דצמ 312014
 

בחודשים אפריל-מאי 1943 נכנסה השמדת היהודים בגנרל-גוברנמן לשלבה הסופי. לאחר חיסול גיטו וארשה, השיג הימלר את הסכמתו של היטלר להשלים את חיסול הגיטאות וטיהור האוסטלאנד מיהודים בתוך שלושה-ארבעה חודשים. באוגוסט חוסל גיטו ביאליסטוק; בספטמבר חוסלו גיטאות וילנה ומינסק; בנובמבר חוסל גיטו ריגה. בליטא נותרו לפי שעה גיטאות קובנה ושאוולי.

ביולי 1943 התפאר הגנרל-גוברנור, פראנק: "התחלנו כאן עם 3.5 מיליון יהודים ומהם נותרו רק כמה גדודי עבודה. כל השאר הם – נגיד – היגרו." על פי מפקד שנערך בגנרל-גוברנמן באותו זמן נקבע כי מספר היהודים הוא כ-203,000. בתעשיית החימוש הועסקו למעלה מעשרים אלף יהודים. על פי הערכת המקורות היהודיים – קבוצת הפעילים היהודיים שמצאו מקלט בוארשה וקיימו קשרים עם הגיטאות ומחנות העבודה ברחבי פולין –  נאמד מספר היהודים שנותרו בגנרל-גוברנמן באוקטובר 1943 בכ-300,000-250,000 נפש. עד סוף מאי 1944 ירד המספר לכ-160,000 "ליגאליים", כלומר יהודים שהועסקו במפעלי התעשייה הגרמניים. עליהם נוספו כ-40,000, שהסתתרו בוארשה (כ-15,000), בערים גדולות אחרות (כ-15,000) בכפרים ובעיירות (כ-10,000).

שנת 1944 עמדה בסימן הנסיגה הגרמנית משטחי הכיבוש במזרח. הגרמנים החלו להעביר בחופזה את מפעלי הייצור הצבאי והאזרחי שהקימו בשטחים אלה אל תוך הרייך. עכשיו היתה הדרישה לחסל את מחנות העבודה ולהעביר חלק מן העובדים אל הרייך. תחילה חשבו הגרמנים לגייס כוח עבודה במערב; אך נוכח הקשיים בגיוס כוח אדם כזה גבר הצורך בניצול כוח עבודה מן המזרח. בסוף 1944 שהו בגרמניה למעלה מ-8 מיליון עובדים זרים ושבויי מלחמה. אלה היוו חמישית מכלל העובדים בגרמניה. הביקוש הנואש לכוח עבודה שיניע את גלגלי הייצור המלחמתי של גרמניה יכול היה להסתייע ברתימת כוח העבודה היהודי ששרד בשטחי הכיבוש; אך אינטרס זה התנגש באינטרס הנגדי, שאותו הוביל הס"ס, להשלים במהירות ובכל הנסיבות את מלאכת השמדת היהודים. בשל מהירות ההתקדמות של הצבא האדום, עברו הנאצים למדיניות של חיסול המחנות ופינוי העצורים בהם מערבה. בחודשים אוגוסט-דצמבר 1944 התבצע הפינוי ברכבות; אך מסוף דצמבר לא ניתן היה להשתמש ברכבות, שגוייסו כולן לפינוי הצבא הגרמני הנסוג. כך החלו צעדות המוות הרגליות של אלפי אסירים ועצירים, יהודים ובני עמים אחרים, לכיוון מחנות הריכוז בתוככי גרמניה. בצעדות אלה, שבוצעו בקור עז, ללא מזון, רבים לא החזיקו מעמד, כשלו בצדי הדרך ונורו על ידי השומרים הגרמנים. נוהל זה של הצעדות אמנם לא היה בלתי שכיח גם בשנים הראשונות לכיבוש הנאצי, בייחוד עם הפלישה לרוסיה. מאות אלפי שבויים רוסים הוצעדו עשרות ומאות קילומטרים ונרצחו בהמוניהם. יהודים הוצעדו בשנים 1943-1942 כאשר החלו בחיסול הגיטאות במזרח אירופה. משהחלה המתקפה הגדולה של הצבא האדום במזרח ונחיתת האמריקנים והבריטים במערב, בקיץ 1944 הוחל בפינוי מחנות הריכוז בארצות הבלטיות ובמזרח פולין ומרכזה. צעדת המוות הגדולה החלה ב-28 ביולי 1944 עם פינוי מחנה הריכוז והעבודה שהוקם על חורבות גיטו וארשה ובו רוכזו כ-4,400 יהודים מארצות שונות, רובם מיוון ומהונגריה. אלה הוצעדו לעבר קוּטנוֹ מרחק 130 קילומטרים מוארשה. כ-1,000 מתוך 3,600 האסירים שהוצעדו, ללא מזון וללא מים, נרצחו בדרך. השאר הועמסו על קרונות רכבת בדרך לדכאו. בצפיפות הנוראה מתו בקרונות עוד כמה מאות. פחות מ-2,000 שרדו את הדרך. איומה עוד יותר היתה הצעדה של כ-4,000 אסירים ממחנה בור ביוגוסלביה, באמצע ספטמבר; אלה הוצעדו לכיוון בלגרד במשך שמונה ימים, כמעט ללא מזון. משם אולצו לצעוד הלאה לתחום הונגריה; שם הוכנסו לרכבת והוסעו למחנה אוֹרַניֶנבּוּרְג ברייך. רק כמה מאות שרדו את הצעדה הזאת. ב-8 בנובמבר החלה צעדת המוות של יהודי בודפשט. כ-70,000 יהודים, מכל הגילים, הוצעדו לגבול אוסטריה. אלפים נורו בידי השומרים ההונגרים ואלפי אחרים גוועו ברעב, בקור ובמחלות. הדיפלומטים ואלנברג השבדי ולוץ השוויצי רדפו אחרי השיירה עם תעודות חסות והצליחו לחלץ ממנה מאות אנשים. מגבול אוסטריה המשיכו הצועדים בליווי משמר גרמני למחנות ריכוז שונים, רובם לדכאו ולמאוטהאוזן. בנובמבר 1944 הורה הימלר על הפסקת הפעלת הגזים באושוויץ. מכאן ואילך, התרכז המאמץ הגרמני בפינוי השורדים מערבה.