דצמ 312014
 

בדיונים שהתנהלו על תכנית טרנסניסטריה, בחודשים ינואר-פברואר, בהנהלת הסוכנות וביתר שאת בוועד הפועל של ההסתדרות ובמוסדות מפא"י, התברר עד מהרה כי המשמעות הכספית והמדינית של ההצעה הרומנית מרתיעה את ההנהגה הציונית. התכנית – אם היא רצינית – כרוכה בהוצאה של 7,000,000 לא"י, סכום עתק החורג מיכולתה של הנהלת הסוכנות או של יכולת גיוס הכספים של הישוב. יתר על כן, קרוב לוודאי שממשלת בריטניה לא תסכים להעברת סכומים כאלה לרשות האויב. בן-גוריון הביע הסתייגות ממעשיותה של התכנית כיוון שמספרי התכנית חורגים בהרבה ממספר רישיונות העלייה העומדים לרשות הסוכנות היהודית וכי גם אפשרויות התעבורה בים מצמצמות בהרבה את סיכויי התכנית או את סדרי הגודל שלה.

ינואר

1 בינואר. בישיבת ההנהלה בלונדון טען שרתוק כי חשוב שיירשמו כל הצעות הפעולה שיזמה ההנהלה להצלת היהודים. הכל שואלים אם ההנהלה פנתה בכלל אל הממשלה הבריטית לעשות משהו, ואם כן – מה?

לאחר משא-ומתן ממושך עם שרתוק, הסכימה הממשלה לאשר כניסתם לארץ של 4,500 ילדים בגילים 16-10, מלווים ב-500 מבוגרים מבולגריה.

4 בינואר. בישיבת הנהלה בירושלים נתן סנטור ביטוי לרגשי האכזבה הפושים בישוב ובחוגי ההנהגה נוכח אזלת היד שמגלה ההנהלה: "בכל החזיתות למעשה לא הצלחנו להשיג ולא כלום". בן-גוריון טען כי כישלון ההנהגה "לא בא עקב חוסר אקטיביות מצדנו, אלא עקב אי-הידברות בין חברי ההנהלה המפוזרים בעולם ובין חלקי תנועה בארצות שונות. – – – אנו במצב איום בגלל חוסר קשר. אם המצב לא יתוקן, הרי מי יודע אם לא נעמוד בחוסר אונים."

הבעיות העיקריות שהעסיקו את ההנהלה בשעה זו היתה בעיית ילדי טהרן – כ-1,000 ילדים שניתקו ברובם ממשפחותיהם והתרכזו בטהרן, אך לא נמצאה הדרך להבטיח העברתם לארץ-ישראל דרך עיראק, בשל התנגדות ממשלת נורי-סעיד. הוחלט כי אם ייכשלו המאמצים בכיוון זה יועברו הילדים להודו ומשם ניתן יהיה להעבירם לארץ דרך הים. הבעיה השנייה היתה למצוא דרך להעביר את הפליטים היהודים שהתרכזו בפורטוגל, לאחר שנמלטו לספרד מצרפת.

גרינבוים הציע לבוא בדברים עם עורכי העיתונים ולהגיע אתם לידי הסכם מה לפרסם ומה לא לפרסם, בייחוד כשמדובר בידיעות על מצב היהודים באירופה.

בישיבה נשקלה שליחותו של שרתוק, השוהה בלונדון, לאמריקה. בן-גוריון הביע התנגדות למהלך זה. הוא חשש להשפעה אמריקנית על שרתוק. "ההתייעצות על הפוליטיקה הציונית צריכה להיות בארץ-ישראל". בהמשך הדיון הביע בן-גוריון התנגדות נחרצת להצעה לפנות לגנרל סמאטס ולבקש ממנו לקלוט באופן זמני פליטים יהודים בדרום-אפריקה. אין להוסיף לקשייו הפוליטיים של סמאטס ידיד הציונות, טען בן-גוריון. הוא גם שלל את ההצעה שהעלה גרינבוים להצטרף לדרישת הממשלה הפולנית הגולה להפציץ ערים גרמניות, גם אם אינן אסטרטגיות, ולהודיע כי זה בא כתגמול למעשי הרצח הגרמנים. בן-גוריון טען כי "אם האנגלים יוכלו להפציץ ערים בגרמניה, הם יעשו זאת ודרישתנו לא תוסיף ולא כלום". לעומת זאת תמך בן-גוריון בהצעה לדרוש הקמת "פלוגות מחץ" משלנו להילחם בגרמנים באירופה. נראה שבחוגי הצבא הבריטי בארץ יש תמיכה ברעיון זה. ברוח זו התקבלו החלטות ההנהלה.

פרופ' קוט, נציג הממשלה הפולנית בארץ, בשיחה עם גרינבוים, מסר כי הממשלה הפולנית מבקשת לשתף פעולה עם גורם מוסמך בעם היהודי, שיוכל לתמוך בתביעות הפולניות הטריטוריאליות לקראת סיום המלחמה והיא רואה בסוכנות היהודית גורם כזה. קוט התלונן כי בעוד שהממשלה הפולנית מעמידה לרשות הסוכנות היהודית את כל המידע העומד לרשותה בעניין היהודים, הסוכנות היהודית מוסרת רק מידע מקוטע. גרינבוים דרש מקוט לבטל את הגדרת היהודים שהגיעו לארץ במסגרת הצבא הפולני וניתקו עצמם מן הצבא הפולני כאילו היו עריקים. קוט השיב כי אלה שיודיעו כי אין בכוונתם לשוב לפולין יוסרו מרשימת העריקים. גרינבוים תבע עוד שהפולנים לא יתערבו בשאלת החינוך של ילדי הפליטים היהודים, לאחר שהרב הרצוג הצליח להוציא מהם התחייבות להבטיח לילדים אלה חינוך דתי. קוט הסכים עם גרינבוים שזה עניין יהודי פנימי ואל לפולנים להתערב בסוגיה זו.

באמצע ינואר, לאחר משא-ומתן ממושך, הוקם "הוועד למען יהודי אירופה הכבושה" שאחר כך נודע בשם "ועד ההצלה המאוחד שליד הסוכנות היהודית". הוועד מנה 12 חברים – חמשת חברי ועדת הפעולה של הסוכנות היהודית; שני חברים מאגודת ישראל, בנימין מינץ והרב איצ'ה מאיר לוין; שלושה מחברי הנהלת הוועד הלאומי, בן צבי, שלמה זלמן שרגאי, איש המזרחי, ואיש הציונים הכלליים, יהושע סופרסקי; שני נציגים רביזיוניסטים, קלרמן והרמן סגל. גרינבוים נבחר לכהן כראש ועד ההצלה. התאחדויות העולים (בארץ פעלו כ-40 התאחדויות כאלה) דרשו אף הן ייצוג בוועד ההצלה. במענה לדרישה זו הוקמה מועצה רחבה, ליד וועד ההצלה, ובה ניתן ייצוג לכל ההתאחדויות והארגונים העוסקים בהצלה.

18-17 בינואר. הנהלת הוועד הלאומי והוועד הפועל הציוני קיימו ישיבות שהוקדשו – בפעם הראשונה מאז פרוץ המלחמה – לאסון יהודי אירופה. ביקורת קשה הוטחה, בישיבת הנהלת הוועד הלאומי, על ועדת הפעולה בראשות גרינבוים, שמאז הקמתה בנובמבר 1942, לא עשתה ולא כלום. היה מי שטען כי הסיבה לכך נעוצה בעובדה שחברי ועדת הפעולה עסוקים בעניינים אחרים ואינם מקדישים כל זמנם להצלה. אחרים טענו כי סיבת הכישלון היא אובייקטיבית: אין אפשרות לפעול, כי "דרכי ההצלה חסומות". רוב המשתתפים הסכימו כי יש לחזק את ועד ההצלה באנשים בעלי יכולת פעולה ובעלי סמכות ציבורית ולהעניק לוועד סמכויות פעולה רחבות. הוקמה ועדה שתפקידה לנסח יחד עם ועדת הפעולה ועם בן-גוריון "הצעה לריאורגנזיציה" של ועד ההצלה. גם בוועד הפועל הציוני, למרות הביקורת העזה שהופנתה כלפי ועד ההצלה, בסופו של דיון תמכו בהצעה לריאורגנזיציה של אותו ועד ההצלה. גם זה היה ביטוי לאזלת היד שחשו הכל. דוד רמז קבל על כך שחברים בהנהלת הסוכנות טענו שאין זה כלל מתפקידה של הסוכנות לטפל בהצלה.

24 בינואר. בישיבת ההנהלה הדיון נסב על דרכי מימון פעילות ההצלה – האם מגבית נפרדת לילדים או מגבית כללית? האם לבטל את החלוקה לזרמים ולמפלגות? האם ליזום מגבית נפרדת מקרן היסוד ומן הקרן הקיימת לישראל? קפלן טען כי הוא "אינו רואה אפשרות רבה להשתמש בכספים גדולים לעזרת הגולה, כי האפשרויות לעזרה הולכות ומצטמצמות מיום ליום". הנטקה, איש קרן-היסוד, שנכח בישיבה, הכריז כי "תפקידה של קרן-היסוד הוא לעבוד למען ארץ-ישראל ולא למען הגולה. אנו נלחמים בכל העולם נגד ניסיונות להקציב כספים מקרן-היסוד לגולה". ד"ר גרנובסקי, מנהל הקרן הקיימת לישראל, הכריז כי "החלטת הקהק"ל בדבר עזרה לגולה היתה מפורשת לעזרה לציונים ולא ליהודים סתם". חברי ההנהלה פסלו את ההצעה לקיים מגבית נפרדת לעזרה לפליטים ולילדים. קרן-היסוד תפריש ממהכנסותיה "בשביל הילדים הפליטים מאירופה".

31 בינואר. ועד ההצלה החל לפעול בהרכב מורחב: יו"ר יצחק גרינבוים, נשיאות הועד המורכבת מ-12 הנציגים שנבחרו לוועד ההצלה באמצע ינואר; מליאת ועד ההצלה הכוללת את הנשיאות ואת נציגי ההתאחדויות והארגונים השונים העוסקים בהצלה, ביחד 30-25 איש; מועצה הכוללת את הנשיאות ואת המליאה ונציגי גופים נוספים בישוב – ביחד כ-60-50 איש. לוועד ההצלה המורחב לא הוענקו סמכויות מיוחדות, ולאמתו של דבר כל סמכויות הפעולה, בכלל זה ייזום מגבית להצלה, נשארו בידי הסוכנות היהודית ומחלקותיה הנפרדות. עד מהרה נשמעו טרוניות מפי חברי הוועד כי "הוועדה אינה מוכשרת לפעולה בעלת חשיבות", או כי "מרמים את הציבור". הוועד אכן היה נטול השפעה ובמשך הזמן התברר כי גם הצעות שהעלה בפני הנהלת הסוכנות אינן זוכות לתשומת לב ראויה ולדיון. משקיפים שונים הצביעו על היחסים העכורים ששררו בין בן-גוריון לגרינבוים כאחת הסיבות לעיקור יכולת הפעולה של הוועד. גם העובדה שגרינבוים שימש כחבר הנהלת הסוכנות הגבילה את יכולת הזעקה שלו, שכן במידה רבה ייצג את עמדת ההנהלה בסוגיית ההצלה וזו קיבלה ביטוי בדברים שהשמיע בישיבת הנהלה באמצע פברואר: "הציונות מעל הכל".

פברואר

בעוד בהנהלת הסוכנות נמשכת ההתלבטות ביחס להצעה הרומנית, מחלקת המדינה של ארצות-הברית פרסמה אזהרה פומבית ואיום בעונש לכל אלה המתכוונים לפתוח במשא-ומתן עם האויב בדבר הצלת יהודים; כל זה אינו אלא ניסיון לסחוט מטבע זר. האזהרה פורסמה בתגובה ליזמה נוספת שיצאה מממשלת רומניה, שפנתה ישירות אל ממשלות המערב בהצעה לאפשר יציאת 70,000 היהודים שבטרנסניסטריה תמורת כופר של 50 דולר לנפש (סכום קטן פי שמונה מזה שדרשו הרומנים מן הסוכנות היהודית).

וייצמן, על דעת הנהלת הסוכנות, פנה אל שגריר בריטניה בארצות הברית, הלורד הליפקס, בבקשה לבחון את ההצעה הרומנית על פי קטיגוריות הומניות של הצלת חיי אדם ולא כבעלת השלכות פוליטיות הקשורות בבעיית ארץ-ישראל. הסוגיה נדונה במשרד החוץ ובמשרד המושבות, וממשרד החוץ נשלח להליפקס סיכום עמדה: א) יש לראות בהצעה הרומנית ניסיון סחיטה, שאם ייענו לו ייפתח תהליך אינסופי של מכירת אזרחיהן המיותרים של גרמניה וגרורותיה;  ב) ממשלת הוד מלכותו לא תוכל להכניס פליטים לארץ-ישראל; היא כבר עשתה מה שביכולתה בסוגיה זו;  ג) שום ממשלה לא תסכים להיחשף ללחץ מסוג זה שמפעילה הצעת ממשלת רומניה;  ד) ממשלת הוד מלכותו יחד עם ממשלות בעלות הברית תבחן כל אמצעי מעשי להקלת סבלם של הפליטים, בתנאי שיעלה בקנה אחד עם מאמץ המלחמה;  ה)  הבעיות ההומניות שיצר שלטון הגרמנים באירופה, ובעיית היהודים היא אך אחת מהן, תבואנה על פתרונן עם הניצחון.

לאחר ההודעה שיצאה מטעם ממשלות בעלות הברית הפוסלת את ההצעה הרומנית גברה הדעה בחוגי ההנהלה הציונית כי תכנית טרנסניסטריה אינה מעשית ולו רק בשל בעיות התעבורה. יש להסתפק בפעולה צנועה אך שקטה, אולי בתיאום עם ממשלת רומניה, לחלץ מה שניתן לחלץ מרומניה או מבולגריה. זו היתה גם המלצתם של השליחים בקושטא.

באמצע החודש פרסם "ועד החירום להצלת יהודי אירופה", של קבוצת הלל קוק, בעיתוני ניו-יורק מודעה שהשתרעה על עמוד שלם: "למכירה 70,000 יהודים, במחיר 50 דולר לראש, יצורי אנוש, באחריות". "ועד החירום" גינה את ההנהגה הציונית שאינה יוצאת במערכה ציבורית על ההצעה הרומנית ומסתפקת במשא-ומתן דיפלומטי חשאי. פרסום זה עורר את זעמה של ההנהגה הציונית באמריקה. סטיפן וייז הכחיש מכל וכל את דבר קיומה של הצעה כזאת ולהכחשה הצטרפה גם ההנהלה הציונית בלונדון.

2 בפברואר. בוועד הפועל הציוני דנובהצעת התקציב לשנת תש"ג, שהוצג על ידי קפלן: 250,000 להתיישבות חדשה, 250,000 לחקלאות ועשרות אלפים לענפי הפעילות האחרים. בתום המפרט נכלל גם סעיף מקדמה לפעולות הצלה בסך 15,000 לא"י. סופרסקי, איש הציונים הכלליים, הציע להגדיל את ההקצאה להצלה לסך של 100,000 לא"י. קפלן השיב, שלמרות הכל – אין לנגוע בתקציב הציוני. גרינבוים חזר וטען כי אין שום דרך להציל ועל כן הוויכוח מיותר. סופרסקי הסיר את הצעתו והוועד הפועל אישר את התקציב.

