דצמ 312014
 

בראשית השנה הוקם בארצות-הברית בתמיכת המימשל, הוועד לפליטי מלחמה (War Refugee Board), שסיפק לג'וינט מסגרת פעילות חוקית ובעלת סמכויות. המוסדות בארץ צפו בדאגה בחיזוק מעמדו של הג'וינט.

הרחבת פעילותו של הג'וינט העניקה תנופה למשלוחי החבילות אל שטחי הכיבוש הנאצי. משלוחים אלה נעשו באמצעות הצלב האדום, שהגרמנים התירו את פעילותו בשטחיהם. החבילות נשלחו מקושטא, מג'נבה ומליסבון לכתובות ידועות, בדרך כלל של עסקנים ציוניים וחברי תנועות נוער. המפתח היה מפלגתי או תנועתי ועורר ויכוחים קשים בקרב השליחים העוסקים במלאכה. במשך הזמן חדלו רוב הכתובות להתקיים והמפתח השיוכי איבד את משמעותו. החבילות, במשקל חמישה ק"ג האחת, מנו בדרך כלל צרכי מזון חיוניים – שימורים, פירות מיובשים, תה, קפה, קקאו, סבון – שהיה בהם כדי לחיות כמה וכמה אנשים במשך שבועות. לפחות 50% מן החבילות לא הגיעו ליעדן; אך עובדה זו לא ריפתה את ידי השולחים.

בינואר אישרה ממשלת תורכיה משלוח של 250 טון מזון אל שטחי הכיבוש הגרמנים. המשלוח נועד בעיקר לפולין ולטרנסניסטריה והצלב האדום קיבל היתר מן הגרמנים להעברתו וחלוקתו בתוך פולין. משלוח ראשון – ארבעה קרונות מזון וביגוד – יצאו לטרנסיניסטריה וקרון נוסף לטרזינשטאט. התקרבות החזית הרוסית שיבשה וסיכלה את המשך המבצע. על פי הערכה נשלחו באמצעות הישוב כ-100,000 חבילות, במימונו של הג'וינט.

כספי הצלה שנשלחו אל שטחי הכיבוש והמדינות הגרורות (רומניה, בולגריה, הונגריה, סלובקיה) נאמדו בכ-740,000 לא"י. כספים אלה הוצאו לצורך שוחד, שחרור עצירים, הברחת גבולות, ובמקרים מסוימים (בפולין) לקניית נשק. העברת הכספים נעשתה באמצעות בלדרים. זו נעשתה קשה יותר ויותר עם התקדמות המלחמה ודווקא בשלב בו גדלו כמויות הכספים שנאספו והועברו לידי השליחים בקושטא ובג'נבה.

עשרות אלפי דרכונים ואשרות כניסה למדינות נייטרליות, בעיקר ארצות דרום אמריקה, הופצו מג'נבה על ידי שוואלב, נציג תנועת החלוץ בג'נבה, וד"ר זילברשיין, נציג הקונגרס היהודי העולמי בשוויץ, ונשלחו לשטחי הכיבוש. מאביב 1944 נשלחו כ-35,000 אישורים על קיומם של רישיונות עלייה לארצות הבלקנים ולהונגריה. הודעות נשלחו מן הארץ כי פלוני אלמוני נמצא ברשימת הזכאים לרישיון עלייה והועברו ליעדם באמצעות בא כוח הוותיקן, נציגי ממשלת שוויץ, הצלב האדום הבינלאומי וגם באמצעות הקונסוליה הבריטית בקושטא. אישורים כאלה נשלחו להונגריה, לבולגריה ולרומניה וגם לצרפת, הולנד ובלגיה. הם מילאו תפקיד בולט בהצלת יהודים בהונגריה משילוחים להשמדה.

מילס, מנהל מחלקת העלייה של הממשלה, הודיע לשרתוק כי לא יאשר במסגרת מכסת הרישיונות הרבע-שנתית יותר מ-900 רישיונות, כיוון שלפי חשבונו כבר עברו על המכסה הכוללת  שעל פי הספר הלבן (75,000 רישיונות) ב-14,000 רישיונות, לאחר שחולקו אישורים רבים לזכאות לרישיונות ליהודים בשטחי הכיבוש. ולזה יש להוסיף את 2,500 החיילים היהודים ערקו מן הצבא של אנדרס. לאחר ויכוח נסוג מילס מעמדתו. שרתוק דרש לראות באישורים שחולקו רק אמצעי להציל יהודים ולא רישיונות הניתנים למימוש. לעומת זאת, הנהלת הסוכנות דורשת לעשות שימוש ברישיונות לא רק עבור יהודים בארצות הכיבוש כי אם גם לכל היהודים שהצליחו להימלט לארצות נייטרליות.

שליחים בקושטא ובג'נבה היו מעורבים גם ביצירת רשתות להברחת יהודים, מפולין להונגריה, דרך סלובקיה. הבריחה מפולין גברה לאחר חיסול הגיטאות בקיץ 1943. מכספי הישוב מומנה העברת 2,000 יהודים מפולין להונגריה ועוד כמה מאות לרומניה. הג'וינט העמיד לרשות ירבלום בג'נבה, עד סוף 1943, סכומים של 150,000 דולר בחודש וממקורות הישוב הגיעו אליו סכומים שבין 3,000 ל-4,000 דולר בחודש, למימון הברחת יהודים ממערב אירופה ומפולין לשווייץ.

עם שקיעת תכניות ההצלה הגדולות והתחזקות הקו הגורס הצלה וסיוע, תוך ניצול כל אפשרות וכל הזדמנות, עתה בחריפות רבה שאלת ברירת הניצולים. גם כאשר גברה ההכרה כי אין לפעול על פי מפתח מפלגתי, הפעילים בשטח, בבולגריה, ברומניה, בצ'כיה ובהונגריה, המשיכו להפעיל שיקול דעת מפלגתי ותנועתי. תלונות מרות נשמעו על כך שדווקא אלמנטים לא-ציוניים ואף אנטי-ציוניים, מקרב היהדות האורתודוכסית החרדית, או יהודים בעלי אמצעים, היו זריזים יותר בניצול נתיבי ההצלה תוך הפעלת אמצעי שוחד וחנופה אצל הצירות הבריטית באנקרה.

למפקדה הצבאית בקהיר הוגש תזכיר בחתימת זסלני תחת הכותרת "הצעות לארגון הקהילות היהודיות בבלקנים להתנגדות לרציחות הנאציות". תזכיר זה היה גלגול של תכניות והצעות שנרקמו בשנתיים האחרונות על ידי פעילים ומפקדי הגנה שהיו מעורבים בשיתוף פעולה מודיעיני עם גופי מודיעין שונים בצבא הבריטי ובצבא האמריקני, מאז 1941, נוכח האיום המוחשי על הארץ על רקע התקדמות הצבא הגרמני בצפון אפריקה. הצעות אלה נסבו על הקמת יחידות מודיעיניות ולוחמה זעירה שיופעלו בעורף האויב. הן לבשו ופשטו צורה בהתאם להתפתחות הצבאית במזרח התיכון ובאירופה. הן נדחו כולן על ידי הפיקוד הבריטי העליון, שקשר אותן תמיד עם השאיפות המדיניות של היהודים בארץ-ישראל והשלכותיהן האפשריות על פיתוח הכוח הצבאי של הישוב לקראת הכרעה אפשרית בעידן שלאחר המלחמה. בתזכיר נאמר כי חמישה מיליון יהודים כבר נרצחו, אך ניתן עוד להציל את היהודים שנותרו באירופה, בעיקר בארצות הגרורות בבלקנים. לצורך זה יש לארגן את היהודים להתגוננות נוכח סכנת השתלטות גרמנית על ארצות אלה וגירוש היהודים שם למחנות השמדה. לשם כך דרושה הכוונה והדרכה שתצא מן הישוב בארץ: "יהודי הבלקן לבדם, בלא עידוד מוסרי והדרכה מקצועית, לא יוכלו להתארגן, וההצעה היא כי כמה אנשים מובחרים מארץ-ישראל, בעלי הכשרה קודמת וידיעת התנאים בארצות הבלקן, יוחדרו לשם במטרה להקים את הארגון."

