיטלר ובגולה ויש לעשות מה שאפשר להצלה. באותו כנס טען דובקין בלהט כי כל המידע שהיה בידי ההנהלה פורסם והיה נחלת הציבור כולו. כל אחד צריך לעשות את חשבון הנפש שלו עצמו ולא יחפש אשמים. עד שלא הגיעה קבוצת החליפין הציבור לא האמין. הוא שאל: "האמנם גם באסון הזה לא נתלכד למען מעשי תגובה והצלה ממשיים ותחת זאת נוסיף לאכול איש בשר רעהו ולהכביד על כל מאמץ מעשי משותף על ידי חרחור ריב פנימי עקר וחיפוש אחרי שעירים לעזאזל?"

8 בדצמבר. בן-גוריון שיגר לפרנקפורטר מברק מוצפן, בו אישר כי הנאצים משמידים את יהודי פולין וזה "צעד ראשון להשמדת היהודים בכל ארצות הכיבוש". הוא ביקש לפנות אל הנשיא רוזבלט, שישמיע התראה חמורה לראשי הצבא הגרמני, שהם יהיו אחראים אישית למעשי הזוועה.

זה אולי ישפיע. ויש להתערב כדי להציל את היהדות בארצות הבלקן, הונגריה ומערב אירופה, שבהן אין שלטון נאצי ישיר. "אזהרה לממשלות הונגריה, רומניה, בולגריה, מאמריקה עלוללה להשפיע". אפשר יהיה אולי "להציל לפחות את הילדים והנשים ויש להפעיל לחץ על הממשלה האנגלית שתיתן להכניס לארץ את כל הילדים".

17 בדצמבר. ממשלות בעלות הברית פרסמו הודעה משותפת על השמדת יהודי אירופה. אידן, שר החוץ הבריטי, קרא בפרלמנט הבריטי את ההצהרה המשותפת הכוללת כי האשמים בפשע השמדת העם היהודי ייענשו.

בהנהלה הציונית בלונדון נידונה הצהרת האומות-המאוחדות (בעלות הברית הלוחמות בגרמניה הנאצית) והאופן בו ניתן להגיב עליה מנקודת הראות הציונית. לוקר סיפר כי בשיחות שקיים עם לא-יהודים, חזרה ונשמעה העצה שלא לנצל את הרגע להבלטת העניין הציוני. יש לשמור על עמדה נקייה המתייחסת אך ורק להצלת יהודים.

18 בדצמבר. המוסדות הלאומיים – הנהלת הסוכנות היהודית והוועד הלאומי – בעקבות הודעת אידן, החליטו על קיום חודש אבל, מה-18 בדצמבר עד ה-18 בינואר 1943; אבל עד מהרה התברר כי היישוב מתקשה לקיים את גזירת האבל. החיים תבעו את שלהם.

20 בדצמבר. הנהלת הסוכנות דנה בהצהרת אידן. הושמעה ביקורת על כך שאידן לא התייחס במפורש לנושא הצלת יהודים. ביקורת דומה הושמעה אף במדינות המערב. אידן פרסם הבהרה נוספת בה הודיע כי בעלות הברית ינקטו צעדים ממשיים להצלת יהודים. גרינבוים הציע בהנהלה לפרסם תגובה להצהרת בעלות הברית. דב יוסף, בן-גוריון ודובקין התנגדו להצעה בנימוק כי הצהרת בעלות הברית מספיקה ואין לפרוט יתר על המידה על נימה זאת.

בשיחות עם המנהיגים הציוניים בארץ מחה סגן ראש הממשלה הפולנית קוט על ההאשמות המוטחות כלפי הפולנים בכלי התקשורת היישוביים ובעיתונות היהודית בחוץ-לארץ. יש מי בממשלה הפולנית בגולה המציע לפרסם כמה ממעלליה של המשטרה היהודית תחת פיקוד הנאצים.