7 בפברואר. בישיבת ההנהלה בירושלים נערך דיון נוקב סביב דרישת החוגים הדתיים (המזרחי, הפועל-המזרחי, אגודת ישראל) לחייב את ילדי טהרן בחינוך דתי, כפי שדרש הרב הראשי הרצוג. מול התנגדות חברי ההנהלה שנתנו תמיכה להנרייטה סאלד העומדת בראש "עליית הנוער", ואשר התנגדה נמרצות לכפייה דתית מסוג זה. מנהיג הפועל-המזרחי, משה חיים שפירא, הציע לקבל פשרה ולפיה ילדים מתחת לגיל 15 יקבלו חינוך על פי החינוך שקיבלו בבית הוריהם. במקרים שבהם לא יהיה ברור המצב ששרר בבתי הילדים יוטל על הילדים חינוך דתי. מול הסתייגויות נוספות מצד חברי ההנהלה קרא הרב פישמן: "מה הוא הפחד שלכם? הרי בין כה כשיגדל [הילד] יהיה חופשי. הלא רוב היושבים כאן יצאו מבתים דתיים והנה התוצאה…" סאלד טענה כי היא לא תשתף פעולה עם החלטה שתגזור חינוך דתי על ילדים בגיל 13 הרוצים בחינוך חילוני. היא גם בדקה כמה מן הישיבות הדתיות המעומדות לקלוט ילדים, ומה שראתה שם זעזע אותה עמוקות. היא תשלח ילדים רק למוסדות ראויים ומתאימים. היא סיפרה כי היא נדברה עם באי כוח המשקים החופשיים (הקיבוצים), שהבטיחו להנהיג סידורים לפי המסורת היהודית – אוכל כשר, שמירת שבת, תפילה לילדים שירצו בכך, כיסוי ראש בשעת הברכות. אנשי המזרחי דרשו ממנה לחייב את הילדים במשקים בכיסוי ראש במשך כל היום, והיא שאלה אותם מדוע הם עצמם יושבים אצלה בגילוי ראש. ההנהלה החליטה כי א) צורת החינוך שהילדים יקבלו תהיה בהתאם לצורת החיים שהיתה נהוגה בבתי הוריהם; במקרים מסופקים שהגב' סאלד תקבע אותם, יימסרו הילדים למוסדות חינוך דתיים; ב) ילדים מגיל 14 ומעלה יבחרו בעצמם את צורת חינוכם; ג) האחריות על סידור הילדים והפיקוח על מוסדות החינוך שלהם יישארו גם להבא בידי הלשכה לעליית הנוער ואין לשנות מהנהוג על ידי הלשכה הזאת לגבי עיקרי החינוך הלאומי של הילדים.

שרתוק מסר במברק כי ההנהלה בלונדון אינה רואה כמעשית את תכנית הקומנדוס, פלוגות המחץ היהודיות האמורות להישלח לפולין כדי להגביר שם את ההתנגדות למעשי הטבח של הנאצים.

14 בפברואר. בהנהלה נערך דיון בשאלת המגבית להצלת יהודי אירופה. הדעה הרווחת היתה כי אין לפרסם ברבים את דבר קיומה של מגבית להצלה, אם יוחלט על קיומה. מגבית חשאית שהתבסה על פנייה אישית אל שכבה דקה של עשירי הישוב, שמנתה בין 200 ל-300 איש, החלה לפעול בסוף דצמבר 1942, לצורך גיוס כספים לקליטת ילדים. מגבית זו זכתה בהצלחה ואספה במהירות כמה עשרות אלפי שקלים. מיד התעוררו אנשי מגבית ההתגייסות והטילו וטו על המגבית ודרשה להעביר לרשותה את ניהול המגבית ואת הבקרה על השימוש בכספיה. הנהלת הסוכנות נכנעה לדרישה זו והעבירה את הטיפול במגבית החשאית מידי ועד ההצלה לידי מגבית ההתגייסות. בדיון שהתקיים עם ההנהלה על השאלה אם לפתוח במגבית מיוחדת להצלה, הביעו אנשי מגבית ההתגייסות חשש מפני הפגיעה הצפויה במגבית ההתגייסות, אם תיפתח מגבית שנייה. הם מוכנים לכלול את מגבית ההצלה במגבית שלהם. גרינבוים, בתפקידו כיו"ר הוועד למען הצלת יהודי אירופה, שיזם את תכנית המגבית להצלה, הגיב באמרו כי לא היה רוצה לעורר ויכוח מה קודם למה – צרכי הישוב או צרכי הגולה. הוועד מבקש לגייס סכום של 120,000-100,000 לא"י וזה הרבה יותר ממה שמגבית ההתגייסות מוכנה להפריש. דוד רמז, נציג הסתדרות העובדים, קרא כי חייבים להתחיל במשהו: "אין אנחנו יכולים לחיות בטוב זה שבארץ בלי לעשות מעשה שהוא מחוץ לכל הגדרים. אנחנו בושים בפני עצמנו." הוא טען כי מגבית הצלה לא תפגע בענייני הישובי, ואילו לישוב יש יכולת פעולה גדולה יותר מאשר ליהדות הארצות החופשיות, שכן היא קרובה יותר לזירה האירופית, והיא יכולה לפעול באמצעות המשרד בקושטא. קפלן טען כי אף אחד אינו יודע מה אפשר לעשות בכסף. הסוכנות נכנסת בעניני ההצלה בעול קשה מאד. גרינבוים הצהיר: "אני האיש שאמרתי: הציונות מעל לכל; אבל בשעה שניגשים לפעולה ממש, ואם יש לנו אפשרות בלי לפגוע בעניינים החיוניים של הציונות לעשות דבר – צריך לעשותו." הוא הביע התנגדות נחרצת לשימוש בכספי קרן-היסוד לצרכי הצלה: "לא, ואני אומר עוד פעם לא. – – – צריך לעמוד בפני גל זה הדוחה את הפעולות הציוניות לשורה השנייה". הציונות, הכריז, "היא הנקודה המרכזית בכל תקופה ותקופה, בשעת קטסטרופה ובזמנים כתיקונם". הגולה הפקידה בידי הישוב את בניין הארץ, ותפקידה של הסוכנות לטפח פיקדון זה. והוא סיכם: המאבק על גאולת הארץ ובניינה "לא משתלב באופן ישיר עם הפעולה לטובת הגולה, וזה אסוננו." רוב המשתתפים בדיון מחו נמרצות על דבריו של גרינבוים ותבעו להעמיד את עניין ההצלה בראש מעייניה של הציונות. יש להוציא מיד מאות אלפי לא"י מתקציב הסוכנות היהודית ולהקדיש אותם למבצעי הצלה. כמו כן תבעו לפתוח מיד במגבית נפרדת להצלה. אך בסופו של דיון התקבלה החלטה פושרת, חסרת ערך ממשי, להטיל על ועד ההצלה לבדוק ולמצוא מקורות למימון בדיקת אפשרויות ההצלה… גם הדוברים הנלהבים בזכות העדפת עניין ההצלה לא העזו ליטול אחריות על קיצוץ התקציבים המיועדים למפעל הציוני ולבניין הארץ.

סוכם כי שלושה גופים – הסוכנות היהודית, מגבית ההתגייסות והסתדרות העובדים – יעמידו לרשות פעולות הצלה סכום כולל של 75,000 לא"י (25,000 כ"א). על צורת החזרת הכסף עוד יוסכם בעתיד. בכך נמנעה לפי שעה הקמת מגבית נפרדת להצלה.

היזמה להקצאה מיידית של סכומים להצלה יצאה מהסתדרות העובדים. בפני מזכירות הוועד הפועל של ההסתדרות התייצב מנחם בדר, שליח השומר-הצעיר וההסתדרות בקושטא, שהגיע לארץ במיוחד כדי לשכנע את מוסדות הישוב כי יש עוד דרכי הצלה ולצורך זה יש להעמיד לרשות השליחים כספים שיאפשרו להם לנסות את דרכי ההצלה הנרמזות במכתבים המגיעים מן הגולה. מזכירות הוועד הפועל של ההסתדרות הודיעה להנהלת הסוכנות כי אם זו לא תקציב מיד 25,000 לא"י להצלה – ההסתדרות תרכז כספים ותשלח אותם מיד לקושטא ללא בדיקות נוספות. אנשי ההסתדרות טענו כי בישוב יש נכונות רבה לתרום כספים להצלה; אך הסוכנות היהודית מעכבת ואינה נענית. מול הלחץ הכבד הזה ניאותו אנשי הנהלת הסוכנות ומגבית ההתגייסות להסכים להעמדת המקדמות בסך כולל של 75,000 לא"י לפעולות הצלה.  בהמשך להתקדמות זו עלתה התביעה לדרוש מקרן-היסוד לשלש את הכנסותיה ולהקצות מהן שני שלישים להצלה. היו חברים שהחזיקו בדעה כי נוכח קיפאונה של ההנהלה, יש ליזום פעולה עצמאית של ההסתדרות. אך תביעה זו הוסרה כדי לא לגרום לקרע עם הנהלת הסוכנות. גולדה מאירסון טענה כי "אין להבדיל את הפעולה הזאת מהנהלת הסוכנות. אין ציונות אחרת עכשיו. זוהי הציונות. אין עבודה אחרת להנהלת הסוכנות. זה תוכן פעולתה עכשיו; אין תוכן אחר." משלחת של חברי ההסתדרות שהתייצבה בפני חברי מפא"י בהנהלה ספגה מקלחת של צוננין: "כל העניין הוא עורבא פרח". אין דרכים להצלה ועל האנשים התובעים הצלה בכל מחיר להוכיח קודם כי יש אפשרויות להצלה.

גם הפניות מצד שליחי הישוב בקושטא נתקלו בתשובות כי אם תוגש הצעה מעשית תהיה הנהלת הסוכנות מוכנה להקצות לכך כספים; אך לפי שעה אין הצעה כזאת.  בישיבת מזכירות מפא"י שהתקיימה ב-10 בפברואר, שלל קפלן בתוקף את הקריאה שהסוכנות היהודית תיטול עליה את תפקיד גיוס הכספים להצלה: "מה פירוש הדבר הזה שהסוכנות תיקח את זה עליה? האם לסוכנות יש כלים לאסוף כספים? – – – אל תטילו את הדבר הזה על הסוכנות. אין מי בסוכנות שיעשה את זה."

בהשפעת הלחץ החזק הוחלט לשגר את קפלן לקושטא לבדוק שם את אפשרויות ההצלה. הוא יצא בסוף אפריל ושליחותו נמשכה כחודש ימים. הוא השתכנע שם כי יש מקום לפעולות הצלה. הוא אישר הוצאת 80,000 לא"י לתכניות מיוחדות בקושטא ובג'נבה (כשהכוונה לתכנית טרנסניסטריה). עם שובו כפה על ועד ההצלה מיזוג של מגבית ההצלה עם מגבית ההתגייסות, וזו תיקרא "מגבית הההתגייסות וההצלה". באמצע אפריל נחתם הסכם בין ועד ההצלה לבין נשיאות מגבית ההתגייסות והוקמה המגבית המאוחדת. על פי ההסכם ארבע חמישיות מהכנסות המגבית יוקדשו לצרכי התגייסות וביטחון וחמישית לצרכי הצלה.

מלונדון נשלח לשטוקהולם בשבדיה פעיל עליית הנוער, שלום אדלר-רודל, לבדוק את אפשרויות ההצלה שם ואת מצב הפליטים היהודים שברחו לשם מארצות מרכז ומערב אירופה ולשכנע את ממשלת שבדיה להסכים להענקת מקלט ל-20,000 ילדים יהודים משטחי הכיבוש. הוא יצר קשר עם הממשלה השבדית והציג בפניה את הסכנה הנשקפת ליהודי דנמרק. אדלר-רודל מילא תפקיד מרכזי בהקמת ועד משותף כמעט לכל הארגונים היהודיים בשבדיה. ועד זה יצר קשרים עם המחתרת הדנית ובבוא השעה מילא תפקיד בולט במבצע הברחת יהודי דנמרק לשבדיה. אדלר-רודל יצר קשרים עם אישי מפתח בממשל ובציבור בשבדיה ועם שגרירי ארצות-הברית ובריטניה בארץ. הוא שימש צינור חשוב להעברת מידע על המתרחש בארצות הכיבוש באירופה ועמד בקשר מתמיד עם נציגי הסוכנות היהודית בניו-יורק. באפריל נתנה ממשלת שבדיה את הסכמתה לתכנית אדלר-רודל להעניק מקלט ל-20,000 ילדים, שאת אחזקתם יממנו ממשלות המערב. פעילותו הקצרה בשבדיה הניבה תוצאות חשובות, אך הוא הוחזר ללונדון בסוף אפריל והסוכנות היהודית לא עמדה על חשיבות העמדה שיצר אדלר-רודל בשטוקהולם ולא שיגרה נציג אחר במקומו. תכנית הצלת 20,000 הילדים לא מומשה בשל סחבת ביורוקרטית בממשל הבריטי ובממשל האמריקני ועם הרעת היחסים בין שבדיה לגרמניה בעקבות בריחת רוב יהודי דנמרק לשבדיה באוקטובר 1943.

הממשלה הבריטית הודיעה כי תהיה מוכנה להקצות מיד את 29,000 הרישיונות העומדים לרשות הסוכנות היהודית על פי כתב המנדט לצורך עלית יהודים – ילדים ובוגרים מפולין ומארצות מזרח-אירופה. השאלה הבוערת היתה שאלת התחבורה – כיצד להעביר יהודים מבולגריה ומרומניה לתורכיה ומשם לארץ-ישראל, באניה או ברכבת. עלתה האפשרות לבקש מן הממשלה להקצות אניה לצורך זה. התורכים, מצדם, טענו כי אין להם קרונות להעביר יהודים לארץ-ישראל. בישיבת הנהלה ב-28 בפברואר טען בן-גוריון כי צריך להפעיל את יהדות ארצות-הברית כדי                                   ללחוץ על ממשלות ארצות-הברית ובריטניה לספק אמצעי תעבורה לפליטים עם רישיונות.

בסופו של דבר, גם תכנית 29,000 הילדים נסתיימה בלא כלום, אם בשל שינוי תנאי המלחמה והתגברות הלחץ הגרמני על ממשלות בולגריה ורומניה ואם משום שפקידי משרד המושבות ומשרד החוץ הבריטי יותר משפעלו לקידום התכנית פעלו לעיכובה ובכך גם לסיכולה.

לאחר פגישה עם קבוצה קטנה של ניצולים שהגיעו לארץ דרך טורקיה, כתב בן-גוריון לידידתו באמריקה, מרים כהן:

אין אני יכול להשתחרר מהסיוט שהובא אלינו שוב, בשבוע שעבר, על ידי חמישה עשר אנשים שהגיעו מפולין. בין הבאים יש נערה צעירה, חברת החלוץ בסוסנוביץ'. – – – שלשום נסעתי לחיפה לראותה ובמשך שלוש שעות שמעתי סיפור זוועה ותלאות, ששום דנטה או פו לא היה מסוגל להעלות בדמיונו, ואתה חש עצמך חסר אונים לגמרי, ואפילו אינך יכול לצאת מדעתך – השמש זורחת בכל גוברתה, וגם אתה חייב להמשיך בעבודתך הרגילה – – – כאילו אנחנו חיים – כוונתי לאנו היהודים – בעולם נורמלי, ויש רק מלחמה ושאר צרות והדרגות הרגילות – אין זה קל, האמיני לי, אבל מוכרחים; אולי בהמשיכנו את פועלנו כאן, שהתחלנו בו לפני כשישים שנה, נציל את השארית הרוצה להינצל; מכל מקום, זהו הדבר היחיד שאני מסוגל לעשות ומתכוון לעשות, ככל שאוכל וכל עוד שאוכל.