ההתלבטות בשאלת הקו הנכון שיש להמליץ עליו ליהודים בארצות הבלקנים החריפה בתחילת 1944 על רקע הסברה כי קרובה השתלטות הנאצים על הונגריה ורומניה. מאירוב (אביגור) דיווח לחבריו בוועד הפועל של הסתדרות העובדים כי הגיעו שדרים ובהם מבקשים הוראות מן הארץ. "לצערנו נוכל לעזור להם במעט. – – – ענינו להם כי החובה הלאומית היא לשמור על קיומנו ורק במגרה הגרוע – להתגונן".

26 בינואר. בדיון בוועדה המדינית של מפא"י, נתן בן-גוריון ביטוי חוזר למדיניות ביחס לשואה, מנקודת ראותה של המנהיגות הציונית: אין בעם ישראל ארגון כללי הממונה על כל ענייני העם היהודי. "לצערנו אין אורגניזציה כללית כזאת. יש הקונגרס היהודי העולמי והאמריקני, יש הג'וינט ועוד אחרים; אבל המוסד הנקרא הסוכנות היהודית זו היא אורגנזיציה כלל ישראלית לבניין ארץ-ישראל, ואני איני רוצה להגיד מה חשוב יותר – לבנות בארץ-ישראל או להציל יהודי אחד מזגרב; וייתכן שלפעמים חשוב יותר להציל ילד אחד מזגרב, אבל אלה הם שני דברים שונים, וערבוביה זו שאנו מכניסים, גם האנשים היושבים כאן, למי זה מועיל? – – – הסוכנות היהודית חייבת לעשות ונדמה לי שהיא לקחה על עצמה הכל מה שכרוך בהצלת יהודים על ידי עלייה לארץ-ישראל – לזאת היא חייבת לדאוג, זה תפקידה. אבל אותם תפקידים אחרים – – – תפקידי העזרה, להציל עוד יהודי אחד, לעשות מה שלא יגרשו, וזה עניין חשוב מאד – – – אבל לזאת מוכרחה להיות אורגניזציה אחרת וכספים אחרים."

במחצית השנייה של 1943 התהדק שיתוף הפעולה בין המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית שריכזה את המגעים עם גורמי הביון הבריטיים במרחב, לבין גופי המודיעין הבריטיים שפעלו במרחב – ה-I.S.L.D (מחלקת האינטליג'נס של משרד החוץ הבריטי) וה-A.Force (שירות המודיעין של חיל האוויר הבריטי). אלה מלכתחילה היו פתוחים לאפשרויות הפעלה של גורמים מקומיים וידעו להעריך את הפטנציאל הגנוז בישוב היהודי ובארגון ההגנה והפלמ"ח. במסגרת מגעים אלה אומנו כמה עשרות מתנדבים, חלקם חברי פלמ"ח, לפעולות מיוחדות בארצות אירופה המזרחית-דרומית. המתנדבים עברו אימוני צניחה והשתתפו בקורסים שנערכו בארץ, בחורף ובאביב 1944, אומנו בחבלה, בשימוש בסוגי נשק שונים, בלוחמה זעירה, והמתינו לשעתם.

פברואר

משלחת בהרכב שרת, מימון ושמורק יצאה ללונדון לשם יישור ההדורים בין ירושלים ללונדון, בין בן-גוריון ווייצמן. המשלחת הגיעה ללונדון ב-10 בפברואר.

7 בפברואר. שרתוק הגיש ללורד מוין, השר הבריטי התושב במזרח התיכון, שישב בקהיר, תכנית להחדרת סוכנים לארצות הבלקנים, תחילה אלחוטנים ואנשי קשר, אחר כך מפקדי יחידות ומאמנים ובשלב שלישי כמה עשרות לוחמים לכל ארץ (הונגריה, סלובקיה, רומניה ובולגריה); אלה יקימו תנועת מחתרת יהודית מקיפה שתכשיר עצמה להגנה עצמית ולפעולות חבלה. שרת הדגיש את חשיבותה של "ההכוונה מארץ-ישראל". הפיקוח על כל הפעולות האלה יהיה בידי הצבא הבריטי. תכנית זו נדחתה שוב על ידי פיקוד הצבא, מאותם נימוקים פוליטיים שהועלו בעבר, לאמור: המטרה העיקרית מאחורי היזמות האלה היא חיזוק כוחו הצבאי של הישוב. התכנית הוצגה גם בפני שרותי המודיעין של ארצות הברית (O.S.S), שנראה היה כי הם מגלים עניין רב יותר בהצעות אלה שבאו מן הצד הציוני.

15-14 בפברואר. בשתי ישיבות שהתנהלו בלונדון בין חברי המשלחת הארצישראלית לבין וייצמן, גולדמן, נימייר וברודצקי, התקיים בירור נוקב בו טענו תומכיו של וייצמן כי בן-גוריון עצמו אינו נקי מן ההאשמות שהוא מטיח בוייצמן, ולא אחת ולא שתיים פעל על דעת עצמו בלא שנועץ בחברי ההנהלה. נימייר הגדיר את דרישתו של בן-גוריון שוייצמן לא יראה איש בלעדיו "תביעה מבישה". שרתוק הודה כי וייצמן הוא "האישיות המרכזית בתנועה הציונית – – – ואין איש מערער על מקומו ועל האחריות המוטלת עליו", אולם בן-גוריון הוא מנהיג הישוב והוא העומד בראש המאבק הציוני. יש ליצור תנאים שיאפשרו ל"שני אישיה המרכזיים של התנועה" לפעול "בשיתוף הפעולה ההדוק ביותר". אם לא תיפתר הבעיה, הזהיר שרתוק, צפוי לתנועה אסון ו"התפטרות בן-גוריון לא תהיה היחידה". בישיבה שהתקיימה למחרת דרש שרתוק כי לבן-גוריון יינתן מעמד שווה לזה של וייצמן בקביעת המדיניות הציונית. וייצמן דחה בזעם את ההאשמות נגדו. על הטענה כי הוא לא יישר קו עם תכנית בילטמור וביטא עמדה התומכת בתכנית החלוקה (במכתב למוין ב-1941), אמר וייצמן כי הוא התבטא כך כאשר "עוד לא דיברו בהחלטיות כזאת על המדינה היהודית בארץ-ישראל המערבית כולה". וייצמן איים אף הוא בהתפטרות "ובן-גוריון יוכל לבוא ללונדון ולעבוד עמם כאן". חברי ההנהלה מיהרו לפייס את וייצמן ולדחות על הסף שוייצמן יסתלק מן המנהיגות. וייצמן הסכים מיד עם עקרון האחריות הקולקטיבית; אך התקשה להתחייב לשיתוף פעולה מלא עם בן-גוריון. לאחר דיונים ממושכים שנמשכו כל אותו שבוע, נעתר וייצמן וקיבל עליו את עקרון שוויון הסמכויות בינו לבין בן-גוריון, בנוסף על עקרון האחריות הקולקטיבית והביע את נכונותו לשתף פעולה עם בן-גוריון. חברי המשלחת שיגרו לבן-גוריון את פרטי ההסכם שהושג ודרשו את שובו להנהגה. בן-גוריון, לאחר שנועץ עם ברל, גולומב ודב יוסף, השיב ב-25 בפברואר במברק לוייצמן, כי הוא שמח להבנה שהושגה וכי הוא מצפה לשיתוף פעולה הדוק של כל חברי ההנהלה "בעצה ובמעשה תחת נשיאותך". בכך הסתיים המשבר הממושך בהנהלה ובן-גוריון חזר לנהל את ישיבות ההנהלה בירושלים.

מרס

14 במרס. קבוצה ראשונה של ארבעה צנחנים ארצישראלים (ראובן דפני, חנה סנש, יונה רוזנפלד, אבא ברדיצ'ב – כולם חברי קיבוצים) הוצנחה בצפון יוגוסלביה. חודש לאחר מכן הצטרפו אליהם יואל פלגי ופרץ גולדשטיין. משימתם היתה ליצור קשר עם הפרטיזנים המקומיים, להשיג מידע על תנועת האויב במרחב וליצור קשר עם מחנות השבויים באיזור ולסייע להם בניסיונות בריחה. שולחיהם הבריטים הסכימו כי הצנחנים ייצרו קשר גם עם הקהילות והארגונים היהודיים בשטחי הכיבוש , יסייעו להם ויסתייעו בהם.