קו ההסברה שהתגבש אצל ההנהגה, לא במעט בשל הקושי לגבש קו פעולה מוסכם, אפילו בקרב המוסדות הלאומיים של הישוב, נטה לדבר על "חומת השתיקה וההשתקה סביב הטבח האיום" מצד העולם החופשי, אף שלאמתו של דבר לא היה שחר לדיבור זה ומכל מקום הידיעות שזרמו אל המערב וממנו במחצית השנה שקדמה להכרזה על השמדת היהודים, נתקלו בחומה של אי-אמון ושתיקה דווקא מצד הישוב היהודי בארץ. בן-גוריון, שלא נטה מלכתחילה לרכז את המאמץ בפעולות מחאה והסברה, תירץ את הקושי בפיתוח פעילות מחאה נמרצת ב"חוסר קשר – – – ואי הידברות בין חברי ההנהלה המפוזרים בעולם". הניסיון שנעשה לארגן משלחת הסברה שתצא לארצות-הברית ותביא לכלל פעולה משותפת עם יהדות אמריקה ועם יהדות אנגליה נכשל, לכאורה בשל חילוקי דעות ביחס להרכב המשלחת, אך למעשה בשל חוסר עניין מספיק ביזמה כזאת. באופן מקביל נכשל הניסיון לארגן בארצות-הברית משלחת שתגיע לארץ לצורך התייעצויות ותיאום פעולות הלחץ בנושא ההצלה עם הישוב היהודי.

22 בדצמבר

הממשלה הבריטית העבירה לידיעת הנהלת הסוכנות כי אושרו 4,000 רישיונות עלייה לילדים שניתן יהיה לחלץ אותם מאירופה.

משלחת משותפת ליהדות בריטניה ולסוכנות היהודית נפגשה עם אידן כדי לדון בדרכים להצלת היהודים באירופה. אידן הבהיר כי הוא מייצג את קבינט המלחמה ולא את משרד החוץ. הוא הבטיח לפעול לחילוצם של הפליטים היהודים בספרד והעברתם לארץ-ישראל. הוא הבטיח לפעול בעניינם של עשרות אלפי יהודי בולגריה, שעליהם מאיימת סכנת חיסול. כמו כן הבטיח לפעול ליצירת קשר עם הכס הקדוש כדי לשכנע אותו לפרסם הצהרה כנגד השמדת היהודים.

23 בדצמבר

בפגישה עם אנשי משרד המושבות בלונדון טען שרתוק כי חיוני לחלץ את היהודים הפולנים הנמצאים ברוסיה כדי להבטיח את שימור עם היהודי המושמד על ידי היטלר.

ההנהלה הציונית בארץ המשיכה לסנן ולדלל את המידע שזרם אליה לאחר פרסום הודעת האומות המאוחדות על השמדת היהודים. הקו הכללי של ההנהלה, כפי שקיבל ביטוי בכנסים שנערכו בפורומים יישוביים שונים, היה לרסן את ביטויי הזעם היישובי, כדי למנוע אובדן שליטה והתפרצות המונית העלולה לגרור עימות עם ממשלת המנדט ועם האוכלוסיה הערבית בארץ. מצדדים שונים עלתה הדרישה להקים גוף פעולה רחב ככל האפשר שבו ישותפו כל הגורמים הפוליטיים, בכלל זה אגודת ישראל והרביזיוניסטים.

במברק ללונדון הציעה ההנהלה לפנות אל המדינות הנייטרליות – כמו ארגנטינה – כדי שיפנו לגרמניה ויפצירו בה להפסיק את ההשמדה.

ממשלת רומניה יזמה הצעה לאפשר יציאת 70,000 יהודים מטרנסניסטריה תמורת כופר של כ-100 לא"י לנפש. הצעה זו הועברה על ידי רדו לקה (Radu Leca), המזכיר הכללי לענייני יהודים ברומניה, באמצעות מתווך שוויצרי, למשרד הארצישראלי בקושטא ובאמצעות ד"ר וילהלם פישר, ממנהיגי התנועה הציונית ברומניה, בשיחה טלפונית לד"ר גולדין, נציג מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית בתורכיה. נציג בלתי רשמי הגיע מרומניה לקושטא ונפגש עם ברלס ועם ד"ר גולדין והציג בפניהם את פרטי ההצעה. גולדין שלח תזכיר לבן-גוריון ולגרינבוים. ברלס נסע ארצה להציג את ההצעה בפני הנהלת הסוכנות.

להנהלת הסוכנות היה מידע רב על התנאים השוררים בטרנסניסטריה – האיזור שבין נהרות הדנייסטר והבוג, שסופח לרומניה כפרס על הצטרפותה לציר הגרמני. לשם גורשו באוקטובר 1941 180,000 יהודים מבסרביה ובוקובינה, אף אלה שטחים שסופחו לרומניה, והופקרו לפגיעות מצד האוקראינים והרומנים המקומיים ולתנאי המקום הקשים. עד מאי 1942 שרדו שם רק כ-70,000 יהודים. עליהם נסבה ההצעה הרומנית.