מרס

7 במרס. בישיבת ההנהלה טען בן-גוריון, כי נוכח אי-האפשרות להשיג אמצעי תעבורה לפליטים יהודים מאירופה, יש להשתמש ב-29,000 רישיונות העליה להעלאת יהודים מארצות המזרח. לאחר המלחמה ישרור אי-שקט בארץ וחיי הקהילות היהודיות בעיראק, תימן וסוריה יהיו בסכנה. גרינבוים טען כנגדו, כי העברת הרישיונות המיועדים להצלת יהודי אירופה להעלאת יהודים מארצות המזרח תיצור תקדים שיופעל נגדנו. הממשלה תאמר שהסוכנות היהודית עצמה מודה בכך כי אין צורך בהרבה רישיונות עליה להצלת יהודי אירופה.

10 במרס. בתגובה למכתבים הנואשים שהגיעו מסלובקיה והלחץ שהפעילו כמה מן השליחים, ובייחוד שואלב מג'נבה, לבחון את ההצעה הסלובקית, שיש בה סיכוי לדעתם, כתב קפלן מקושטא לחברי התנועה הציונית בסלובקיה: " אחרים יקרים, קראתי את המכתבים המזעזעים של הרבנים הקוראים והזועקים לעזרה. אין לדאבון לבנו היכולת לקחת על עצמנו את כל התפקיד. אבל כפי שאמרתי כבר, אין אנו חושבים את עצמנו משוחררים מהדרגה הזאת ונעשה בעניין זה מה שביכולתנו. העברנו את התביעה הזאת ליתר חלקי העם היהודי. על ידי מוסר מכתב זה נעמיד לעת עתה לרשותכם סכום ידוע לפעולה מיידית ונשתדל להרחיב את פעולת העזרה".

באישורו של קפלן הועבר מיד לסלובקיה סכום של כמה אלפי לא"י. הג'וינט העביר 5,000 לא"י ובסך הכל הועברו לסלובקיה 36,000 דולר.

15 במרס. בישיבת הוועד הפועל הציוני הוקרא תוכנו של מכתב שהגיע מגיטו וארשה ובו מודיעים בלשון רמזים על הכוונה לפתוח במרד ומבקשים תמיכה כספית. נתקבלתה הצעת גולדה מאירסון לשלוח מיד 5,000 לא"י לוארשה ולצאת מיד לפעולת איסוף כספים.

בחודשים מרס-אפריל-מאי התעצם הוויכוח בין הוועד הפועל של הסתדרות העובדים לבין הנהלת הסוכנות ומגבית ההתגייסות על שאלת כספי ההצלה. הוועד הפועל של ההסתדרות הפך מוקד של רגישות ורצון פעולה, בייחוד נוכח הידיעות על מרד גטו וארשה, שהגיעו במהלך חודש אפריל. בסוף אפריל הגיעו לארץ מברקים מן הוועד היהודי הלאומי בוארשה ובהם מידע על המרד ועל הגטו הבוער ודרישה לשלוח מיד 100,000 דולר לקניית נשק ולהצלת פעילי התנועה הציונית. מזכירות הוועד הפועל החליטה לדרוש מן הסוכנות להקציב מיד 60,000-50,000 לא"י לפעולות סיוע והצלה ועוד 50,000-40,000 לא"י לפעולות עלייה ב'. הועלתה הצעה לגייס כספים אלה על ידי העלאת המס שהושת על כל שכיר למגבית ההתגייסות מ-4% ל-5% או לפחות ל-4.5%, כפי שדרשה נשיאות המגבית. "חצי אחוז לעניין ההצלה זוהי בושה!" זעקו אלה שדרשו מגבית קצרה נפרדת שתגייס במהירות את הסכום הנדרש. לאחר ויכוח סוער התקבלה הצעת הפשרה של רמז: לתרום שכר יום עבודה אחד "לעידוד המרד והמתגוננים". המסע לגיוס תרומת שכר יום עבודה נפתח בראשית מאי בהעדרות מוחלטת של חברי הנהלת הסוכנות. תוצאות המסע היו מאכזבות במקצת, ומיד גם פרץ ויכוח חדש סביב דרישת נשיאות מגבית ההתגייסות לצרף את הסכום שנאסף למגבית המאוחדת של ההתגייסות וההצלה וממנו יופרש הסכום להצלה על פי ההסכם  המקורי בין מגבית ההתגייסות לוועד ההצלה. למרות מחאות חברי הוועד הפועל של ההסתדרות, שטענו כי זה מהווה אקט של רמייה כלפי התורמים, גברה בסופו של דבר ידם של אנשי המגבית.

21 במרס. בישיבת ההנהלה בירושלים הובעה דאגה נוכח ההכנות המתנהלות באמריקה לקיום כנס כל-יהודי לצורך גיבוש המדיניות של יהדות אמריקה נוכח השמדת היהודים ולקראת סיום המלחמה, בהשתתפות 32 ארגונים יהודיים (ללא הוועד היהודי-אמריקני וארגון הפועלים היהודים באמריקה), שמא תידחק ההסתדרות הציונית לקרן-זווית והסמכות לקביעת המדיניות ביחס לארץ-ישראל תועבר לידיים לא-ציוניות. הבכורה בסוגיה זו חייבת להישאר בידי ההסתדרות הציונית. מדאיגה גם העובדה שאין מכניסים את תכנית בילטמור לאג'נדה של הכנס באמריקה.

ממשלת המנדט הוציאה חוק האוסר על פעילות הגיוס העצמי של הישוב, המתנהלת על ידי מוסדות הישוב, כאילו היו מדינה בתוך מדינה. הסוכנות היהודית הוציאה איגרת המופנית אל המושב המשותף של הוועד הפועל הציוני ואספת הנבחרים ובה מחאה חריפה על החוק החדש המיועד לפגוע בהתנדבות הישוב למאמץ המלחמה. האיגרת מגדירה את "המשטר הפנימי התגייסות" כ"מוצא הכבוד היחיד מתוך מצוקי השאול והאימים שהישוב העברי ובית ישראל כולו הושלכו בהם".

בהחלטות שקיבל המושב המשותף של הוועד הפועל הציוני ואספת הנבחרים הוכרז על תקנון של זכויות והטבות לחיילים ולמתנדבים הנענים לצו הגיוס היישובי, בצד סנקציות שיוטלו על כל המשתמטים: "כל ארגוני הישוב, מוסדותיו, מפעליו ומפלגותיו, לא יסבלו בתוכם כל מתכחש לחובת האומה, לא יעניקו לו זכות בחירה אקטיבית או פסיבית, זכות בקבלת עבודה על ידי לשכות עבודה, זכות עבודה במוסדות הציבור העברי המאורגן ובמפעלי כל נאמניו, זכות הנאה מסדרי האשראי בכל המוסדות הפיננסיים של הישוב ונאמניו, זכות להשתלמות בבתי ספר גבוהים ומקצועיים. רשימת כבוד של "ממלאי החובה" מול "רשימת קלון" של המשתמטים תוכן על ידי הוועד הלאומי.

בתיווכה של הנהגת יהדות רומניה התנהל משא-ומתן בין נציגי הסוכנות היהודית (ברלס וקפלן, שביקר בקושטא) לבין הממשלה הרומנית על העברת 5,000 ילדים יתומים מטרנסניסטריה לרומניה. הרומנים התנו הסדר זה בהשגת רישיונות עלייה לילדים לצורך העברתם לארץ בהקדם האפשרי. בסופו של דבר הסתיימה גם יזמה זאת בלא כלום. הגרמנים התנגדו להסדר מכל וכל ואיימו להטביע כל אניית פליטים שתצא מן המים הטריטוריאליים של רומניה. אנשי המוסד לעלייה ב' שקיבלו עליהם להשיג כלי שיט לביצוע התכנית התקשו להשיג אניה. התכנית להעברת 5,000 ילדים שקעה גם היא. הנהלת הסוכנות הסכימה להקציב סכום של 30,000 לא"י קניית מזון וחבילות לטרנסניסטריה. זה היה רק חלק קטן מן הסיוע החומרי שהוגש ליהודי טרנסיניטריה ממקורות עצמיים של יהדות הונגריה, מן הג'וינט ומן הקונגרס היהודי העולמי. לקראת סוף 1943 הסכימה ממשלת רומניה להעביר את יהודי טרנסניסטריה בהדרגה לשטחי רומניה. עד סיום המלחמה הועברו כ-40,000 יהודים, במימון גורמי הסיוע היהודיים.

אפריל

2 באפריל. וייצמן שלח מאמריקה איגרת לצ'רצ'יל, בה מחה על התבטאויות פקידים ושרים בריטיים כי הספר הלבן הוא המדיניות הבריטית הקבועה במסמרות. וייצמן הביע אמונתו ותקוותו כי המלה האחרונה של בריטניה בסוגיית ארץ-ישראל עוד לא נאמרה; טבח יהודי אירופה יכול לקבל שילומים רק על ידי הקמת ארץ-ישראל כארץ יהודית.

19 באפריל. היום בו החל מרד גיטו וארשה, נפתחה באי ברמודה ועידה אנגלו-אמריקנית לענייני הפליטים (לא רק הפליטים היהודיים), שנמשכה תשעה ימים. הבריטים יזמו את הוועידה תחת הלחץ הכבד של דעת הקהל ושל הפרלמנט הבריטי. תוצאות הוועידה היו דלות ומאכזבות ועוררו ביקורת ציבורית רבה בבריטניה ובארצות-הברית. בהנהלת הסוכנות לא ייחסו חשיבות או משמעות מרובה לוועידת ברמודה. שרתוק עזב את אמריקה בדרכו חזרה לארץ, דווקא בזמן התכנסות הוועידה. מזכירות הוועד הפועל של ההסתדרות תבעה להורות לשרתוק להיצמד לוועידת ברמודה; אך הנהלת הסוכנות דחתה את תביעתה. ועד ההצלה ניסח תזכיר ארוך לברמודה ובו רשימת התביעות מן הוועידה. גם הוועד הלאומי פרסם את תביעות הישוב מן הוועידה. פעילות מפוזרת זו סביב ברמודה עוררה ביקורת מצד הנהלת הסוכנות ומצד ועד החירום בארצות-הברית, שגרסו כי יש לשמור על הופעה מלוכדת כלפי ועידת ברמודה.

הוועידה פרסמה דין וחשבון זמני באמצע מאי וממנו ניתן ללמוד כי הוועידה החליטה שלא לפנות להיטלר בדרישה להוציא את היהודים ולמעשה נואשה מן הסיכוי להציל את שארית הפליטה בארצות הכיבוש הנאצי. הוועידה אינה רואה אפשרות לקלוט המוני פליטים יהודים מחשש להתגברות האנטשימיות וכי קשיי הובלה של הפליטים יפגעו במאמץ המלחמה. הנהלת הסוכנות פרסמה מחאה חריפה על הפקרת היהודים כפי שנחשפה בוועידת ברמודה. בוועד הפועל הציוני נשמעה ביקורת על ההכנות הלקויות של הנהלת הסוכנות לקראת הוועידה, ועם זאת שררה שם הסכמה כי שום דבר לא היה משנה את עמדות הממשלות של בריטניה וארצות-הברית.

24 באפריל. אפולינרי הרטגלס, המזכיר המדיני של ועד ההצלה, הגיש תזכיר, "הערות בדבר עזרה והצלה", לתפוצה פנימית בלבד, ובו הוא מנתח את אפשרויות ההצלה בשעה זו. מסקנתו היא שמיליוני היהודים יישמדו וליישוב אין אמצעים להצילם. ניתן רק לקוות שבמאמצים עצומים ניתן יהיה להציל כמה עשרות אלפי יהודים. השאלה על כן היא – את מי להציל? הרטגלס טען כי יש להציל קודם כל את "אלה שיכולים להביא תועלת לארץ-ישראל וליהדות". יש להציל ילדים "כי הם מהווים חומר הטב ביותר לישוב"; יש להציל את הנוער החלוצי; יש להציל את העסקנים הציוניים, "הואיל ולהם מגיע משהו מהתנועה הציונית בעד עבודתם".

שרתוק חזר משליחות שארכה חמישה חודשים, באנגליה ובאמריקה. הוא דיווח בישיבת ההנהלה באריכות על תוצאות שליחותו. הוא הזכיר לשומעיו כי יצא ביום שבו הגיעו הידיעות הבטוחות הראשונות מפי קבוצת החליפין על השמדת היהודים באירופה. והנה הופתע להיווכח, עם בואו לאנגליה, כי שם יודעים וברשותם חומר גדול ומגוון הרבה יותר על ההשמדה. בן-גוריון התפרץ וקרא: "מדוע לא המציאו לנו?" ושרתוק השיב: "אני חושב שהמציאו". שרתוק סיפר כי באמריקה פועל שרות ידיעות מארצות האויב על יסוד שידורי הרדיו והעיתונות שם. השרות פועל יום-יום והמקורות הם ליסבון, שטוקהולם, קושטא וכנראה גם שוויץ. מעריכים שהשרות קולט כ-20 מיליון מלים ביום. באנגליה מצא כי עניין השמדת היהודים "תופס מקום ראשון בפרסומים, בעיתונות, מאמרים ראשיים, תיאורים מפורטים, כותרות ראשיות בעיתונות". עד שלא פורסמה האיגרת הפולנית לממשלות, היה מעין קשר שתיקה מצד המימשל ומצד העיתונות. איגרת זו היא שגררה אחריה גם את הודעת אידן בפרלמנט הבריטי. שרתוק סיפר כי דווקא ידידי הציונות בבריטניה חוששים כי הציונים ינצלו את צרת היהודים כדי לקדם את עניין הציונות: "אל תעוררו את שאלת הציונות בקשר עם זה, אל תעוררו את שאלת ארץ-ישראל. העניין הוא של הצלה." כל עוד מדברים על הצלה יש לזה תמיכה ציבורית כללית: "יש כוח רב לפנייה זו אל המצפון האנושי הפשוט. ברגע שאתם אומרים להביא אותם לארץ-ישראל, אתם חשודים שמא את כל העניין הזה בדיתם מלבכם כדי להביא אנשים לארץ-ישראל, והעניין המטריד אתכם אינו הצלה." הצהרת אידן עשתה רושם רב, אך לא גררה פעולה של ממש. הרולד לאסקי אמר לשרתוק: תשכחו מאנגליה. תסגרו את המשרד פה. התקווה היחידה הוא רוזבלט. תעתיקו את מרכז פעילותכם לאמריקה. אבל, אמר שרתוק, דברים דומים שמעתי גם באמריקה: ארץ שאין לה כל יחס לשאלה היהודית, ציבור אדיש, אנטישמי.