הצנחנים נפגשו עם מנהיגי הישוב קודם ליציאתם. הם ביקשו הנחיות ברורות לגבי התפקיד היהודי המוטל עליהם. הם אוכזבו עמוקות מן התשובות העמומות שקיבלו, וביחוד מפי בן-גוריון שאמר להם: "שהיהודים ידעו שארץ-ישראל היא ארצם ומעוזם.- – – ושיתדפקו בהמוניהם על שערי הארץ הנעולים כדי לפותחם מיד לאחר יום הניצחון." בן-גוריון לא נתן ערך רב לפעולתם של הצנחנים בזמן המלחמה. כל מחשבתו היתה נתונה ליום שלאחר המלחמה. גולומב אמר להם: "המטרה הגדולה היא להגיע אל האחים המעונים, להיות להם איש בשורה. בהצלחת שליחותך תלוי ההמשך בעתיד. היה יהודי גאה. דע לאן אתה הולך וזכור את שולחיך." דובקין אמר להם: "אם תמסרו דרישת שלום מהארץ לגולה – מלאתם את שליחותכם."

בחודש מרס הסתמן מפנה באפשרויות ההסעה של פליטים יהודים מארצות הבלקן. הממשלה התורכית הסכימה, תחת לחץ אמריקני ובריטי, להגמיש את מדיניות אשרות המעבר, כך שבמסגרת המכסה של 9 אשרות לשבוע יוכלו להיכנס לא רק בודדים כי אם קבוצות. שליחי המוסד לעלייה ב' הצליחו להתקשר עם בעלי שתי ספינות בולגריות, מילקה ומאריצה, שתמורת תשלום גבוה היו מוכנים ליטול סיכון. בין מרס למאי ביצעו שתי הפלגות כל אחת והביאו לקושטא 1,074 פליטים. הם הגיעו ללא אשרות מעבר תורכיות ובחוסר כל. השגריר האמריקני שטיינהרדט פעל להשגת האשרות בדיעבד. הג'וינט התגייס לצייד את הפליטים בביגוד ומזון, והם הוסעו ברכבת לארץ. השגרירות הבריטית הודיעה לממשלת תורכיה כי כל יהודי שיגיע לקושטא יקבל רישיון כניסה לארץ-ישראל. "הצלחנו להבקיע את החומה", התרוננו פעילי המוסד לעלייה ב'. הם חשו כי דווקא באפיק הבלתי חוקי הם מצליחים להשיג יותר מאשר באפיק החוקי שבו פועלת הנהלת הסוכנות במגעיה עם ממשלת המנדט והממשלות האחרות. במשך שנת 1944 הצליחו אנשי עלייה ב' להביא באניותיהם כ-3,350 נפש. בסך הכל הגיעו לקושטא בשנה זו כ-5,000 נפש.

19 במרס. הגרמנים השתלטו על הונגריה. למערב הגיעו ידיעות כי הנאצים נערכים לחיסול יהודי הונגריה. משא ומתן נפתח בין אייכמן, השוהה בהונגריה, לבין יואל ברנד וד"ר קסטנר, אנשי "ועדת העזרה וההצלה" בבודפשט, על עיסקה להצלת היהודים.

28 במרס. וייצמן, בשדר לגריג, שר המלחמה, חידש את הקריאה "להקמת כוח יהודי לוחם בתוך הצבא הבריטי, כדי שיטול חלק בשחרורה של אירופה". אירופה היתה בית קברות למיליוני יהודים שנרצחו, כתב וייצמן, העולם החיצוני לא הציל אותם; "הדרישה המינימלית שאנו רשאים לדרוז היא כי כוח של יהודים חופשיים, לוחמים, יורשה להציל את כבודו של עמם, לנקום את נקמת המעונים ולעזור לשחרר את מי שנשארו בחיים". גריג לא התרשם יתר על המידה ורק התערבותו של צ'רצ'יל מנעה את דחיית הפנייה. צ'רצ'יל תבע מגריג להגיש תכנית מתאימה לקבינט המלחמה.

אפריל 

2 באפריל. בישיבת הנהלת הסוכנות הציע גרינבוים לבוא בדברים עם הנציגים הגרמנים בקושטא להפסיק את השמדת היהודים שנותרו באירופה. חברי הנהלה הגיבו בשלילה חריפה. בן-גוריון טען כי הצעה כזאת לא תתקבל על דעת הבריטים. בעלות הברית תובעים כניעה ללא תנאי ו"יגידו לנו שבגלל מספר יהודים אנו מוכנים למחול לגרמנים הכל". דובקין כינה את ההצעה "פשוט מביישת. הייתכן שאנו נציע רחמים לגרמנים?". עם זאת הוחלט לפנות לברלס, שיפעיל את איירה הירשמן, נציג הוועד לפליטי מלחמה בקושטא, כדי שיגשש בכיוון זה.

מילס הודיע כי לא ישלח עוד רשימות של שמות כדי לשלוח אישורים על רישיונות עלייה ליהודים בשטחי הכיבוש, כיוון שכבר נגדשה המכסה. שוויץ הודיעה באותה שעה כי היא תעביר כל אדם ששמו ייכלל ברשימות. גם מהונגריה ורומניה ואף משטחי הכיבוש במערב גברה הדרישה לקבלת אישורים שיש בהם כדי להציל חיי יהודים.

ממשרד המושבות בלונדון יצאה הוראה המפשטת את תהליכי הנפקת האשרות לפליטים יהודים, אך עם זאת קובעת כי רישיונות העליה יישמרו רק ליהודים מארצות אויב. שרתוק הגיב במברק תקיף אל תת שר המושבות המאשים את הממשלה בחסימת שערי ארץ-ישראל בפני יהודים מעדן ומצפון אפריקה או פליטים יהודים שהצליחו לצאת משטחי הכיבוש ומצויים במקומות כמו דרום איטליה, ספרד, פורטוגל ומאוריציוס.

3 באפריל. בפגישה טעונה עם הנציב העליון מקמייקל, האשים בן-גוריון את האדמיניסטרציה הבריטית בהכשלת ההתחייבות שהשמיע שר המושבות, סטנלי, בדבר העלאת 30,000 ילדים ממדינות הבלקן. הנציב העליון הגיב בזעם רב: "יש עם אחד בעולם העוזר לכם, – – – שעשה משהו כדי להציל", והנה דווקא את העם הזה, העם האנגלי, משמיצים ומשפילים בלי סוף. העם היהודי הוא עם כפוי טובה.

תת שר החוץ האמריקני, אדוארד סטטיניוס, ביקר בלונדון ודן שם עם צ'רצ'יל ואידן על אפשרויות הסיוע לניצולים היהודים בשטחי הכיבוש, באמצעות משלוחי מזון. הוא נתקל בעמדה נוקשה הן מצד צ'רצ'יל וביתר שאת מצד אידן. אלה טענו כי יש בזה סכנה של פריצת ההסגר היעיל על אירופה הנאצית וכי הקו הנכון נשאר רק זה – שחרור מהיר ככל האפשר של הארצות הכבושות.

ביזמתו של הוועד לפליטי מלחמה, שהוקם על ידי הנשיא רוזבלט בינואר 1944, בהרכב שר החוץ,  שר האוצר (הנרי מורגנטאו, שיזם את הקמת הוועד) ושר המלחמה, הושגה הסכמתם של הבריטים, התורכים, הרוסים והרומנים, לפינויים של 1,500 פליטים יהודים מנמל קונסטנצה לארץ-ישראל, על סיפונה של האניה "טארי", שנחכרה לצורך זה על ידי האמריקנים. תכנית זו נכשלה בשל להיטות האמריקנים לתת פרסום מוקדם להפלגת האניה. הגרמנים סירבו ברגע האחרון להעניק רישיון מעבר לאניה.

מאי

1 במאי. השר תושב בקהיר הודיע לשרתוק כי ההצעה הציונית לארגן התנגדות יהודית בארצות הבלקנים באמצעות יחידות מיוחדות שיוחדרו לאזור, אינה עשויה להצליח ולא תועיל למאמץ המלחמה.

7 במאי. שרתוק דיווח בישיבת הנהלה כי בשהותו בלונדון נפגש שם בנש עם וייצמן וגולדמן ומסר להם תוצאות שיחותיו עם הרוסים בשאלה היהודית:  "א) הם מודיעים שבתחומי רוסיה המועצתית אין שאלה יהודית; היא נפתרה על ידי המשטר הקיים;  ב) במידה שקיימת שאלה יהודית מחוץ לתחומי ברה"מ, הרי זה אינו ה"כאב" שלה, אלא בראש וראשונה של אנגליה ואמריקה.  ג) אם אנגליה ואמריקה תחלטנה לפתור את השאלה היהודית פתרון ציוני בארץ-ישראל, הרי ברה"מ לא תתנגד". בנש ציין זאת כתזוזה חיובית מצד ברה"מ.

בן-גוריון התייחס לידיעה כי האקסקוטיבה של מפלגת הלייבור החליטה להכניס במצעה לקראת ועידת המפלגה סעיף המדבר על הקמת מדינה יהודית מורחבת לאחר המלחמה ועל הצורך בביצוע טרנספר של תושבים ערבים מן השטח המיועד למדינה היהודית. בן-גוריון אמר כי עניין הטרנספר הוא מוקשה; הוא לא היה מעלה הצעה כזאת, אבל אם הגויים – ועוד מפלגת פועלים כמו הלייבור – סבורים כי אפשר וצריך לבצע טרנספר של ערבים, כי אז יש לראות בזה רעיון חיובי.

19 במאי. יואל ברנד הגיע לקושטא ומסר לשליחי הישוב שם את פרטי ההצעה המדהימה שהציגו לו אייכמן ואנשיו, לאחר משא-ומתן ממושך שהתנהל בין מפקדי הס"ס בהונגריה והמנהיגות היהודית המקומית בדבר – "סחורה תחת דם". על פי הצעה זו ניתן יהיה להחליף 1,000,000 יהודים תמורת 10,000 משאיות שישמשו את הצבא הגרמני רק בחזית המזרחית, 80 טון קפה, 20 טון תה, 20 טון קקאו, ו-2.000,000 חתיכות סבון. גם החלפת יהודים בשבויים גרמנים באה בחשבון. היהודים שיינצלו יועברו לספרד ולפורטוגל; הם לא יורשו להגר לארץ-ישראל. אייכמן יהיה מוכן לשחרר 10,000 יהודים ברגע שיקבל הסכמה עקרונית לתכנית ולאפשר לקבוצה של 600 יהודים לצאת לארץ-ישראל כאות של רצון טוב. הנאצים שלחו את ברנד לקושטא, בליווי סוכן יהודי-הונגרי כפול, אנדור גרוס, כדי להעביר את ההצעה  לידיעת הסוכנות היהודית והג'וינט. הם רמזו לברנד כי ניתן יהיה לדון גם על כופר כסף ולאו דווקא משאיות. גרוס עצמו גילה לברנד ולאבריאל בקושטא כי שליחות ברנד היא רק מסווה לשליחות שהוטלה עליו – ליצור קשר עם בעלות הברית המערביות כדי להגיע לשלום נפרד עמן.

המשא ומתן עם הס"ס החל ביזמתו של ברנד, כבר בשבוע הראשון לפלישה הגרמנית להונגריה. ברנד ביקש לפעול על פי דגם הפעולה של הקבוצה הסלובקית בשעתה ולהגיע עם הס"ס להסדר כספי שיעכב את גירוש היהודים. הוא יצר קשר עם ויסליצני בתיווכם של אנשי שירותי הריגול הנגדי; אך אלה סולקו עד מהרה ובמקומם באה קבוצת קציני ס"ס וס"ד – ויסליצני, קרומיי (Krumey), קלגס (Klages). מאוחר יותר נכנס אייכמן לתמונה וניהל את המשא-ומתן.

באמצע מאי ותוך כדי המשא ומתן עם ברנד וקסטנר החלו הגירושים ההמוניים מהונגריה לפולין, בקצב של כ-12,000 נפש ביום. משהגיע ברנד לקושטא התקשרו השליחים הארצישראלים למצוא עמו שפה משותפת, אף כי השתכנעו בכנותו ובמסירותו.השליח וניה פומרנץ (הדרי) יצא בדחיפות לארץ כדי לבקש את מעורבות ההנהלה הציונית במשא ומתן עם הנאצים ולהכשיר את הקרקע לבואו של ברנד לארץ.

21 במאי.  בדיון שהתקייים בהנהלת הסוכנות, בעקבות שליחות של שמורק ופישמן ללונדון, שם ביקשו לברר את מדיניות בעלות הברית לקראת סיום המלחמה, הודה בן-גוריון, כי ההנהגה שרויה בערפל: "אני חייב להגיד שאינני מכיר אף ציוני אחד שרואה את המצב הציוני המדיני לאשורו. שיש לו מדיניות ציונית ברורה. יש לברר מהו תוכן המדיניות שלנו; דבר זה עוד לא נתברר כל צרכו. נראה כאילו יש לנו מדיניות מקובלת. למעשה אין הדבר כך."

24 במאי. וניה פומרנץ הגיע מקושטא ונועד מיד עם בן-גוריון ושרתוק. בישיבת הנהלה דחופה שהתקיימה למחרת, חברי ההנהלה ברובם הסכימו כי זו "פרובוקציה שטנית", "תכנית דמיונית"; אך אין לדחות את הפניה על הסף. גרינבוים הציע לא להביא את העניין לידיעת האנגלים והאמריקנים; אך בן-גוריון וקפלן סברו שלא ייתכן לנהל משא-ומתן כזה ללא ידיעת ממשלת המנדט. סוכם לדווח מיד לנציב העליון ולהעביר באמצעותו את פרטי ההצעה ללונדון וכן ליידע את וייצמן ואת גולדמן. סוכם גם כי שרתוק יישלח מיד לתורכיה.

השליחים בקושטא דיווחו אף הם על שליחות ברנד לראש שרות המודיעין הבריטי בתורכיה, קולונל הרולד גיבסון. הוא שלל משא-ומתן עם הגרמנים: זה ייוודע לרוסים והם יחשדו מיד במערב שהוא מנהל משא-ומתן נפרד עם הגרמנים. תגובת הנציב בארץ היתה דומה; אבל הוסיף כי יש לבדוק בכל זאת כל אפשרות כדי שלא יאשימו את בריטניה שמנעה אפשרות הצלה.

29 במאי. שליחותו של שרתוק התעכבה בשל הקושי בהשגת אשרה. במאמץ להשיג השעיה לגירושי היהודים בהונגריה, השליחים בקושטא – ברלס, אבריאל ובדר – נטלו יזמה וחתמו כנציגי גוף הנקרא "מולדת" על פרוטוקול בו נאמר כי נציגי הסוכנות היהודית מייפים את כוחו של ברנד להודיע כי הם מסכימים עקרונית לגיבוש הסכם מעשי עם הגרמנים והם מציעים לצד השני לחתום על הסכם-ביניים, שלפיו: הגירושים יופסקו מיד; "הצד השני" יקבל מיליון פרנקים שוויצרים מדי חודש; תותר עלייה ארצה וישולמו 400,000 דולר עבור כל 1,000 איש; תותר הגירה לארצות שמעבר לים, כמו ספרד, וישולמו 1,000,000 דולר תמורת כל 10,000 איש; יותר משלוח צרכי מזון, ביגוד ותרופות לגיטאות ולמחנות, ועל כל קרון שיגיע ליעדים אלה יקבל הצד השני קרון סחורות בערך שווה. הסכם זה נשלח לקסטנר בידי בלדר שוויצרי. ברנד אולץ לעזוב את תורכיה בלחץ התורכים. ברנד יצא לארץ, בניגוד לדעתם של השליחים ולהנחיותיו של שרתוק, שחשש כי ברנד ייעצר בארץ כנתין ארץ אויב.