שרתוק תקף את הצמדת 29,000 הרישיונות, שהממשלה שחררה, לילדים בלבד. "להקדיש 29,000 רישיונות ילדים, זו היא סיסמה מאד נאה כלפי דעת הקהל, הצלת ילדים. – – – פירוש הדבר הוא קודם כל שאין הצלת מבוגרים. – – – ברור שהעברת 35,000-30,000 ילדים זהו תהליך ממושך, עם כל הרצון הטוב ביותר, עם כל ההמרצה – העברת ילדים היא הרבה יותר אטית מאשר העברת משפחות שלמות, מאשר העברת מבוגרים." העברה מהירה של כמה עשרות אלפי מבוגרים חשובה כפרצה במדיניות הספר הלבן, וכמובן מבוגרים מהווים כוח עבודה שארץ-ישראל צריכה לו עכשיו. הסיבה שבגללה שמעדיפים עליית ילדים ומונעים עליית מבוגרים היא שרואים בהם כוח אדם לוחם בבוא השעה. שרתוק סיפר כי טלגרף לברלס בקושטא הנחיה כי בהכנת רשימת הילדים יש להעדיף גילים של 16-14 על גילים צעירים יותר. שרתוק הודה כי בציבור עשתה יזמה זו שלו רושם שלילי במידת מה. שרוק דיווח על שיחותיו המרובות בלונדון. השיחות נסבו ברובן על עניין הצורך בשינוי מדיניות הספר הלבן עם סיום המלחמה. בני שיחו התומכים בעניין הציוני טענו בדרך כלל כי שינוי כזה כרוך קודם כל בשינוי בדעת הקהל הבריטי, ויש להשקיע לצורך זה מאמץ הסברה מיוחד.

שיחה מעניינת היתה לשרתוק עם המנהיג הצ'כי, בנש. זה הביע דעתו כי רק ארץ-ישראל באה בחשבון כמקום מדינת היהודים. אבל מרגע שתקום מדינה כזאת היהודים בכל ארץ, יצטרכו לבחור. אם הם מעוניינים בלאומיות יהודית יוכלו לממש זאת רק במדינתם. הם לא יוכלו לנהל מדיניות לאומית משלהם או למען מדינת היהודים בשבתם כאזרחים בארצותיהם. שרתוק תהה האם בנש מוכן לוותר על שייכותם של הצ'כים היושבים באמריקה לעם הצ'כי ולתרבות הצ'כית. בנש השיב: "בפירוש כן. איני רוצה שיתערבו בענייני צ'כיה. אין עליהם להביע דעות איך עלי לנהל את מדינת צ'כיה. אני אומר להם: תביעו דעות באמצעות הסטייט-דפרטמנט. אם הסטיט-דפרטמנט יאמר לי דבר זה, אז אני יודע אם מי יש לי עסק."  שרתוק הקשה: מה בנוגע לקשר התרבותי? ובנש השיב: "תרבות היא פונקציה של שייכות ממלכתית." שרתוק טען כי המקרה היהודי "מסובך יותר": יש שאלה של דת ואתה לא תגזור על היהודים שימירו את דתם. יש יהודים הרוצים להיות דתיים. – – – אי אפשר להפריד את האחדות האורגנית." על כך השיב בנש: "טוב אתה רוצה להוכיח לי ששאלה זו אינה ניתנת לפתרון, אבל במידה שיש פתרון אין אני רואה פתרון אחר." בנש הודה כי יש להבדיל בין תקופת הקמת המדינה, שאז צריך יהיה להביא המוני יהודים ולהסתייע ביהודי התפוצות, לבין הזמן שהמדינה תעמוד על תלה, "ואז כל יהודי יצטרך לבחור לעצמו". בנש עמד לצאת לרוסיה ולהיפגש שם עם סטאלין. שרתוק ביקש ממנו להעלות את העניין הציוני בפני סטאלין ובנש הסכים.

שרתוק נפגש גם דה גול; אך השיחה ביניהם היתה סתמית למדי, כי דה גול נמנע מלהשמיע דעות ברורות בהקשר היהודי-הציוני.

שרתוק מתח ביקורת על פעילות המשרד הציוני בלונדון. בהעדרו של וייצמן אין שם אישיות מכוונת ומרכזת. לוקר הוא האיש היחידי המשקיע עבודה רבה; אך הוא אינו חבר הנהלה. ברודצקי עסוק מדי בעניינים שמחוץ לציונות. חשוב לצרף למשרד חבר הנהלה שימלא את החסר. הוא מצא כי בהנהלה הציונית באנגליה אין קבלה מלאה של תכנית בילטמור. החששות והקושיות סביב התכנית מרובים.

על שליחותו לאמריקה סיפר שרתוק, כי איש המפתח במגעי ההנהגה הציונית בראשות וייצמן עם המימשל הוא סגן שר החוץ סאמנר וולס, שגילה אהדה רבה לעניין היהודי והציוני. בפגישה עם וולס, בה השתתף שרתוק ביחד עם וייצמן, ביקש שרתוק לשכנע כי נושא ההצלה כרוך ללא הפרד בנושא העלייה לארץ. לקראת סיום המלחמה צריך לגשת ל"תכנית של קליטת מיליונים". שרתוק ציין גם כי באנגליה אומרים אנגלים רבים כי הפתרון הציוני לשאלה היהודית תלוי בשיתוף פעולה אנגלו-אמריקני כתום המלחמה. שרתוק סיפר כי ג'ימס רוזבלט, בנו של הנשיא, שחזר מביקור בארץ ובמזרח התיכון, מלא את שבחי הפיתוח היהודי בארץ-ישראל; אבל עם זאת התעקש בהערכתו כי כל זה "מונח על חודה של חרב ואין לזה תקומה", כי המפעל היהודי מוקף ים ערבי רווי שנאה ללא פשרה.

לדעתו של שרתוק, גם בוושינגטון, בדומה ללונדון, אין לציונות משרד מדיני מרכזי ראוי לשמו. הוועד לשעת חירום פועל בניו-יורק, בעוד שמקומו הנכון צריך להיות וושינגטון. ואילו הנהלת ההסתדרות הציונית פועלת מוושינגטון, אך אין היא מהווה מוקד מדיני ואין לה נוכחות במסדרוני הממשל. לעומת זאת בולטת מאד שם פעילותו הנמרצת והרעשנית של הגוף הרביזיוניסטי הקטן "הוועד לעניין הצבא היהודי" (Jewish Army Committee): "מבלבל לאנשים את המוח, מפטם את הציבור בסיסמאות שוא, פועל כרגע על הדמיון, נרגיז, משפיע בעצם החוצפה שלהם".  שרתוק הזכיר כי ההנהלה הציונית בארץ הכשילה את הניסיון להקים שלוחת הנהלה נוספת  באמריקה, למרות רצונו של וייצמן להקים שלוחה כזאת. הוא פעל נגד הקמת סניף כזה של ההנהלה גם בתקופת שהותו באמריקה. אפשר להסתפק בהקמת משרד ציוני שבו ישמש איש שייצג את המרכז הציוני בארץ-ישראל ובלונדון. לדעתו, ד"ר נחום גולדמן הוא האיש המתאים לכך.

מאי

פרץ משבר ביחסי הסוכנות היהודית והשלטונות סביב שאלת הגיוס. הצבא החליט להרחיב את פעולת הגיוס בארץ-ישראל, אך בד בבד לנטרל את פעילות הגיוס היזומה על ידי הישוב. השלטונות האשימו את הסוכנות בהנהגת שיטות כפייה שאינן מקובלות על הממשלה. הנהלת הסוכנות איימה בהפסקת שיתוף הפעולה בפעילות הגיוס. בישיבת הנהלה ב-2 במאי טען שרתוק כי "מה שעומד עכשיו להכרעה זהו אם הישוב יתנהג כעם בארץ-ישראל המחליט דבר בפני עצמו, קובע לו קו ומגשים את הקו הזה למעשה, או הוא ציבור אנשים שבא בהיסח הדעת לארץ-ישראל, והם עתה נתינים של הנציב העליון וסרים למשמעתו". בן-גוריון טען כי גם אם ינותקו היחסים עם השלטונות, "יש דברים שעלינו להמשיך – עלינו להמשיך את הגיוס לצבא הנוטרים וגם לצרכי הביטחון הפנימיים; פעוות אלו נמשכות, צריכים להמשיך המתיחות הפנימית של משטר הגיוס". ההנהלה קיבלה החלטה ברוח זו.

בהנהלה התקיים דיון בעקבות הדו"ח של שרתוק על שליחותו לאנגליה ולאמריקה. בדיון זה הציג בן-גוריון שורה של שאלות שהיוו התקפה לא מוסווית על פעילותו של וייצמן וניתן היה להבין מהן כמה עמוק הקרע בין שני האישים. בישיבית ההנהלה ב-9 במאי דרש בן-גוריון החרפת הקו כלפי ממשלת המנדט בסוגיית הגיוס. גם אם זה יביא להפסקת פעולות הגיוס לצבא, היישוב תרם 22,000 מתגייסים ותוספת של כמה אלפים לא תעלה ולא תוריד מבחינת משקל התרומה הכללית של הישוב למאמץ המלחמה. עלינו להקפיד על כבודנו. כל זה משתלב בשאלה הגדולה של המאבק בספר הלבן. יש מאבק מילולי ויש מאבק מעשי ובן-גוריון רמז לצורך לעבור לפסים מעשיים יותר. גרינבוים התנגד לקו של בן-גוריון. הוא הצביע על הפלישה הממשמשת באירופה; חשוב מאד שגדודים יהודיים ישתתפו במערכה זו ויהיו בין הכוחות שישחררו את הגיטאות. הפסקת הגיוס עכשיו תהיה בבחינת הפסקת מאמץ המלחמה מצד הישוב. בסופו של דיון התקבלה הצעתו של גרינבוים לחייב חידוש הקואופרציה עם ממשלת המנדט בתנאי שיוחזרו התנאים ששררו קודם לפעולות שיזמה הממשלה נגד פעילות הגיוס היישובית.

הממשלה יצאה בהודעה על תכנית ריקונסטרוקציה לאחר המלחמה. בישיבת הנהלה (9.5) גרס בן-גוריון כי אין לשתף פעולה עם תכניות הפיתוח של הממשלה המבוססות על מדיניות הספר הלבן ונעשות ללא התייעצות עמנו. עלינו להכין תכניות פיתוח משלנו. עמדתו של בן-גוריון, בגרסה מתונה, התקבלה על ידי ההנהלה.

10 במאי. הנהלה אישרה הקמת משרד מדיני בוושינגטון, על פי הצעתו של שרתוק. בן-גוריון תמך בהצעה, אך תנאי לכך שנציג ההנהלה שם יהיה "איש מהארץ". בזמן ביקורו של שרתוק באמריקה, איים וייצמן בהתפטרות אם לא יינתן לו להקים משרד ציוני קבוע בוושינגטון, אך נכנע לווטו של ההנהלה הארצישראלית, אותה ייצג שרתוק.

סביב ילדי טהראן פרצה עוד שערוריה, כאשר חוגים דתיים, בכללם אנשי המזרחי באנגליה ובאמריקה, האשימו את הסוכנות היהודית ואנשי עליית הנוער בהעברת ילדים דתיים למוסדות חינוך חילוניים. הוטל על הרב פישמן לבדוק אם יש ממש בהאשמות האלה.

16 במאי. בישיבה משותפת של הנהלת הסוכנות, באי כוח הנהלת הוועד הלאומי, נציגי הסתדרות העובדים, ראשי הערים, בא כוח התאחדות האיכרים העבריים ונציגי ארגונים כלכליים, דנו ביזמת הממשלה לעצב תכנית ריקונסטרוקציה לארץ-ישראל, לתקופה שלאחר המלחמה. בן-גוריון פרש את הנימוקים להצעתו שלא לשתף פעולה עם הממשלה בעיצוב תכנית הריקונסטרוקציה. הדוברים מן הסקטור האזרחי והכלכלי – ספיר, רוקח, שנקר,  – התנגדו להצעת בן-גוריון. חברי מפא"י – לוי שקולניק, גולדה מאירסון, רמז, דוד הכהן – תמכו בעמדת בן-גוריון. פנחס רוזנבליט תקף את פרשנותו של בן-גוריון לתכנית הריקונסטרוקציה ואת הצעתו להיכנס למאבק עם ממשלת המנדט ולראות בזה חלק מן המאבק בספר הלבן. יש בתכנית הריקונסטרוקציה מרכיבים חיוביים. דניאל אוסטר, ממלא מקום ראש עירייית ירושלים, קבע כי הכרזת המאבק היא בלתי מעשית כפי שמלמד ניסיון העבר. המסתייגים ביקשו לדחות את ההכרעה בסוגיה זו עד להתייעצויות ולבירורים נוספים בסוגיה זו. ההכרעה תיפול בוועד הפועל הציוני.

גיזי פליישמן דיווחה על פגישה עם ויסליצני וזה הודיע לה שקיבל רשות לנהל משא ומתן מעשי וברגע שתהואנה הצעות ממשיות מן הצד היהודי יופסקו הגירושים בכל אירופה, להוציא פולין, לב העולם היהודי, שעליה אין הנאצים מוכנים לוותר. מדובר ב-3-2 מיליון דולר, מהם 200,000 כמקדמה והיתר ישולמו בתשלומים שבועיים עד ה-10 ביוני 1943. השליחים בקושטא טענו כי למרות הספקות אין להסתכן בחוסר תגובה. מוטב לסכן כספים ציוניים מאשר להסתכן באשמה כי הוחמצה הזדמנות להצלת המוני יהודים. בינתיים נודע כי סאלי מאייר בג'נבה נקט יזמה והקציב סכום של 100,000 דולר, אף בלא להיוועץ בהנהלת הג'וינט בארצות-הברית. השליחים בקושטא הגבירו את לחצם בטענה כי אין ברירה ואין להשאיר את הג'וינט כמציל בלעדי. היסוסי ההנהלה נמשכו עד סוף יוני. ואז הצטרפה ליזמת הג'וינט כדי להשלים את תשלום המקדמה. מחלקת המדינה האמריקנית אישרה העברת כספים מארגונים יהודיים בארצות-הברית לחשבון חסום בשוויץ, שממנו ניתן יהיה להוציא כספים רק לאחר המלחמה, אך כנגדו ניתן יהיה למשוך מטבע מקומי לצרכי ההצלה. פרוצדורה מסורבלת זו לא התאימה לדרישות הקבוצה הסלובקית. גיזי פליישמן הצליחה להשיג מויסליצני דחיות נוספות במימוש ההסדר, בעוד היא תובעת בתחינה ובזעם את העברת סכומי הכסף המובטחים. במאמץ לתאם העברת כספי המקדמה האלה בין הנהלת הסוכנות לבין הג'וינט, כתב שרתוק במרק לסאלי מאייר: "אחרי שלמדתי את החומר ביסודיות, הגעתי למסקנה שאנו נוטלים על עצמנו אחריות עצומה ומעמיסים הרבה על מצפוננו משום שאיננו פועלים לפי הצעתה של גיזי. בנסיבות הנוכחיות זהו נושא עיקרי ויש לנצל כל סיכוי קטן. כל יתר השיקולים חייים להידחות. – – – זוהי שעת חירום עליונה".

בין כה וכה, הגיע המשא-ומתן עם ויסליצני לקצו. בסוף אוגוסט הודיע לקבוצת העבודה כי המצב השתנה והממונים עליו חזרו בהם מתכנית אירופה. אנשי הקבוצה חשו תסכול נורא: הם האמינו כי אילו הגיעו הכספים בעוד מועד, אפשר שחייהם של מאות אלפי יהודים היו ניצלים.