בלונדון התקיימה ישיבה דחופה שזומנה על ידי הוועדה הממשלתית לפליטים ובהשתתפות שר החוץ אידן, שר המושבות סטנלי והשר ללוחמה כלכלית, הלורד סלבורן (Selborne). המשתתפים הסכימו כי ההצעה הגרמנית מיועדת לפגוע במאמץ המלחמה של בעלות הברית. שגריר בריטניה במוסקבה, סר קלארק קר (Kerr), לדווח לממשלה הסובייטית על ההצעה הנאצית, תוך הדגשת הצורך בעמדה מתואמת של שלוש מעצמות הברית מול הנאצים. לורד הליפקס, השגריר הבריטי בארצות-הברית מסר לסטטיניוס (Stettinius), שר החוץ האמריקני בפועל את פרטי ההצעה הנאצית, אותה הגדיר כ"עיסקה מפלצתית" והדגיש כי בריטניה לא תיכנס לשום משא ומתן על בסיס הצעה כזאת; עם זאת הציע לדון עם ממשלת ארצות-הברית בכל הצעה כנה להצלה ולא לסגור את הדלת בפניה.

יוני

2 ביוני. גרינבוים יזם פגישה עם פינקרטון, הקונסול האמריקני בירושלים, וביקש ממנו להעביר לוושינגטון בקשה, שבעלות הברית יפציצו את מסילות הברזל המוליכות מהונגריה למחנות המוות בפולין. הקונסול האמריקני הביע נכונות להעביר את הבקשה להפצצת מסילות הברזל; אך באשר להפצצת המחנות, כיוון שפעולה כזאת תהיה כרוכה בהרג יהודים רבים במחנות, הוא לא יעביר הצעה כזאת אלא אם כן תובא לפניו בכתב [על ידי הנהלת הסוכנות].

6 ביוני. וייצמן נפגש עם אידן והפציר בו לאפשר לשרתוק להגיע ללונדון מיד. הסוכנות היהודית, הבטיח וייצמן, לא תעשה דבר ללא ידיעת ממשלת בריטניה ובאישורה. גולדמן נפגש עם סטטיניוס במאמץ לשכנע את הממשל האמריקני להציג כלפי הגרמנים חזות האומרת כי הצעתם נשקלת ברצינות. הנשיא הסכים שיש ליצור חזות כזאת כדי להרוויח זמן.

7 ביוני. ברנד ואבריאל יצאו ברכבת דרומה ושרתוק יצא צפונה להיפגש עם ברנד בעיר חלב, סמוך לגבול הסורי-תורכי. ברנד נאסר עם הגיעו לחלב ושרתוק עוכב שלושה ימים עד שהורשה להיפגש עם ברנד. בשיחה עם ברנד סיפר זה על השתלשלות המשא ומתן עם אייכמן ועל תנאי הנאצים. שרתוק חזר לארץ ודיווח להנהלה על פרטי שיחתו עם ברנד. חברי ההנהלה היו תמימי דעים כי ההצעה הנאצית אינה יכולה להתקבל על דעת מעצמות הברית; אך יש לעשות הכל כדי להמשיך את המשא ומתן ולו רק כדי להשיג דחיית זמן ואולי גם להציל כמה אלפי יהודים.

11 ביוני.  גרינבוים שיגר לחברי ההנהלה דו"ח על פגישתו עם הקונסול האמריקני בירושלים וההצעה להפציץ את מחנות המוות ואת מסילות הברזל אליהם. בדיון שהתקיים בהנהלה הסביר גרינבוים: "אם גם נניח שיפציצו את המחנות האלה בעת שיהיו בהם יהודים וחלק מהם ייהרג, הרי החלק השני יכול להתפזר ולהינצל. על ידי הריסת הבניינים לא יוכלו במשך חודשים לרצוח בטכניקה שלהם." חברי ההנהלה פסלו פה אחד את יזמתו של גרינבוים ואת הצעתו להפציץ את המחנות. בן-גוריון פתח את הדיון ואמר: "אין אנו יודעים את המצב בפולין לאמתו. ונראה לו שאנו לא נוכל להציע דבר בעניין זה."שמורק אמר: "הנה מוסרים שבאושויינצים קיים מחנה עבודה גדול. אסור לנו לקבל אחריות להפצצה העלולה לגרום למותו של אף יהודי אחד." דב יוסף מתח ביקורת על עצם יזמתו של גרינבוים: "מר גרינבוים אינו מדבר כאיש פרטי, אלא כבא-כוח של מוסד. נראה לו שגם המוסד הקשור אתנו (ועד ההצלה) אסור לו להציע כדבר הזה." סנטור הצטרף אליו ואמר: "יש להצטער על שמר גרינבוים בכלל דיבר על כך עם הקונסול האמריקני." בן-גוריון סיכם את הדיון: "דעת ההנהלה היא שאין להציע לבנות-הברית הפצצת מקומות בהם נמצאים יהודים."

15 ביוני. בן-גוריון ושרתוק נפגשו עם הנציב העליון, דיווחו על שיחת שרתוק עם ברנד ודרשו לאפשר לברנד, המעוכב לפי שעה בידי הבריטים ונחקר על ידם בקהיר, לחזור להונגריה. הנציב דחה את הבקשה, אך הבטיח להעביר אותה ללונדון. בישיבת הנהלה למחרת התקיים דיון נוקב סביב הדרישה להחזיר את ברנד להונגריה. גרינבוים טען כי משגה היה לשתף את הבריטים בפרטי המשא ומתן עם אייכמן. ממשלות המערב אינן מעוניינות בהצלת יהודים כי אם רק בניהול המלחמה עד לניצחון. בן-גוריון תקף את גרינבוים והגדיר את דבריו כתבוסניים. אין לקבל את ההנחה שאין תקווה להיעזר בבעלות הברית. בלעדיהן הרי אי אפשר לפעול כלום. למרות דבריו של בן-גוריון כי "העניין שאנו עוסקים בו הפעם הוא חמור ומר; הכרחית דעה ברורה מצד על החברים", ניכר היה מן ההחלטות שקיבלה ההנהלה, בעיקר בסוגיית שליחות ברנד, כי היא התקשתה לקבוע עמדה חד-משמעית ביחס לשליחות זו וליטול אחריות מלאה עליה. ההנהלה השאירה בידיו את ההחלטה אם לחזור להונגריה אם לאו. לימים האשים ברנד את ההנהלה כי היא מנעה את שובו להונגריה. מכל מקום ברור שההנהלה לא היתה מוכנה בעניין זה להתנגש עם ממשלות המערב; היא רק סיכמה כי יש לדרוש מממשלות המערב הוכחה לנכונותן להידבר עם האויב בענייני הצלה.

20 ביוני. בישיבת ההנהלה הציג בן-גוריון ניתוח המצב עם סיום המלחמה. הוא טען כי נוכח השואה אמנם גדל הסיכוי לקבלת החלטה לטובת הקמת מדינה יהודית, אך בכך לא סגי. סיסמת המדינה היהודית אינה מספיקה. דרושה תכנית קונקרטית שתהפוך את הקמת המדינה למעשית, והיא העלאה מיידית של מיליון יהודים לארץ-ישראל: "זו לדעתי התביעה המרכזית. זה התוכן של התכנית המדינית שלנו. זה התוכן של הסעיף הראשון שלנו בפתיחת שערי ארץ-ישראל לעלייה. זה התוכן של הסעיף השני – שלטון יהודי על העלייה; שאנו נקבע את הקף העלייה. זה התוכן של הסעיף השלישי – לכונן את ארץ-ישראל כמדינה יהודית, במשך זמן קצר, חודשים אחרים." חברי הנהלה תהו מה פירוש "מיד" ומה על כושר הקליטה הכלכלי של הארץ. בן-גוריון ביטל תהיות אלה. נדרוש עזרה או מלווה בשיעור של מיליארד דולר, אמר. נתבע גם פיצויים מגרמניה – לא ליחידים כי אם לעם יהודי בכללו, ,לשם הקמת ארץ-ישראל", וכך נממן את העברת היהודים:  "העברה מהירה, לא קולוניזציונית אלא גיאוגרפית – – – יישארו מאות אלפי יהודים באירופה, שיהיו קנדידטים ראשונים לבתי-התמחוי של אמריקה. אני אומר: לפתוח להם בית-תמחוי בארץ-ישראל. להביא אותם לארץ ולהזין אותם פה. כל הפליטים היהודיים שיישארו באירופה – להעביר אותם לארץ-ישראל. לא בעל-כרחם. מי שלא ירצה לא יעלה. אבל שיתנו לעם היהודי זכות פוליטית ואמצעים להעביר אותם מיד." יתר על כן, הוסיף בן-גוריון: "אחר כך להעביר את כל היהודים מהארצות הערביות. היהדות הזאת עומדת בסכנה גם של השמדה וגם של ניוון אנושי ותרבותי. בארצות אלה יש כ-800,000 יהודים." בן-גוריון הביע את ביטחונו כי זה יהיה גם הפתרון היחיד לסכסוך עם הערבים: " במקרה שבארץ-ישראל יהיו מיליון וחצי יהודים – הסכסוך הזה נגמר." אם תהיה הכרעה עובדתית הפעם – – – אני בטוח – – – שאחרי המעשה לא יהיה פוצה פה וגם לא יתנו לפצות פה." גרינבוים ערער על הנחתו האופטימית של בן-גוריון בדבר סיום הסכסוך. משה שפירא הזכיר את קריאתו של נורדאו בתחילת שנות העשרים להעלות ארצה מיד חצי מיליון יהודים כדי לבטל את העדיפות הערבים: "גם אז הוא אמר: חלק ימות, חלק יחזור, אבל החלק העיקרי יישאר בארץ."