יוני

הסערה סביב חינוך ילדי טהראן לא שככה. החוגים הדתיים והחרדים, בארץ ובארצות המערב, בניצוחו של הרב הראשי הרצוג, קראו לחרם על הקרנות הציוניים, בהאשמות על כפייה אנטי-דתית בקרב ילדי טהראן ובדרישה להעניק לכל הילדים חינוך דתי. ההנהלה הקדישה כמה ישיבות לפרשה זו והתקשתה להגיע לפשרה מוסכמת.

נוכח הלחץ הציבורי הגובר לתגובה נאותה על מעשי הזוועה באירופה, דנה ההנהלה הצעה להנהיג שביתה כללית ליום אחד. רוב חברי ההנהלה הסתייגו מן ההצעה. אין תועלת בשביתות ובהפגנות מחאה, אלא כאמצעי פורקן לרגשות הזעם והתסכול המעיקים על הישוב.

שרתוק יצא לקהיר וקיים שם שיחות מאלפות עם האדיוטנט-גנרל, הממונה על ניהול כוח האדם ושיבוץ היחידות הצבאיות במזרח התיכון. משיחות עלה כי הצבא מעוניין מאד בהמשך שיתוף הפעולה עם הסוכנות היהודית בסוגיית הגיוס; הוא הדגיש את הערך המיוחד שנותנים בצבא הבריטי לחומר האנושי שהם מקבלים מארץ-ישראל, שהיא המקום היחיד במזרח התיכון שיש בו חומר אנושי אירופי ברמה גבוהה. אך הבריגדיר נדהם לשמוע כי הסיבה להפסקה שחלה בהתגייסות היהודית לצבא היא שהסוכנות היהודית הורתה ליהודים בישוב להפסיק את התגייסותם: "הציבור היהודי מחכה להוראה משליחיו, מהנהגתו." הבריגדיר הגיב: "אתה רוצה לומר לי שיש מצב כזה, שידוע לציבור כי יש צורך במגוייסים, הממשלה מודיעה זאת, ויש אנשים שבדרך כלל היו מוכנים להתגייס, והם אינם מתגייסים מפני שלא שמעו על זאת מכם?" שרתוק השיב: "כך בדיוק המצב." הבריגדיר אמר: " הייתכן מצב כזה שממשלת הארץ תודיע והאנשים לא יתחשבו." שרתוק ביקש להאיר את עיניו: "תאר לך גיוס באנגליה בלי קריאת הממשלה האנגלית."

הבריגדיר נרתע מן ההשוואה: "אבל אתם אינכם ממשלה." שרתוק השיב: "מבחינה משפטית אתה צודק; אין כל דמיון בינינו; אך מבחינה מוסרית-פסיכולוגית זה בדיוק אותו הדבר. הציבור שלנו הוא ציבור מאורגן; הוא חטיבה לאומית והוא פועל מתוך אימפולסים לאומיים." הבריגדיר הקשה: "אך הלא אתם, הסוכנות היהודית, אינכם מדברים בשם כל הציבור; יש אצלכם ארגונים המדברים בשם חלקים שונים של הציבור." שרתוק השיב: "הכל יודעים שמפלגת העבודה אינה מקיפה את כל הפועלים, אבל הכל יודעים שזו היא הנציגות של כלל הפועלים באנגליה." הבריגדיר אמר: "אני מבין, אתם מייצגים את הרוב." שרתוק השיב: "אין כאן שאלה של רוב. אנחנו מייצגים את הכלל, ויש פורשים מן הכלל."

הצבא ביקש להעביר יחידות צבאיות יהודיות לשרות מחוץ למרחב המזרח תיכוני והצפון אפריקני. התעוררה שאלה עקרונית ביחס לרגימנט הארצישראלי שלגביו הובטח עם גיוסו כי לא יועבר לחזיתות אחרות. מפקד הצבא במזרח התיכון, הגנרל וילסון, כתב לשרתוק, כי לאור ההצלחות בטוניס והסרת האיום מן המזרח התיכון וצפון אפריקה, מבקש הצבא לעשות שימוש יעיל ביחידות היהודיות ולהפעיל אותן גם באופן מבצעי בחזיתות אחרות; והרי זה גם רצון ההנהגה היהודית. הפיקוד הבריטי מקווה כי לא תהיה התערבות של הסוכנות היהודית בעניין זה ותשאיר בידי הצבא את חופש ההפעלה. "לבי סמוך ובטוח", כתב הגנרל, " כי במסיבות חדשות אלו יהיה זה רצונך וכן רצונו של ה"פלסטיין רגימנט" שישתמשו בו בכל מקום שהוא יכול להועיל להכות את האויב."

20 ביוני. סערה פרצה סביב מברק של שני נציגי המזרח"י בועד הפועל הציוני, שנכחו בישיבת הועד לשעת חירום באמריקה, ושם, לטענתם, נשאו וייצמן וגולדמן דברים המביעים פקפוק בסיכוייה של תכנית בילטמור. בישיבת הנהלה סביב התבטאויותיו של וייצמן, טען בן-גוריון כי מאז פרוץ המלחמה עומדת השאלה "מי הוא האחראי להנהלת העניינים המדיניים של ההסתדרות הציונית. בשנת 1931 (עם הדחת וייצמן מן הנשיאות) נקבע הנוהג ש"ההנהלה בשלמותה היא אחראית לעניינים המדיניים, וגם מנהל המחלקה המדינית פועל אך ורק לפי הוראות שהוא מקל מאת ההנהלה, וזה גם דינו של נשיא ההסתדרות הציונית". משטר האחריות הקולקטיבית נמשך עד פרוץ המלחמה. בשל הקשר הלקוי בין ירושלים ללונדון ולוושינגטון, מצא בן-גוריון כי וייצמן פועל על דעת עצמו, בלא לשתף את בן-גוריון. "אילו היה סבור שד"ר וייצמן מוכשר וראוי לפעול על דעת עצמו מבלי היזק לעניינים – לא היה מעורר שאלה קונסטיטוציונית בשעה זו. אולם הוא מכיר לצערו שבשום אופן אין לסמוך בעניינים מדיניים על ד"ר וייצמן ביחידות." בעת שהותו בלונדון ב-1940, הוא לא הגיע לכלל הבנה והסכמה עם וייצמן על שיתוף פעולה; על כן עזב את לונדון. לאחר שנה, נשלח לאמריקה על ידי ההנהלה והציע שם לוייצמן לקיים שיתוף פעולה ביניהם. אך וייצמן בחר לפעול "בלי ידיעתו ובלי שיתופו" ובלא לדווח על שיחותיו. בן-גוריון בחר שוב לחזור לארץ. וייצמן הקיף עצמו ביועצים מקורבים לו – וייסגל, ליפסקי ואחרים; אך זה אינו עניין לבחירה אישית כי אם לבחירת הקונגרס הציוני; הוא הקובע מי הם האנשים שינהלו את הפעולה המדינית. בן-גוריון הביע דעתו כי ההכרעה המדינית בעתיד הקרוב תלויה קודם כל ביהודים עצמם; הציונות הארצישראלית היא הגורם הראשון במעלה במהלך זה והיא יכולה להסתייע ביהדות אמריקה, שלאור תפקידה הגובר של ארצות-הברית והשפעתה על המדיניות הבריטית, יש חשיבות רבה בחינוכה הציוני של יהדות אמריקה. עד עתה התייחסו ליהדות זו כאל מקור התרומות והתמיכה הכספית והוזנח חינוכה המדיני. חסך זה טעון תיקון מיידי. לשם כך יש לשלוח לאמריקה אישיות מתאימה מארץ-ישראל.

בסוגיית הגיוס לצבא התפתח ויכוח בין שרתוק, שצידד בפתיחת לשכות הגיוס וחידוש שיתוף הפעולה עם הבריטים, לבין בן-גוריון שהתנגד לכך. בן-גוריון התפעל מן העובדה שהישוב הוכיח משמעת ונשמע לקריאת ההנהלה. הבריטים נאלצו להודות בחשיבות התרומה היהודית למאמץ הגיוס. אנחנו מרגילים את הגויים לראות אותנו כעם. ממילא יכולת ההתגייסות של הישוב כמעט מוצתה וכל תוספת לא תעלה הרבה. שרתוק הצביע על כך שהרושם שיתקבל הוא שברגע שהמלחמה התרחקה מארץ-ישראל איבדו היהודים כל עניין בה והפסיקו את הגיוס. עשינו ויתורים רבים כדי לאפשר את השתתפותנו במאמץ המלחמה, אמר שרתוק, אילו נקטנו בגישתו של בן-גוריון לא היינו מגיעים למה שהגענו עם מספרים כאלה של מגוייסים יהודים. רוב חברי ההנהלה צידדו בעמדת שרתוק והצביעו בעד פתיחת לשכות הגיוס.

27 ביוני. בישיבת ההנהלה דיווח גרינבוים כי לפי הידיעות מקושטא נתגלו אפשרויות גדולות יותר להושטת סיוע ליהודים בשטחי הכיבוש הנאצי. זה מחייב הוצאת כספים נוספים. הוא מבקש להגדיל את הסכום המיועד לעזרה בעוד 10,000 לא"י, והכוונה היא להלוואה. קפלן העיר, כי ברור שזו תהיה הקצבה ולא הלוואה. עם זאת הוא מציע לאשר כגמ"ח (גמילות-חסד) עוד 10,000 לא"י. קפלן הוסיף והזהיר כי נשקפת סכנה גדולה במתן כספים המיועדים לבניין הארץ למטרות אחרות.

יולי

5 ביולי. בשיחה שהתקיימה בין שרתוק לבין הנציב העליון טען הנציב כי "יש עתה מצב משונה: לפי המנדט צריכה הסוכנות היהודית לשתף פעולה עם הממשלה, והנה יש עתה מלחמה מצד הסוכנות היהודית במדיניות הממשלה – ומלחמה עד חורמה."

16 ביולי. מזכיר הממשלה הודיע לשרתוק כי הממשלה שינתה את מדיניותה לגבי פליטים מארצות הבלקנים שיצליחו לעשות דרכם לקושטא. הם יורשו, לאחר בדיקות, להגיע לארץ ויישארו בה כעולים ליגליים. הרשאה זו תימשך עד שתמלא מכסת 75,000 הרישיונות שעל פי מדיניות הספר הלבן (כלומר, מער לתאריך הסיום, מרס 1944, על פי הספר הלבן . תקנה זו לא תחול על פליטים הנמצאים בספרד, מאוריציוס וקפריסין.

18 ביולי. גרינבוים דיווח בישיבת הנהלה כי הגיע טלגרמה שיצאה ב-2 ביולי מ"יהודי פולין", בה הם מודים על הטלגרמות ששלחנו ומודיעים חיסול גטו וארשה וכי חלק מן הלוחמים הבקיע דרך ליערות. הגרמנים מחסלים את שרידי היהדות בפרובינציה. הגיטאות מתכוננים להגנה ומבקשים עזרה. גרינבוים ביקש מחברי ההנהלה לשמור על ידיעה זו בסודיות גמורה.

אחרי מרד גטו וארשה, התפתח ויכוח בקרב הנהגות התנועות החלוציות בארץ, אם אין לדרוש מפעילי התנועות בשטחי הכיבוש הנאצי להימנע ממבצעי התקוממות שכמותם כהתאבדות ולחלץ עצמם מן התופת, בעזרת השליחים הציוניים בקושטא ובג'נבה. הנימוק היה שיש להציל את האקטיבה למען השאר עדות לדורות הבאים. הפניות אל פעילי התנועות נתקלו בסירוב הרואי: נמות עם חברינו ועם אחינו. אנחנו מתים בהגנת כבודה של היהדות. תחושת חברי התנועות החלוציות בשטחי הכיבוש היתה "שבארץ לא הבינו אל נכון את הרעיון שלנו"; יתר על כן, הם חשו בהסתייגות המנהיגים שלהם בארץ-ישראל מגילויי ההקרבה והנחישות של המורדים המוכנים להילחם ולהתגונן עד הסוף, כאילו גילויים אלה כרוכים ב"שיכחת ארץ-ישראל". המנהיגים ומורי הלכה בארץ – אישים כמו מאיר יערי וברל כצנלסון – התקשו לקבל קו מחשבה המצמצם הכל לברירה בין מות קלון לבין מיתה יפה ונשק בידך, והם התעקשו לפרש את מלחמתם של גיבורי מרד גטו וארשה לא כמלחמת התאבדות ומלחמת ייאוש: "חברינו אינם נותנים את נפשם אך ורק למיתה יפה – פועם בלבם הרצון לחיים, האמונה כי אפשר לחיות ועוד יבוא יום הניצחון". ברל אף שלל את אופציית המרד אם אין תקווה להצלה: "אנשים מורדים בדרך כלל כאשר הם מאמינים שמחר הם מנצחים, ואילו כאשר עומדים אנשים לפני חיית טרף הזאת אין לתבוע מהם מרד, כאשר ידוע שאין לו כל תקוה שהיא של הצלה".

ההנהלה דחתה את דרישות הרבנות הראשית למסור את כל ילדי טהרן שאינם מלווים בהורים למוסרות חינוך דתי ואופיו של החינוך הדתי ייקבע על ידי הרבנות. בתשובת ההנהלה נאמר כי "הקונגרס הציוני קבע משטר חינוך בארץ, שלפיו יש זרם חינוך דתי-ציוני, המוכר על ידי כנסת ישראל. הגוף הקובע מהו חינוך דתי הוא הזרם הדתי שבחינוך התנועה הציונית ולא הרבנות הראשית, ואין בסמכותנו לשנות את המשטר בלי החלטת הקונגרס". ועוד נאמר: " האחריות לסידור הילדים והפיקוח על המוסדות תהיה גם להבא בידי הלשכה לעליית הנוער".

25 ביולי. ההנהלה דנה בהצעת הסדר שלום עם הערבים, שיצאה מן הליגה להתקרבות יהודית-ערבית והתבססה על שיחות שניהלו שני חברי הליגה – קלווריסקי ואהרן כהן מ"השומר הצעיר" – עם עורך-דין ערבי ירושלמי, שהשתייך לחוג של עוני עבד אל האדי. בהצעה דובר על מדינה ארצישראלית דו-לאומית, על בסיס של פאריטי בכל התחומים (דמוגרפיה, קרקעות, אדמיניסטרציה) ובמסגרת פדרציה ערבית רחבה ככל האפשר. חברי ההנהלה נחלקו בין עמדה הדוחה מכל וכל את היזמה לבין אלה הסוברים כי גם אם אין סיכוי להסדר עם הערבים, יש תועלת בשיחות העלולות להביא לידי הבנה. בן-גוריון ניסח עמדה זו כך: "יש להן חשיבות אם השיחות מתנהלות עם ערבים בעלי משקל, והמשוחחים היהודים הם בעלי תפיסה ציונית-מדינית". בן-גוריון טען כי בעלי הסמכות משני הצדדים הם שצריכים לקיים את השיחות. אלה הן שיחות מקדימות ולא משא-ומתן, ומכל מקום אין להשאיר את ניהול השיחות בידי האנשים המקיימים אותן עכשיו. שרתוק טען כי מטרת הערבים היא בעיקרה למנוע הקמת מדינה יהודית ולפתות את היהודים להסתלק מתכנית בילטמור.

להנהלה נמסר כי הוחל בפעולת הסברה בקרב יהודי ארצות האיסלם – עיראק, סוריה, תימן, מצרים, אפריקה הצפונית – שמספרם נאמד בכ-800,000 נפש. הועלתה הצעה לייסד תנועת נוער חלוצית אחידה בארצות המזרח התיכון. התנועה תהיה כפופה להנהלה הציונית ולא תתפצל בין התנועות והזרמים השונים. היא תהיה מושתתת על היסודות הבאים:

"1. הגשמת הציונות על ידי קיבוץ גלויות ותקומה כלכלית, מדינית ותרבותית של העם היהודי בארץ-ישראל; 2. הגשמה אישית על ידי עלייה לארץ-ישראל לעבדה ולשמרה; 3.שפה עברית; 4. חינוך לחיי עבודה, ובמיוחד לחקלאות; 5. חברות בהסתדרות הציונית והתייצבותו של כל אחד לרשות המוסדות הלאומיים העליונים; 6. חינוך לאחדות תנועת הפועלים, ועד שתוקם להשתייכות להסתדרות העובדים הכללית וארגוני הפועלים האחרים, המוכרים על דיי הקונגרס הציוני; 7. הגנה."

בן-גוריון העיר כי ההצעה היא "כמעט מהפכנית" אך אין לקחת דוגמא מהתנועה הציונית בארצות אירופה. התנועה הציונית היא שתעשה את הפעולה. כאן דרושה פעולת חינוך. יש לחנך את הנוער בארצות המזרח לעיקרים הציוניים המשותפים. הוטל על ועדה – בן-גוריון, דובקין, שפירא – לגבש את ההצעה.

הקבינט הבריטי הקים ועדה לקביעת המדיניות העתידה בארץ-ישראל, בהרכב שר הפנים הרברט מוריסון, סר ארצ'יבלד סינקלר וליאופולד אמרי, שהיו ידועים כתומכי הציונות. עד נובמבר הגיעה הוועדה להסכמה על תכנית לחלוקת הארץ למדינה יהודית, מדינה ערבית ושטח מנדטורי. התכנית זכתה לתמיכת רוב השרים בממשלה והקבינט אישר אותה עקרונית בינואר 1944; אך היא נתקלה בהתנגדות תקיפה של שר החוץ, אידן, שנתמך על ידי חוגי הצבא במזרח התיכון.

אוגוסט

שרתוק יצא בשליחות לקושטא כדי לברר את אפשרויות ההצלה בבולגריה בעקבות הסכמת ממשלת בולגריה לאפשר יציאת אלף יהודים משם. הבריטים היו מוכנים להעמיד אניה לצורך העברת הפליטים. אך העניינים התעכבו בשל סבכים ביורוקרטיים בבולגריה גופא. בתקופת שהותו בקושטא הופתע שרתוק לגלות את "האפשרויות הגדולות לקשרים עם אירופה". בלשונו הציורית העיד שרתוק: " זהו חלון או אשנב לאירופה. – – – אתה מציץ דרך האשנב ורואה מה נעשה מהצד השני. יש אפשרויות רחבות של קשר ועזרה שנגלו לפנינו בחודשים האחרונים. – – – המשלוחים מגיעים כמעט לכל הפינות, בכלל זה לרומניה, לסלובקיה, לצ'כיה ולפולניה." שרתוק סיפר כי פעולות הצלה יעילות מתאפשרות בכיוון סלובקיה, טרזינשטאט, טרנסניסטריה, פולין והונגריה. שרתוק קבל על ריבוי הגופים והשיליחים העוסקים בהצלה ומתערבים זה בתחומו של זה: הסוכנות היהודית, הוועד לעזרה והצלה, המייצג את היישוב, ברית ארגונים חלוציים ששלחה משלחת לקושטא, הסתדרות העובדים. הממשלה תורכית מניחה לפי שעה לשליחים לעבוד. צריך לייעל ולרכז את העבודה בקושטא, טען שרתוק. מתקרב הרגע שבו תהיה חשיבות עליונה לקשרים שלנו עם יהדות אירופה: "עד עכשיו בחישובים המדיניים שלנו הבאנו בחשבון בתור גורמים פעילים את הישוב ואת יהדות אמריקה, במידה ידועה את יהדות בריטניה. את יהדות אירופה – שארית הפליטה – ראינו כאובייקט של של המדיניות שלנו. אבל אנחנו מתקרבם לתקופה, שיהודי אירופה חדלים להיות החומר לבעיה, אלא צMinneapolis during the Central APA (March 30-April 2, 2011). SSHAP wishes to invite members and non-members ריכים להיות הנושא של הפתרון, ז"א שבעמדתם ובפעולתם יהיה תלוי בהרבה גורלנו המדיני." שרתוק טען כי יש להתחיל בפעולה חינוכית וארגונית בקרב היהדויות בהונגריה, בסלובקיה וברומניה, לקראת סיום המלחמה, שאז תהיה חשיבות לעמדת הציבורים היהודיים האלה – האם יאמצו עמדה ציונית וידרשו העברתם לארץ-ישראל או "אם אצלם יהיה מצב רוח להסתדר, להתפשר ולהישאר", ואז תהיה מכה אנושה למאמץ הציוני.

שרתוק עבר גם בקהיר ושם נפגש עם נורי סעיד ועם הלורד מוין. בשיחתו עם נורי סעיד טען האחרון כי שאלת המזרח התיכון וארץ-ישראל בכלל זה תוכרע על ידי המעצמות הגדולות לאחר המלחמה ולא כתוצאה מהסכם יהודי-ערבי. בשיחה עם מוין שאל זה אם הציונים חושבים עוד על חלוקה. שרתוק השיב בשלילה. מוין השיב כי הוא הבין מד"ר וייצמן בשנת 1941 שהציונים אינם מוציאים מכלל אפשרות פתרון של חלוקה. שרתוק אמר: "אנחנו התרחקנו מאד מאד מכל מחשבה על חלוקה. מדוע? מפני שזה אינו פתרון. הגענו למצב כזה שעלינו לחשוב על פתרון גדול ומהיר של השאלה וחלוקה אינה באה בחשבון; הכרחית לנו כל ארץ-ישראל." מוין ציין כי עכשיו דווקא נראה שיש סיכוי לחלוקה. והוא לא הזכיר את הספר הלבן כבסיס המוצק של המדיניות הבריטית. הוא הביע אכזבה עמוקה מן התפנית במדיניות הציונית" "חשבתי שראיתי מפלש בעננים", אמר לשרתוק, "ראיתי קרן אור, אתה סגרת מפלש זה." בשיחה עם המפקד העליון, הגנרל וילסון, חזר שרתוק על הדרישה לשתף את החיילים היהודיים בקרבות באירופה. הגנרל וילסון חזר על הטענה כי הוצאת פלוגות יהודיות מזירת ארץ-ישראל נועדה בין השאר להקטין את מכת גנבת הנשק ממחסני הצבא בארץ. פלוגות אלה נועדו לתפקידי משמר ולא לפעילות קרבית.

בן-גוריון סיפר על שיחה שקיים עם המדינאי המצרי מחמוד עזמי. הלה שאל את בן-גוריון: "מה יהיה". בן-גוריון השיב כי יש שתי אפשרויות – או סידור מוסכם בינינו או סידור מוכרע [בכוח]. "הייתי רוצה בסידור מוסכם", אמר בן-גוריון, "אבל איני רואה שזה ייתכן." עזמי אמר שגם הוא אינו רואה אפשרות של סידור מוסכם. אנגליה ואמריקה יכריעו בעניין זה. אחר כך שאל עזמי אם הציונים יסכימו לחזור לתכנית פיל. בן-גוריון השיב: לא בלי הנגב. זה יותר ממחצית הארץ וזה המקום היחידי להתיישבות יהודית חופשית.

כל המנהיגים הערבים שעמם דיברו שרתוק ובן-גוריון טענו כי תכנית הפדרציה הערבית ירדה מעל הפרק ואינה מעשית עוד. שום מדינה ערבית לא תוותר במשהו על הסוברניות שלה.

גם וייצמן, שנפגש עם אמרי בלונדון, נשאל על ידי זה על עמדת הציונים ביחס לתכנית החלוקה. וייצמן השיב שהציונים מתנגדים עתה לחלוקה והציג את תכנית ירושלים (תכנית בילטמור). אמרי התייחס בסקפטיות לסיכויי הגשמת התכנית.

בתחילת אוגוסט ביקר בארץ הממונה על אירופה מטעם הג'וינט, יוסף (ג'ו) שוורץ, ונפגש עם הנהלת הוועד הלאומי, עם ועד ההצלה ועם מזכירות הוועד הפועל של הסתדרות העובדים.

הוא שמע ביקורת נוקבת על מדיניותו הזהירה מדי של הג'וינט בנושא ההצלה. גולדה מאירסון טענה: "עשינו כל מה שאפשר לעשות, את האסור, את הבלתי-אפשרי, את כל מה שאדם בעל הכרה צלולה היה חושב לאבסורד." ואילו יהדות אמריקה יכלה לעשות הרבה יותר ולא עשתה, מתוך דאגה לעצמה. שוורץ טען מצדו כי הג'וינט היה חייב להתחשב במגבלות החוקיות על הפעילות מטעמן של ממשלות המערב. "בשביל יהודי העולם אין עכשיו לא חוקים ולא גבולות" הכריזה גולדה, "יש רק חוק אחד: מיליוני יהודים נשמדים, וארצות גדולות וחזקות מחוקקות להן חוקים משלהן ואינן נוקפות אצבע כדי להציל את היהודים האלה. ואם אנחנו לא נעשה – אין מי שיעשה".

גרינבוים יצא בשליחות לדרום-אפריקה, שם נפגש עם סמאטס ועם מנהיגי הקהילה היהודית וההסתדרות הציונית המקומית. גרינבוים הוזהר שלא לבקש מסמאטס לפתוח את שערי דרום אפריקה לכמה אלפי פליטים יהודים, שכן עמדתו השלילית של סמאטס בסוגיה זו ידועה ומוצקה. סמאטס חושש מגידול האנטישמיות בארצו כתוצאה מכניסת יהודים. במסעו עורר גרינבוים סערה, כאשר התבטא בגנות מדיניות סגירת השערים של ברית-המועצות, וביטל את תפקידה של ברית-המועצות בהצלת יהודים. מעברים שונים ניתכה עליו ביקורת קשה שהדיה הגיעו עד לונדון.

גרינבוים קיים שיחות עם נציגי יהדות דרום-אפריקה המאוגדים במסגרת ה- United War Appeal המרכזת את פעילות ההצלה של היהדות המקומית. גם ארגון זה הקפיד מאד לא לחרוג מן המגבלות החוקיות, שאסרו על העברת כספים לאירופה והתרכז במשלוח חבילות לפליטים היהודים בברית-המועצות ובמימון הוצאות הנסיעה לפליטים, במיוחד ילדים, שנחלצו מאירופה. גרינבוים חתם על הסכם עם ה-United War Appeal  כי יהדות דרום אפריקה תעמיד לרשות ועד ההצלה סכום של 30,000 לא"י בנוסף על 40,000 לא"י שהובטחו להעברת ילדים ארצה. על פי הערכה, כבר נאספו על ידי יהודי דרום אפריקה כ-500,000 לא"י. אך יהדות דרום אפריקה סירבה להעביר סכומים נוספים לוועד ההצלה הארצישראלי. כספים אלה נשמרו כרזרבה "למקרה שהעם היהודי יימצא במצב רע מאד".

גם הקהילה היהודית הקטנה במצרים התגלתה כמקור מפתיע לאיסוף כספים להצלה וגורמים יישוביים שונים מצאו שם כר לפעילות איסוף כספים למוסדותיהם. קרן-היסוד, הקרן הקיימת לישראל ומגבית פדיון שבויים (כך נקראה מגבית ההצלה שם) אספו בשנת 1943 סכום שנאמד ב-140,000 לא"י. אך גם הנהגת הקהילה היהודית במצרים החליטה לעצור בעד העברת הכספים שנאספו אצלה (כ-100,000 לא"י) לידי ועד ההצלה בארץ-ישראל, מחשש שנעשה בהם שימוש שאיננו לצורך העלאת יהודים לארץ, כי אם לפעולות הצלה בשטחי הכיבוש הנאצי. רק כמחצית מן הסכום הזה הגיעו לידי ועד ההצלה עד סוף המלחמה.

באנגליה יצרו בסוף 1943 את "המגבית הארצישראלית המאוחדת ועזרה לגולה", שבה התלכדו מגביות קרן-היסוד והקרן הקיימת ומגבית להצלה. אבל בהסתדרות הציונית באנגליה המשיכו להתווכח כמה ראוי להקצות להצלה, אף שהוסכם כי כל סכום שיעלה על מה שנאסף על ידי שתי הקרנות בשנה הקודמת, יוקדש להצלה. וויכוח זה נמשך עד אביב 1944 בלא שיעבירו להצלה אפילו לא לירה שטרלינג אחת.

25 באוגוסט. בישיבה משותפת של מליאת ועד ההצלה, נשיאות מגבית ההתגייסות, התאחדות יהודי פולין, קרן-היסוד, הקרן הקיימת לישראל, והנהלת הסוכנות מסר וניה פומרנץ, שליח הקיבוץ המאוחד וההסתדרות בקושטא, דו"ח על המצב ועל אפשרויות הפעולה שנפתחו באירופה. המפנה המסתמן בגלגל המלחמה משפיע על ממשלות המדינות הגרורות ואלה מקלות מעט מן הלחץ על היהודים. כל חבילת מזון וכל תרופה שנשלחת לשטחי הכיבוש מצילה חיים ומגבירה את סיכויי ההישרדות. הוא קרא להקציב סכום של 250,000 לא"י לשלושת החודשים הבאים, כדי לממן את פעולות ההצלה מקושטא. מזכירות הוועד הפועל של ההסתדרות הציעה לתבוע ממגבית ההתגייסות ומהנהלת הסוכנות לגייס 200,000 לא"י וההסתדרות מצדה תתרום 50,000 לא"י.

ספטמבר

5 בספטמבר. בישיבה משותפת עם נציגי מגבית ההתגייסות וההצלה והוועד הלאומי, בהעדרו של בן-גוריון, ביקשו נציגי המגבית, נוכח הדרישות הגוברות בנושא ההצלה, להנהיג שלושה שבועות של מגבית מיוחדת בסיסמת "התייחדות עם הגולה", החל ב-15 לחודש עד ערב יום הכיפורים, כדי להגדיל את ההכנסות ולהכניס את הישוב כולו למאמץ תרומות מוגבר. שאיפה זו עומדת בסתירה עם ההחלטה כי בנושא ההצלה יש לשמור על מערכת הסברה חשאית, שפירושה שיש להסתפק בפנייה אל חוג מצומצם של בעלי אמצעים. מכל מקום, לצורך מגבית מיוחדת זו צריכים שנים מבכירי ההנהלה להתפנות מרוב עיסוקיהם ולעמוד בראש המגבית. הם גם ידעו להדריך כיצד לנהוג בסוגיית התעמולה למגבית. קפלן העיר כי העיתוי אינו מוצלח כיוון שעל הפרק עומדים שני כנסים של קרן היסוד ושל הקרן הקיימת. דובקין הדגיש כי "קודם כל צריך להיות ברור שהמפעל שאתם עושים כעת זה מפעל מיוחד לעייני הצלה, היות ועושה אותו מגבית ההתגייסות ובציבור יכול להתקבל רושם שזה הולך לקופה הכללית של התגייסות והצלה"; והוסיף, "עד כמה שאני נתקלתי, עניין ההצלה כעת מציל את עניין ההתגייסות. לולא היה עניין ההצלה היתה המגבית בכל רע. – – – צריכה להיות החלטה ברורה, שכל מה שלמעלה מחמישים אלף לירות – כל זה הולך למפעל ההצלה." שרתוק העיר כי בשעה זו מגבית ההצלה מייצגת עניין ציוני-מדיני דחוף יותר משאר המגביות. קפלן הודה אף הוא כי מגבית ההצלה הצילה את מגבית ההתגייסות. עם זאת לא היה מתחייב להעניק את ההכנסות שמעל חמישים אלף לא"י למפעל ההצלה. על כך יצטרכו להחליט בהתייעצות בין שני המוסדות ביחד עם ועדת הביטחון. קפלן הסתייג לחלוטין מן ההצעה ששני חברי הנהלה יתמסרו לפרק זמן זה למגבית המיוחדת וינטשו את פעילותם המגוונת האחרת. זו הצעה לא מעשית, קבע קפלן.