21 ביוני. ההצעה להפציץ את אושוויץ או את מסילות הברזל אליה עלתה לראשונה על סדר יומה של ממשלת ארצות-הברית, לאחר שיעקב רוזנהיים (Rosenheim), נשיא אגודת-ישראל העולמית, שמצא ב-1940 מקלט בארצות-הברית וישב בניו-יורק, שיגר לזרועות הממשל ב-18 ביוני את השדרים הנואשים ששלח הרב וייסמאנדל מברטיסלבה, בירת סלובקיה, חודש ימים קודם לכן, ואשר עשו דרך עקלקלה עד שהגיעו לידיו של רוזנהיים. פקידי הממשל העבירו את השדרים לידי המועצה לפליטי מלחמה וזו החליטה להיכנס בעובי הקורה, לא בלי היסוסים באשר למהימנות השדרים ובעיקר לרצינות ההצעה להפציץ את אושוויץ.

ג'והן פהלה (John W. Pehle), מנהל המועצה לפליטי מלחמה, העביר למשרד המלחמה את הצעת רוזנהיים להפציץ את מסילות-הברזל בין קושיצה (Kosice) לפרשוב (Presov), במטרה לשבש את משלוחי המוות לאושוויץ. ב-26 ביוני נידונה הצעה זו במשרד המלחמה ונדחתה כבלתי-מעשית. שלושה ימים לאחר מכן נאלץ המשרד לשוב ולדון בנושא, לאור דו"ח שנשלח לוושינגטון ב-24 ביוני, מאת רוזוול מקללנד (Roswell McClelland), נציג המועצה לפליטי מלחמה בג'נבה. דו"ח זה כלל תזכיר שכתבו גרהרט ריגנר (Gerhart Riegner), נציג הקונגרס היהודי העולמי בג'נבה, ויארומיר קופצקי (Jaromir Kopecky), נציג הממשלה הצ'כוסלובקית הגולה בג'נבה. בתזכיר זה, שאליו צורף תקציר דו"ח ורבה-וצלר, הועלתה שוב, בתוקף ובפירוט, התביעה להפציץ את מחנות אושוויץ-בירקנאו ואת מסילות-הברזל אליהם. גם הפעם דחה משרד המלחמה את ההצעה.

22 ביוני. שרתוק נפגש עם אירה הירשמן בקהיר. הירשמן נשלח מאמריקה בדחיפות, בתמיכת הנשיא ושר החוץ, כדי לעמוד על טיבה של שליחות ברנד וההצעה שהביא מן הנאצים. הירשמן התרשם לטובה מברנד והגיע להבנה עם שרתוק כי יש לקדם את שליחות ברנד ולסייע לו לחזור להונגריה. הבריטים עיכבו את ברנד בקהיר, למרות הלחץ הציוני ופנייתו של וייצמן אל אידן לעשות הכל כדי להחזיר את ברנד להונגריה. ממשרד החוץ השיבו לויימן כי ברנד לא יוחזר להונגריה לפני ששרתוק יגיע ללונדון ויציג את העניין בעצמו. לכך צירפו הבריטים מחאה כי "אין להעלות על הדעת שישתמשו בהחזקת ברנד בקהיר כדי לרמוז שממשלת הוד מלכותו אינה מעניקה תושמת לב רצינית לתכנית להצלת יהודים הסובלים תחת האיום הנאצי".

לאמתו של דבר גורל שליחות ברנד כבר נחרץ. הרוסים העבירו לאמריקנים תשובה שלילית גמורה לכל משא-ומתן עם הגרמנים. הממשל האמריקני הודיע לשגריר בתורכיה ולהירשמן כי יש להפסיק כל פעולה בנושא שליחות ברנד.

26 ביוני. גריג תבע לצמצם את הקף התכנית להקמת כוח צבאי יהודי מדיביזיה לבריגדה; אך נראה היה שהוא מתכוון להשעות גם תכנית זו. צ'רצ'יל לא הרפה ודרש לקדם את התכנית. במכתב לגריג, חודש מאוחר יותר, כתב: "מוצא חן בעיני הרעיון שהיהודים ינסו להשיג את כורציהם של בני ארצם באירופה המרכזית, ואני סבור כי הדבר יגרום סיפוק בארצות-הברית. – – – עליך לזכור כי מטרת הדבר היא לגרום קורת-רוח ולאפשר ביטוי לרגשות צודקים."

27 ביוני. שרתוק הגיע ללונדון. הוא ווייצמן חיברו דו"ח מפורט על שליחות ברנד עבור ממשלת בריטניה. מברקי אזעקה הגיעו מקראוס וקסטנר המנהיגים הציוניים בהונגריה, מברלס בקושטא, מליכטהיים בג'נבה ובהם פרטים מבהילים על ממדי הגירושים מהונגריה. גרינבוים חזר ושיגר בסוף יוני מברקים לשרתוק בלונדון ולמנהיגים הציוניים באמריקה לדרוש את הפצצת אושוויץ, אך שרתוק לא הגיב עדיין. בפגישה מוקדמת שקיים שרתוק עם פקידי משרד החוץ, בו ביום שהגיע ללונדון, עדיין לא העלה את עניין הפצצת אושוויץ. נושא זה הפך בן לילה לעניין לענות בו בלונדון הפוליטית, תודות לפרסומים בעתונות האנגליתManchester Guardian, 27.6.44) ) על טבח יהודי הונגריה, ולמברק ששיגר הציר הבריטי בברן, ב-26 ביוני, ובו כלל תזכיר אזעקה נוסף שכתב ליכטהיים על קצב הגירושים מהונגריה ועל ממדי ההשמדה ודרישה להפצצת מסילות-הברזל המוליכות מהונגריה לבירקנאו והפצצת דיוק על מתקני מחנה המוות.

הנהלת הסוכנות פנתה למלך שבדיה ולממשלות ספרד ופורטוגל שיודיעו על הסכמתן לקלוט כל יהודי מהונגריה שברשותו רישיון עלייה או אישור על רישיון כזה. ההנהלה פנתה גם לטיטו שיאפשר ליהודי הונגריה להימלט לשטח שבשליטתו.

30 ביוני. וייצמן ושרתוק נפגשו עם ג'ורג הול, סגן שר החוץ, וחזרו על התביעה להודיע לגרמנים, באמצעות ברנד, על נכונות בעלות הברית לנהל משא-ומתן על שחרור מספר גדול ככל האפשר של יהודים וכי ההצעה הגרמנית נמצאת בעיון הדרגים הגבוהים של ממשלות המערב. מעצמות המערב צריכות להודיע כי הן מוכנות להעניק תעודות חסות וכן מקלט ליהודי הונגריה.

יולי 

2 ביולי. השליחים בקושטא הודיעו להנהלה בירושלים כי הגרמנים הגישו הצעה חדשה להביא את מנחם בדר מקושטא לבודפשט לחידוש המשא-ומתן. ההנהלה החליטה שלא להיענות לפנייה ללא אישורה של ממשלת בריטניה.

דובקין, ששהה בספרד, קיבל מברקים מקסטנר כי הגרמנים (הס"ס) לוחצים לחידוש המשא-ומתן והם מוכנים להיפגש בשוויץ עם דובקין ועם יוסף שוורץ, נציג הג'וינט באירופה.

3 ביולי. בן-גוריון אמר בישיבת ההנהלה: "יחסו לענייני הצלה ידוע. עלינו לעשות הכל, בתוך זה גם דברים הנראים כפנטסטיים, אבל בתנאי אחד: שהפעולה לא תגרום נזק לציונות. על ידי הודעה שהיהודים ישובו לארצותיהם אנו מסתלקים למעשה מן הציונות."

5 ביולי. אידן הודיע לממשל האמריקני כי ממשלת בריטניה מוכנה לדון עם הגרמנים באמצעות השוויצים על שחרור קבוצות יהודים שעליהם כבר דובר בעבר. אידן מסר הודעה בפרלמנט שתיארה וגינתה את השמדת יהודי הונגריה. מחוות אלה נועדו להרגיע את דעת הקהל הנסערת נוכח הידיעות שנתפרסמו בעיתונות על גורל יהודי הונגריה; אך לא היה בהן ממש, כיוון ששתי הממשלות כבר החליטו כי אין להמשיך עם שליחות ברנד נוכח התנגדותם המוחלטת של הרוסים.

6 ביולי. וייצמן ושרתוק נפגשו שוב עם אידן וביקשו להרשות לבדר ולברנד לצאת לבודפשט. הם חזרו על הדרישות שהציגו בפגישתם עם הול שבוע ימים קודם לכן. לזה צירפו את ההצעה להפציץ את אושוויץ ואת המסילות אליה.. מאז תחילת יוני גבר הלחץ מצדדים שונים על ממשלות המערב לפעול להחרבת מתקני ההשמדה של הנאצים. שני ניצולים שהצליחו לברוח מאושוויץ – רודולף ורבה (Vrba) ואלפרד וצלר (Wetzler) – באפריל 1944 והגיעו לסלובקיה; שם נפגשו עם "קבוצת העבודה" ודיווחו על הנעשה באושוויץ ועל ההכנות לקליטת יהודי הונגריה. מידע זה הועבר גם לקסטנר ומנהיגות יהדות הונגריה. זו החליטה להסתיר את המידע מן הציבור היהודי, כדי לא לזרוע בהלה. המידע הוברח לג'נבה ומשם עשה דרכו אל המערב. פעילים במיוחד היו נציגי היהדות האורתודוכסית, שהזעיקו משוויץ את ארגוניהם בארצות-הברית. הרב וייסמנדל הפיץ ב-16 במאי מכתב מפורט המתאר את מסלול העינויים שעוברים היהודים בדרך לאושוויץ ואת תהליך ההרג שם. במכתבו זעק: "ואתם אחינו בנ"י (בני ישראל) בכל מדינות החופש, – – – איכה אתם מחשים לרצח הזה, – – – אכזרים אתם, רוצחים אתם, למען השתיקה האכזרית שאר אתם שותקים, למען חבור ידיים אשר אתם מתחברים, – – – אנחנו מבקשים ומתחננים ודורשים לעשות מעשים תכף ומיד. – – – אחינו בנ"י האם נשתגעתם, האין אתם יודעים באיזה גיהנום אנחנו חיים".

וייצמן ושרתוק, בפגישתם עם אידן, הציעו גם שצ'רצ'יל יפנה לסטלין בבקשה שיפרסם אזהרה להונגרים המשתפים פעולה בהשמדת היהודים. אידן העביר את הצעות וייצמן ושרתוק לצ'רצ'יל. זה פסל לחלוטין את נסיעת בדר לבודפשט; אך חייב את ההצעה להפציץ את אושוויץ ולבקש מסטלין להזהיר את ההונגרים. צ'רצ'יל חזר והביע בתוקף את הקו שאין לנהל משא-ומתן עם הגרמנים. הוא הגדיר את השמדת היהודים כ"פשע הנורא ביותר שבוצע בהיסטוריה". ההצעה הנאצית היא מן המין הגרוע ביותר ונועדה לתקוע טריז בין מעצמות המערב לרוסיה.

הגולל נסתם על שליחות ברנד. משרד החוץ האנגלי עדיין טען כי ממתינים לתשובת מוסקבה, אף כי מזה שבועיים כבר הבהיר הרוסים את עמדתם. בשיחה קשה שהתנהלה בין שרתוק לבין רנדל ב-12 ביולי, טען רנדל כי היה ברור מן הרגע הראשון שבדר לא יורשה לנסוע לבודפשט. ההצעות שהציגו הציונים אינן מעשיות. הן נידונו ונדחו מן הטעמים הבאים: כדי לממשו יש למצוא גרמנים לחלופין וכאלה אינם בנמצע; נתינת מקלט למאות אלפי אנשים היא בלתי אפשרית; היענות להצעות הציוניות יוכיחו לגרמנים שניתן להפעיל לחץ על בעלות-הברית בנקודה היהודית ולסחוט עוד.

בן-גוריון שלח באמצעות גולדמן מברק לרוזבלט, בו הוא מפציר שהמערב יביע נכונות למנות נציג לשיחות על הצלה בתנאי שהגירושים ייפסקו מיד; אין להרשות שתוחמץ "הזדמנות יחידה במינה ואולי אחרונה להציל את שרידי יהדות אירופה". מוושינגטון השיבו כי אין התנגדות לשובו של ברנד להונגריה, אך מה טעם בזה אם אין לברנד תשובה. בישיבת הנהלת הסוכנות, באמצע יולי, סוכמה פרשת ברנד כך: ""מכל מה ששמענו נראה שפרשת ברנד תסתכם ללא תוצאות".

למרות התערבותו של צ'רצ'יל ותמיכתו של אידן בהצעה להפציץ את אושוויץ, שר האוויריה סינקלר הודיע שהמבצע יהיה מסוכן מדי וספק אם יעזור לאסירים שם. הוא הציע לפנות לאמריקנים. אך גם האמריקנים דחו כבר את ההצעה להפציץ את אושוויץ. עוזר שר המלחמה, ג'ון מקלוי (McCloy) הודיע שתכנית ההפצצה אינה מעשית ודורשת הקצאת כוחות אוויר הדרושים במקום אחר. התביעה להפציץ את אושוויץ לא ירדה מעל הפרק גם בשבועות הבאים, אך מבחינת בעלות הברית היא חדלה להיות אקטואלית לאחר שהופסקו השילוחים מהונגריה. גם ההנהגה הציונית, מלבד גרינבוים, לא המשיכה בלחצה בסוגיה זו, על אף טענתה כי יש עוד ריכוזים יהודים ששרדו באירופה וכולם צפויים לשילוחים ולהשמדה.

20 ביולי. משרד החוץ הבריטי יזם את פרסום פרשת ברנד בעיתונות המערב. בכל הכתבות שנתפרסמו נשמעה ביקורת חריפה על ההצעה הנאצית. בישיבת הנהלת הסוכנות הגיב גרינבוים בחמת זעם על פרסום הפרשה: "מה שהם עשו בפרסום הדברים זו נבלה מאין כמוה ומתוך חשבון שבו דמי אחינו אינם נלקחים בכלל." גם שרתוק, מאוחר יותר, כאשר בא לסכם את פרשת ברנד, האשים את הבריטים בניצול ציני של הפרשה. הם לא היו מעוניינים בהצלת יהודים והם פרסמו אותה כאשר ביקשו להיפטר מכל העניין. לורד מוין אמר לברנד, על פי עדותו של זה: "מה אעשה במיליון יהודים? היכן אשים אותם?". התנגדותם המוחלטת של שלוש בעלות הברית היא שהורידה את הפרשה מסדר היום, סיכם שרתוק, זו היתה פרשה טרגית יותר מאשר הטבח בפולין.