12 בספטמבר. בישיבת הנהלה תמך בן-גוריון בהצעת המגבית המיוחדת להצלה מטעם מגבית ההתגייסות. "אין לקבל את הפרינציפ שאין לעשות שום דבר שעלול להזיק לקרנות [קרן-היסוד והקרן הקיימת לישראל], אם כי לי לא ברור מדוע זה יזיק. לעניין הצלת יהודי אירופה יש לא רק צד כספי אלא גם צד מוסרי: זהו עכשיו אחד הדברים המרכזיים; זו לא רק עזרה ליהודי אירופה – זוהי גם הרמת קרנה של ארץ-ישראל, ועל ידי כך מרימים את קרן הקרנות; העובדה שיהדות ארץ-ישראל התייצבה בראש פעולת ההצלה היא נכס ציוני חשוב, וכל נכס ציוני הוא גם נכס הקרנות."

מבצע "חודש הגולה" שנפתח ב-15 בספטמבר והוה אמור לאסוף 250,000 לא"י הסתיים בתוצאות מאכזבות. הוא הכניס לא יותר מ-80,000 לא"י. הכישלון הוסבר בזמן הקצר שעמד לרשות המארגנים ובחשאיות שנגזרה על המבצע. נוכח התוצאות הדלות קיצצה ההסתדרות בהתחייבותה ותרמה 20,000 לא"י. מן הסכום הכולל נטלה מגבית ההתגייסות את חלקה ונוכו המקדמות וכך הניב המבצע רק 32,000 לא"י להצלה.

במשך שנת 1943 הצטברו הסכומים שהוצאו לצרכי הצלה לכדי 320,000 לא"י, לעומת 1,150,000 לא"י שהוציאה הקרן הקיימת לישראל. קרן-היסוד העמידה לרשות הסוכנות היהודית סכום של 700,000 לא"י (תקציב הסוכנות לשנת תש"ג עמד על 1,150,000 לא"י). מגבית ההתגייסות הוציאה לצרכי ביטחון ותמיכה במשפחות החיילים כ-500,000 לא"י.

26 בספטמבר. ההנהלה דנה בתכניות התיכון שנוזמו על ידה ואת הכנתן ריכז רופין המנוח. קפלן מסר סקירה מקיפה על המחקרים שהוזמנו. היקף עבודת המחקר היה עצום, וירד לפרטי פרטים של הפעילות המשקית ביישוב ובארץ. בין החיבורים שהוכנו היו "הישגי החקלאות בארץ-ישראל", שנכתב על רופין, "השיגי התעשייה בארץ-ישראל", שנכתב על ידי דוד הורוביץ, "תחיית היהדות בארץ-ישראל", על ידי מרטין בובר, "הישגי התרבות והמדע בארץ-ישראל", על ידי קורינקר, ועוד ועוד. חיבור אחר, שכתב רופין, בדק את אפשרויות הקליטה בארץ כאשר האוכלוסייה היהודית בה תגדל פי שלושה – מ-520,000 ל1,520,000. מאמץ מחקרי רב הושקע בחקירת פוטנציאל המים ופיתוח משק המים בארץ. בין השאר נבחנה תכנית לאודרמילק, לנצל את הבדלי הגובה בין הים התיכון לבקעת הירדן, לשם הפקת אנרגיה. מחקר מיוחד הוקדש לשאלת פיתוח משק הקרקעות של הישוב היהודי. על פי הערכה בידי היהודים נמצאים כ-1,600,000 דונם, מחציתם בלתי מעובדים עדיין. בארץ-ישראל מצויים כ-950 כפרים ערבים והקרן הקיימת לישראל בדקה את מצב הקרקעות בכפרים אלה והיא הצליחה לרכז חומר על כ-800 כפרים ערבים.

בן-גוריון העיר כי "יש עכשיו מצב שלא יכולנו לחלום עליו. הישוב היהודי הקטן מכניס בתרומות לאומיות יותר ממיליון לא"י לשנה, יותר מהתקציב הציוני המקסימלי."

אוקטובר

השגריר הרוסי באנגליה, איבן מאיסקי, הגיע לביקור קצר בארץ כאורח הממשלה. הוא ביקר בקיבוצים קריית ענבים ומעלה החמישה, בלווית בן-גוריון וקפלן. הוא התרשם עמוקות ממראה עיניו והרבה לשאול על המפעל ועל התכניות הציוניות לאחר המלחמה. בן-גוריון, שדיווח על המפגש עם מאיסקי בישיבת ההנהלה ב-4 באוקטובר, הודה כי הופתע מאד מן ההתעניינות הרבה שהפגין מאיסקי. "ברור שגילה יחס פוליטי רציני לפרובלמה זו אם ארץ-ישראל יכולה לפתור את שאלת היהודים לאחר המלחמה או לא. זה היה גילוי בשבילי. לא האמנתי לדבר זה. זה מחייב אותנו לפעול – יש עוד מדינה המתעניינת בשאלה זו."

בדיוני ההנהלה עלתה בעיית הבריחה של חיילים יהודים מצבאו של אנדרס השוהה בארץ. על פי הערכה, מתוך כ-3,500 יהודים המשרתים בצבא זה, כ-1,400 כבר ערקו ממנו. הגנרל אנדרס התלונן על כך קשות ובהנהלה דובר על הרושם הרע והנזק הפוליטי העלול להיגרם בשל תופעה זו. עם זאת ברור שאין הסוכנות היהודית, אף שאינה מעודדת ריחת יהודים מן הצבא הפולני, מוכנה לפעול להסגרת העריקים היהודים מן הצבא. חלק מן העריקים האלה התנדבו ליחידות היהודיות בצבא הבריטי, ועל רקע זה הציע גרינבוים לנהל מו"מ עם הפולנים על העברת החיילים היהודים לשרות בצבא הבריטי.

ברל לוקר, שהגיע לביקור מלונדון, דיווח על המתרחש בהנהלה הציונית שם ועל הפעילות הציונית באנגליה. בכל המגעים עם ידידי הציונות שם, אם במפלגת הלייבור ואם מחוצה לה, אף שיש תמימות דעים ביחס השלילי למדיניות הספר הלבן, קיים קושי בהשגת הסכמה לנוסחת "הקומונוולת היהודי" בתכנית בילטמור. זו מעוררת בדרך כלל רתיעה. ועידת הלייבור קיבלה החלטות פרו-ציוניות בשאלת ארץ-ישראל. "יש בהחלטה כל תוכן ההחלטה על קומונוולת אך בלי השם", אמר לוקר. נודע גם על הקמת ועדת קבינט לדון בשאלת ארץ-ישראל ופתרון הבעיה היהודית לאחר המלחמה.

נוכח המצב הארגוני הפרוע השורר בקושטא, שם שוהים דרך קבע 14-12 שליחים, נציגי כל מיני גופים ומפלגות, החליטה ההנהלה לקיים ועדה בת שמונה חברים, בראשות ברלס, שתנהל את פעולות ההצלה משם. בוועדה יהיה נציג אחד לאגודת ישראל, לרביזיוניסטים, להתאחדות הציונים הכלליים, לברית הציונים הכלליים, למזרחי, להשומר הצעיר ושני נציגים לסיעת העבודה.

מערכת היחסים העכורה בין השליחים לא תוקנה. המשרד הארצישראלי בקושטא דמה לשטח הפקר בו שליחי התנועות השונות מנסים לקנות לעצמם אחיזה ושליטה חזקה יותר על חשבון האחרים. את פומרנץ, שליח השומר-הצעיר, האשימו כי הוא נוהג להשמיט ממכתבים המגיעים מפולין שמות של לוחמים ופעילים מתנועות אחרות: "בידי האנשים האלה הפקרנו את הנכס הכי יקר שלנו – את ההיסטוריה של ההיאבקות היהודית בפולין". האשמות הדדיות איימו לשתק את הפעולה בקושטא. הדי הסכסוכים הגיעו לארץ והסעירו את הרוחות במרכז מפא"י, בוועד הפועל של ההסתדרות ובוועד ההצלה. דובקין ובן-גוריון נטו לסכם את המצב ברוח של השלמה ואזלת יד: "גורלנו הוא שגם על עברי פי פחת נהיה עסוקים במריבות". שאול אביגור נשלח בינואר 1944 לקושטא להשכין שלום במשרד הארצישראלי. נוכחותו הסמכותית תרמה בודאי לשיכוך המריבות; אך עוד יותר מזה פעלו אפיקי הפעולה החדשים שנפתחו להצלה בשנת 1944.

על הפרק עמדה מזה זמן גם שאלת הקמת משרד של הסוכנות בספרד או בפורטוגל. השליחים הארצישראלים בקושטא ובלונדון לחצו להקמת משרד כזה נוכח האפשרויות הנוחות יחסית בחצי האי האיברי והעובדה שליסבון היא הנמל החופשי היחיד שיכול לשמש כנתיב מילוט מארצות הכיבוש במערב אירופה. במשך שלוש השנים הראשונות של המלחמה העניקה ממשלת ספרד אשרות מעבר לכ-30,000 פליטים ובאמצעותן העבירו הג'וינט והיצ"ם (Hicem, ארגון הסעד לפליטים שהוקם ב-1927 וקבע ב-1940 את מושבו בליסבון), את הפליטים שהגיעו לספרד דרך הגבול עם צרפת בפירנאים. הנהלת הסוכנות היהודית בירושלים העבירה את הטיפול בסוגיה זו להנהלה בלונדון; אך זו התקשתה להגיע לכלל הכרעה חיובית. ישראל וילפריד נשלח לליסבון באפריל 1943 כדי לבדוק את אפשרויות העברת פליטים יהודים משם לארץ-ישראל. הוא המליץ מיד להקים משרד ארצישראלי בליסבון, אך לא הצליח לשכנע את ההנהלה בירושלים בצורך הדחוף לעשות כן. בטיסתו חזר ללונדון נהרג וילפריד ישראל בהתרסקות מטוסו. באוקטובר נשלח לליסבון מטעם הסוכנות פריץ ליכטנשטיין כדי לבחון את האפשרויות. גם הוא המליץ להקים בדחיפות משרד ארצישראלי בליסבון. הוא נפגש שם עם שני שליחים של ה-Armée Juif – ארגון צבאי יהודי מחתרתי שפעל בדרום צרפת. הם סיפרו על פעולות הברחת הגבולות שהם מבצעים וביקשו סיוע כספי מצד הסוכנות היהודית. ליכטנשטיין התרשם שהם "חומר מסוכן בשביל ארץ-ישראל, מועמדים לארגון צבאי לאומי". השליחים המאוכזבים שלחו לירושלים דו"ח מפורט על ארגונם ועל פעולותיהם, בתקווה שיזכו שם לאוזן קשבת.

ליכטנשטיין הצליח עם זאת לארגן, בסיוע הג'וינט והיצ"ם, הפלגה של 756 פליטים על סיפון האניה "ניאסה" שיצאה לחיפה בינואר 1944. בין הבאים היו אנשי מחתרת מצרפת ואלה מסרו דין וחשבון מפורט על פעילות "הצבא היהודי" ועל אפשרויות ההצלה מצרפת. דו"ח זה סלל את הדרך להחלטה לפתוח משרד של הסוכנות היהודית בליסבון (אפריל 1944), אם גם באיחור רב כל כך. כשיצא חבר ההנהלה דובקין בשליחות לליסבון, ביוני 1944, הופתע לחלוטין לגלות עד כמה מרובות וגדולות היו אפשרויות ההצלה "בפינה זו". וכל האפשרויות האלה הוחמצו: "אילו אנחנו היינו הולכים ועושים – – – קודם – למה היינו מגיעים". שליח הסוכנות, דוד שאלתיאל, שיצא לצרפת ביוני 1944 ועבר דרך ליסבון, כתב אחר כך בדו"ח שחיבר: "אנחנו איחרנו לבוא שנתים וכאן בליסבון אין כבר מה לעשות".

נוכח הידיעה על חידוש הדיון בקבינט הבריטי על שאלת ארץ-ישראל והחשש מפני הכרעה מדינית קרובה, התחדש בהנהלה הוויכוח בשאלה אם ניתן לסמוך על וייצמן שייצג נאמנה בלונדון את עמדת ההנהלה הגלומה בתכנית בילטמור. בן-גוריון כפר בטענה שהתפרסמה בעיתונות משמו של לוקר כי אין ניגוד בין וייצמן לבן-גוריון ביחס לתכנית בילטמור. יש להבטיח נציגות של ההנהלה הארצישראלית בלונדון בשעה זו.

26 באוקטובר. בישיבת הוועד הפועל הציוני הפתיע בן-גוריון את כל חבריו בהודעה על התפטרותו מן ההנהלה. הוא טען כי אינו יכול לשאת עוד את מערכת היחסים עם וייצמן והגדיר את התנהגות ההנהלה בעניין זה כ"התעללות מתמדת בו". בישיבת ההנהלה, שהתקיימה באותו יום, הוא תיאר בהרחבה את מסכת היחסים העכורה עם וייצמן במסעותיו לאנגליה ולאמריקה. הוא האשים את וייצמן במחדל גדול אחד: צ'רצ'יל הבטיח לאפשר גיוס יהודים להגנת הארץ מול איום הפלישה הנאצי; אך וייצמן החמיץ סיכוי גדול זה ובכך גם סיכן את הגנת הישוב. וייצמן סירב לשתף עמו פעולה ולשתף אותו בפגישות עם המדינאים הבריטיים והאמריקנים. "וייצמן הוא איש שיחה גניאלי (גאוני), בעל כישרון גדול, אבל הוא אינו מדינאי." וייצמן הכשיל את עניין הצבא היהודי מתוך אי הבנת העניין, וגם מתוך חוסר אחריות. "נכון שלד"ר וייצמן יש מעמד חשוב אצל העמים, אבל הכרחי להקיפו באנשים שלא יעשה בלעדם כלום על דעת עצמו, כי אחרת הוא עלול להזיק." בן-גוריון האשים את חבריו כי הם ידעו כל זאת אבל הם לא התעמתו עם וייצמן ולא עשו דבר בעניין זה. הוא, בן-גוריון, "חי כמו בגיהינום", והוא מבקש לא לגרום לו יותר סבל במובן המוסרי. הוא אינו יכול לשאת באחריות שהיא בניגוד למצפונו. ברל לוקר, ששהה בלונדון במחיצתו של וייצמן, הסתייג מביקורתו של בן-גוריון ומהאשמותיו. הוא רואה את הדברים אחרת לגמרי. בלונדון נעשו מאמצים כבירים בסוגיית הצלת הישוב והקמת יחידה יהודית צבאית ויש תעודות המוכיחות שמר בן-גוריון אינו צודק בדבריו. שרתוק נקט עמדה נייטרלית והציע שההנהלה תדחה את הודעת ההתפטרות של בן-גוריון. יש לבקש שד"ר וייצמן יבוא מיד לארץ.

נובמבר

וייצמן הודיע כי לא יוכל להגיע לארץ. הוא שיגר מברק לבן-גוריון ובו ביקש ממנו "לעיין מחדש בהתפטרותו". בהנהלת הסוכנות נדונה האפשרות להעתיק את מרכז הפעילות המדינית ללונדון או לשגר משלחת ללונדון, בתיאום עם הוועד הפועל הציוני ועם בן-גוריון, כדי ליישר את ההדורים עם וייצמן ולגשר בינו לבין בן-גוריון. רוב חברי ההנהלה היו בדעה כי אין לפרסם את מכתב ההתפטרות של בן-גוריון כדי למנוע התלקחות והחרפה במשבר.

בן-גוריון הביע התנגדות נחרצת לשיגור המשלחת ללונדון ועמד על כך שוייצמן צריך לבוא לירושלים כדי לעשות פה "בירור יסודי של חילוקי הדעות". דב ג'וזף טען כי אינו רואה איך תוכל ההנהלה להמשיך בעבודתה בלי מר בן-גוריון. גרינבוים אמר שיש להמשיך במאמצים כדי לאפשר לבן-גוריון לחזור לתפקידו; אך אם למרות כל המאמצים לא יעלה בידנו לשכנע אותו לחזור בו מהתפטרותו, "נצטרך לכל הפחות לבקש ממנו לא להיות גורם מפריע בעבודתנו".

בדיון (19.11.43) על התקציב הציוני לשנת תש"ד, בו סקר קפלן את כל סעיפי התקציב, טען גרינבוים נוכח העדר סעיף של עזרה לגולה, כי "לא יתכן שהנהלת הסוכנות היהודית לא תשתתף מתקציבה במפעל העזרה". הוא תבע לכלול בתקציב סעיף "מפעל העזרה" בסך 25,000 לא"י.

23 בנובמבר. וייצמן נפגש עם שר המלחמה, גריג, והעלה מחדש את שאלת הכוח היהודי הלוחם ((Jewish Fighting Force. סוגיה זו עלתה כבר בתזכיר ששלח וייצמן למשרד המלחמה בסוף מרס 1944. הנימוקים שהועלו ב-1941 ובשלהם הושעתה תכנית הצבא היהודי שוב אינם תקפים ב-1944, נטען בתזכיר. דובר הממשלה טען בבית הלורדים, בחודש יולי, כי לאמתו של דבר לא ניתן לגייס מספר מספיק של אנשים ומנין יבואו רבבות חיילים יהודים לצבא עברי. רוב היהודים בעולם משרתים בצבאות מדינותיהם. ניתן לכל היותר לדבר על הקמת "יחידה יהודית קטנה – בריגדה או בריגדה מורחבת". ועניין זה אכן עומד על הפרק. וממילא עומדת המלחמה להסתיים.

28 בנובמבר. על דעת בן-גוריון הוחלט לשגר ללונדון משלחת בהרכב שרתוק, שמורק ופישמן, שתפקידה יהיה "להבטיח למעשה אחריות קולקטיבית של ההנהלה בהנהלת העניינים המדיניים בלונדון, וואשינגטון ושאר המרכזים". אם תתקבל ידיעה מלונדון שהעניין הוסכם, יחזור בו בן-גוריון מהתפטרותו.

לאחר רב דיונים והתחבטויות בהנהלה ירדה וחזרה ההצעה על שיגור משלחת בת שלושה חברים ללונדון.

דצמבר

בלונדון, ועדת שרים בראשות שר הפנים הרברט מוריסון, שמונתה לדון בבעיית ארץ-ישראל, הגישה לקבינט את המלצותיה. הוועדה מצאה כי הפתרון העדיף הוא חלוקה, בדומה לזו שהתוותה ועדת פיל בשעתה.

12 בדצמבר. בישיבת הנהלה הוצגה פנייתה של התאחדות התימנים למתן סיוע ליהודים בתימן השרויים במשבר קשה וסובלים חרפת רעב. גרינבוים הציע להקציב סכום מסוים לעזרה ליהודים בתימן. קפלן התנגד וחזר והביע את עמדתו העקרונית, כי סיוע זה צריך לבוא מן ה"ג'וינט", שתפקיד הסיוע ליהודי הגולה מוטל עליו. "השאלה היא פרינציפיונית", אמר קפלן, "אם הנהלת הסוכנות תקבל עליה תפקידי עזרה לגולה". לדעתו, "אין לנו זכות מוסרית ופורמלית לעשות זאת – – – אם נלך בדרך שהציע מר גרינבוים, נסתבך בתפקידים אחרים – והרי עיקר תפקידנו הוא בניין הארץ." ההנהלה קיבלה את הסיכום הבא: "א) ועד ההצלה אינו יכול לקבל עליו את תפקידי העזרה בתימן;  ב) עלינו להמריץ את ה'ג'וינט' שיגדיל את עזרתו ליהודי תימן".

בהמשך הדיון על תקציב הנהלת הסוכנות לשנת תש"ד, הצטרף הרב פישמן לעמדת גרינבוים כי "לא ייתכן שבתקציב הנהלת הסוכנות היהודית לשנת תש"ד לא יהיה סעיף מיוחד להצלה".

שרתוק יצא לקהיר. משם דיווח להנהלה על מסיבת עתונאים מרובת משתתפים – אמריקנים, בריטיים ומצרים – שקיים צ'רצ'יל בקהיר, לא לפרסום כי אם להדרכה. בהתייחסו לארץ-ישראל אמר צ'רצ'יל: "תמיד הייתי ציוני. לדעתי יש שם מקום בשביל כולם. אם העניינים יתנהלו כהלכה, אני סבור שאנחנו יכולים להגיע לידי סידור מניח את הדעת עם הערבים. אצלנו אין מעריכים את שירותם של היהודים למען מאמץ המלחמה – שירות גדול באמת. ואת הברכה המרובה שהביא המפעל היהודי בארץ; הם הפכו מדבר לגן פורח, בנו ערים במקום כפרים פעוטים, נטעו פרדסים על חולות. יהודי כל העולם תמכו במפעל זה והזרימו שפע אמצעים לארץ. גם הישוב הערבי נהנה מעזרה זו. האוכלוסיה הערבית גדלה באזורי ההתיישבות היהודית. הליבנט כולו נהנה מברכה זו ויהיה זה שיגעון מצד הליבנט, אם יכרות עצמו מכל היתרונות האלה." צ'רצ'יל הוסיף: "מילאנו את חובתנו כלפי הערבים על ידי המלכת פייסאל בעיראק ואמיר עבדאללה בעבר-הירדן, ואנו נקיים – אם גם לאט – את הבטחתנו ליהודים."

שרתוק נפגש בקהיר עם גנרל מייטלנד וילסון, שמונה כמפקד הכוחות הבריטיים במזרח התיכון. שרתוק העלה מחדש את שאלת "הקמת כוח לוחם, לפחות בצורת בריגדה, לפעולה באירופה". וילסון השיב בשלילה. זה נושא פוליטי והוא גם סבור שמבחינה צבאית לא ניתן לארגן מחדש את היחידות היהודיות המשרתות במקומות שונים, וגם לא ניתן לצייד אותן בהתאם. קיים בטליון יהודי, שכבר הוצא מארץ-ישראל והוא כשיר לכאורה לשרת בחזית באירופה; אך קיימת בעיית משמעת שהגדוד היהודי לוקה בה מאד. עדיין לא ניתן לבטוח בגדוד זה. שרתוק הסביר לגנרל שרוב ההתפרצויות שהתרחשו בגדוד נסבו על שאלת הדגל היהודי וההכרה בו ככוח ארצישראלי יהודי. וילסון השיב כי לאחר התדיינות ממושכת הוחלט לא לאשר דגל ציוני או כל דגל מיוחד עם סימן לאומי; לעומת זאת אושר שכל החיילים בגדוד העברי ישאו על הזרוע סרט כחול-לבן, ועל המכוניות יהיה סימן מגן-דוד. שרתוק ביקש להחיל סימון זה על כל החיילים היהודיים המשרתים בצבא הבריטי; אך הגנרל דחה בקשה זו. זה יגרום לבעיות קשות, כי הצבא הבריטי במזרח התיכון הוא מעשה שעטנז, בבל ממש. "אל תסבך אותי", אמר לשרתוק. אך נוכח לחצו העיקש של שרתוק, הסכים המפקד כי לכל המכוניות בפלוגות היהודיות יודבק סימן מגן-דוד. שרתוק העלה גם את סוגיית חיפושי הנשק האלימים שערך הצבא בנקודות ישוב יהודיות והביא לנקודת שפל את יחסי יהודים-בריטים בארץ. הגנרל התלונן על גניבות הנשק וקשר בין הדברים. שרתוק הופיע בפני כמה כנסים של החיילים בקהיר ובאלכסנדריה "לנטוע בהם הכרת תפקידם בחזית הציונית שהם ממלאים על ידי היותם חיילים".

לקראת ישיבת הוועד הפועל הציוני סיכם שרתוק בישיבת ההנהלה, עם שובו מקהיר, את הקו המדיני של הסוכנות היהודית: "אנחנו איננו דנים על חלוקה, אבל אין אנחנו מתעלמים מהעובדה שאחרים מציעים חלוקה. – – – אנחנו רואים בזה תזוזה מן הספר הלבן. אנחנו צריכים בפעולתנו לנצל את העובדה שאנשים נוכחו לדעת שהספר הלבן אינו יכול להתגשם; אנחנו צריכים להסתייע בזה כדי לחזק את המדיניות שלנו, ז"א, שמדברים על סוברניות יהודית, ואז זה יכול להיעשות בכל הארץ, וכל הארץ הכרחית, אחרת לא תהיה קליטה יהודית גדולה ולא תהיה תרומה גדולה של ארץ-ישראל לפתרון שאלת היהודים."

פורום אישים, שכלל רביזיוניסטים וחברי ברית-שלום, התכנס ביזמת הרב הרצוג ודן באפשרויות הפעולה נוכח המשך השמדת היהודים באירופה והאדישות המתגברת בישוב היהודי. בובר הקשה ושאל "אם לא טעינו בקשרנו את שאלת ההצלה עם ארץ-ישראל". משלחת בה השתתפו ר' בנימין, מרטין בובר, הוגו ברגמן, אריה אלטמן, שעמד בראש המשרד המדיני של ההסתדרות הרביזיוניסטית, התייצבה בפני גרינבוים. גם כאן חזר בובר והקשה "אם אינה מתעוררת שאלה שעל ידי הקשר עם ארץ-ישראל אנו מחלישים את הסיכויים של מפעל העזרה". המשלחת הוזמנה להשתתף בישיבת ועד ההצלה. אלטמן נשא הרצאה והצביע על התגברות חשיבותה של אנקרה כבסיס להגברת פעולות ההצלה. הוא נמנע מלמתוח ביקורת על פעילות ההצלה עד כה אבל טען כי יש ליזום הפגנות ואף להגיע לכלל התנגשויות כדי לעורר את הישוב ואת העולם.

15 בדצמבר. במזכירות מפא"י קרא ניישטט להורות לחברי תנועות הנוער בפולין לצאת את גיא ההריגה בכל דרך אפשרית ולהציל את עצמם למען ארץ-ישראל. הוא טען כי בקרב טובי הנוער שם "השתלטה פסיכוזה – – – למות עד האחרון". בוויכוח שהתנהל בישוב בפורומים שונים עלו תהיות אם יש בכלל לשלוח הנחיות לנוער החלוצי בשטחי הכיבוש והאם יש לעודד מרד גיטאות או להיפך לא לדחוק את הקץ ולהציל מה שניתן להציל.

19 בדצמבר. בדיון על התקציב לשנת תש"ד, הגן קפלן על ההקצאות הגדולות להתיישבות החקלאית ואמר: "נכון שעל ידי פעולת ההתיישבות בשמונה השנים האחרונות קיבלנו עלינו התחייבויות כספיות ומוסריות עצומות, אבל ההתיישבות החקלאית היא העיקר בבנייננו. נכון שבתקציב הנוכחי יש סכומים רבים להתיישבות חקלאית והם מגיעים למעלה מ-700,000 לא"י, אבל אין בזה חידוש, ולא פעם הוכרז על כך כי שלושים אחוזים ומעלה מהתקציב הולכים להתיישבות החקלאית."

בחודשים האחרונים של השנה הגיעו לארץ כ-5,300 עולים, מהם 1,743 מתימן, 573 מתורכיה, 435 פליטי פולין, 220 מארצות אויב, כ- 100 מארצות המזרח – עיראק, סוריה, מצרים, הודו. על אלה נוספו כ-1,600 עריקים מן הצבא הפולני ואחרים. ראש מחלקת העלייה, דובקין, התלונן בישיבת ההנהלה ב-26 בדצמבר על תנאי הקליטה הגרועים, בעיקר בתחום השיכון והתעסוקה, ועל האמצעים המוגבלים העומדים לרשות המחלקה לצרכי הקליטה. הוא התריע כי גל נוסף של כ-4,000 עולים צפוי בחודשים הקרובים.

משרד האוצר האמריקני הסיר את ההגבלות החוקיות על הסדרים כספיים בבנקים באירופה, ובכך נפתחה הדרך לפעילות חוקית של הג'וינט באירופה. הג'וינט דרש מן ההסתדרות הציונית להשתמש בכספים שהיא מקבלת ממנו אך ורק לבניין הארץ ולא לפעולות הצלה. אלה הן בגדר הפררוגטיבה הבלעדית של הג'וינט. בחוגי הנהלת הסוכנות והסתדרות העובדים הביעו מחאה על דחיקת רגליה של ההסתדרות הציונית מנושא ההצלה והנזק העלול להיגרם לתדמיתה של התנועה הציונית. עם זאת אישים כמו רמז, שפרינצק, קפלן ושפירא טענו כי אין להסתכסך עם הג'וינט שעשה "מפעל היסטורי ענקי בעזרה ליהדות הגולה". בשנים 1943 ו-1944 העביר הג'וינט לישוב ולשליחיו בקושטא כ-2,000,000 דולר (512,000 לא"י). עד סוף המלחמה נאמד חלקו של הג'וינט בכלל הוצאות הישוב לעזרה ולהצלה בכ-38.6%.

הקהילות היהודיות בעולם החופשי, פרט לג'וינט וליהדות ארצות-הברית, העבירו לארץ-ישראל למטרות הצלה סך כולל של 170,000 לא"י, שהיו 12.8% מכלל ההוצאות להצלה. ביחד עם כספי הג'וינט נתנו כמחצית מן הסכום שהוציא הישוב בשנים 1945-1943, אלה נאמדו בכ-1,325,000 לא"י.