העוצר ההונגרי, הורטי (Horthy), הודיע על הפסקת השילוחים לפולין. הפרסום בא שבועיים לאחר שהופסקו הגירושים בפועל על פי החלטת הורטי (7 ביולי). נראה שהתערבותם של רוזבלט והאפיפיור, שהפעיל את הנונציוס הקתולי בהונגריה, הזיזה את הורטי. הוא הודיע לצלב האדום הבינלאומי, כי יהיה מוכן לשחרר את בעלי תעודת החסות או אישורים על רישיונות הגירה לארץ ולאפשר את יציאתם. שוייץ הודיעה על נכונותה לקלוט מספר מסוים של ילדים. שבדיה הודיעה כי תהיה מוכנה לקבל כל יהודי מוהנגריה שאזרח שבדי יהיה מוכן לערוב לו. ספרד הסכימה לקלוט 3,000 ילדים, במקרה שיתעוררו קשיי מעבר דרך תורכיה.

במשרד המושבות ובמשרד החוץ הבריטי הובעו חששות שמא עתה, בעקבות הצהרת הורטי, יציף  מבול של יהודים את ארץ-ישראל וישטוף את מדיניות הספר הלבן. הנציב העליון, סר הרולד מקמייקל, בשדר למשרד המושבות ב-17 ביולי, הביע דעתו כי מכיוון ששוכנע כי ממשלת הוד מלכותו, לאחר המלחמה, "לא תהיה נכונה ובוודאי גם לא תוכל להטיל פיקוח יעיל וקפדני על ההגירה, אני רואה בחלוקה, ולא משום נימוק אחר, את הרע במיעוטו, שאין להימנע ממנו". ממשלות המערב, שנקלעו למבוכה לאחר הכרזת הורטי, הודיעו כחודש ימים מאוחר יותר, כי הן נענות להצעת הורטי לתת ליהודים לצאת והן תדאגנה למציאת מקלט זמני בטוח ליהודים. בהודעה נאמר עוד כי "הממשלות  אינן מגנות את ממשלת הונגריה על שנקטה בצעד של הגירה כפויה כתחליף לרדיפות ולמוות".

בהנהלת הסוכנות נפתח ויכוח סביב השאלה כיצד להוציא את פליטת יהודי הונגריה. קפלן חזר מקושטא ועמו הצעות מעשיות. גרינבוים התנגד בתוקף לכל פניה אל מעצמות המערב לסייע בהוצאת היהודים והבאתם לארץ. אין לחזור על הטעות שנעשתה בפרשת ברנד. בן-גוריון הגיב בחריפות על דבריו של גרינבוים: "כלום עשינו מעשה פשע? – – – ייתכן שטעינו אבל כולנו אנשים בעלי מצפון. – – – כולנו פה יהודים. – – – שקלנו את העניין הזה ועשינו מה שעשינו. – – – עשינו מה שהיינו צריכים לעשות." הוויכוח הנסער חשף ללא ספק את מטעני האשם שהכבידו על חברי ההנהלה. כאשר שוחרר ברנד באוקטובר מן המעצר הבריטי, השתתף בישיבת מרכז מפא"י, שם הטיח האשמות כבדות בחברי מפלגתו. כישלון שליחותו נגרם בשל הניהול הכושל והלא-איכפתי לדעתו של פעולות ההצלה מראשית המלחמה ובשל הנאמנות שהפגינו כלפי בעלות הברית. הוא האשים את השליחים בקושטא בהסגרתו לידי האנגלים. הכישלון נגרם מן התפיסה המוטעית של מפא"י ומיחסה לשאלת ההצלה. "המפלגה (מפא"י) תיחשב אחראית לחיי היהודים שנרצחו בגלל טעויות אלו", טען ברנד.

ויכוחים קשים התנהלו סביב שאלת ברירת הפליטים שניתן לחלצם מהונגריה ומרומניה. התונה העיקרית היתה כי בין הפליטים המגיעים לקושטא ולארץ גדול יחסית חלקם של אנשי אגודת-ישראל ושל בעלי אמצעים שקנו להם את רישיון העלייה על חשבון עסקנים ופעילים ציוניים. האשמות הדדיות הוטחו בין ציונים ורביזיוניסטים וחרדים. החיכוכים נרגעו במקצת כאשר הושגה הסכמה על מפתח לחלוקת רישיונות העליה והמקומות באניות. עמדה תקיפה נגד עליה לא סלקטיבית הביע בן-גוריון: "אין לפנינו הברירה להביא את כל היהודים משם; גם אם נעשה כל לא נוכל להוציא מיליון יהודים; נעלה אלפים ואולי רבבות. זוהי שאלה רצינית את מי אנו נביא. במידה שהברירה הזאת בידינו – — כמובן נעלה גם יהודים שנדע עליהם בפירוש שהם יעזבו את ארץ-ישראל כעבור שלושה חודשים, אם תעמוד ברירה שהם ייהרגו שם. אבל אם תעמוד ברירה להביא יהודים שלאחר גמר המלחמה מיד ישובו לרומניה, ובשעה שיהיה כאן יהיה זר ונכרי או להביא יהודי שיישאר בארץ – אז אנחנו צריכים להביא יהודים שיישארו כאן."

גרינבוים התנגד לקביעת קריטריון ציוני להצלה. גם שמורק תמך בו: "כל זמן שיש סכנת מוות אין לבחור". על כך הגיב בן-גוריון: "סכנת מוות מרחפת על כולם. ואנו יכולים לקחת מספר X, ואם כן אני אומר: ניקח X כזה שיכול להישאר בארץ. – – – פליטי פולין יש לקחת בשורה ראשונה. ותיקים ציוניים – לא. בשביל עתיד הארץ נוער וילדים יותר חשובים."

ויכוח זה שהתנהל בהנהלה הציונית לא השפיע על המתרחש בשדה בפועל. פעילי עליה ב' והשליחים בקושטא לא סברו שהם יכולים לאמץ את הקו הנוקשה שגרסו בן-גוריון ואלה שחשו נפגעים מהעדר קריטריונים בבחירת הניצולים. הלחצים הטבעיים בשדה הם שקבעו את הרכב העלייה.

זסלני, שהגיע לאיטליה, הצליח לעניין את השר תושב הבריטי בבארי, הרולד מקמילן, בתכנית להחדיר סוכנים ארצישראלים להונגריה. שר המושבות, הלורד מוין, קיבל את דעתו של הנציב העליון, כי "השימוש בכל קבוצה מאורגנת המקיימת קשרים הדוקים עם הסוכנות היהודית, הוא בלתי רצוי והרה-סכנות". בסופו של דבר ניתן אישור להפעלה מוגבלת של התכנית ועל בסיס אישור זה נשלחו הצנחנים הארצישראלים הראשונים ליוגוסלביה, במרס 1944.

אוגוסט

התקוות לפתיחת שערי הונגריה ליציאת יהודים משם התבדו במהלך חודש אוגוסט, משהתברר כי הגרמנים אינם מרפים מאחיזתם על הונגריה וכי הם מאיימים בחידוש המשלוחים לאושוויץ. בפעילות הדיפלומטית הקדחתנית סביב גורל יהודי הונגריה חלקה של הנהלת הסוכנות לא היה ניכר ועורר עליה ביקורת מחודשת, בעיקר מקרב חברי הוועד הפועל של הסתדרות העובדים.

5 באוגוסט. קבינט המלחמה אישר תכנית להקמת בריגדה מורחבת (Jewish Brigade Group) שתועבר לשרות קרבי בחזית איטליה.

23 באוגוסט. צ'רצ'יל, באיגרת לרוזבלט, ביקש את תמיכתו בתכנית הקמת הבריגדה היהודית: "פרסום הדבר ייתן סיפוק רב ליהודים, והם, יותר מכל אומה אחרת, זכאים להלום בגרמנים, בתורת גוף מוכר. הם רוצים בדגל משלהם, שהוא מגן-דוד על רקע לבן עם שני פסים כחולים. איני רואה סיבה מדוע לא ייעשה הדבר. אני באמת סבור כי הנפת הדגל הזה מעל לראשה של יחידה לוחמת תהיה בשורה שהדיה יישמעו בעולם כולו. אם תתעורר ההתנגדות הטיפשית הרגילה, אוכל להתגבר עליה; אולם בטרם אמשיך, הייתי רוצה לדעת מה יחסך לעניין זה."

רוזבלט חייב את התכנית. זו עובדה וסוכמה בחודשים אוגוסט-ספטמבר.

ספטמבר

9 בספטמבר. הרוסים השתלטו על בולגריה. וניה הדרי הצליח לחדור לבולגריה מקושטא, בכיסוי של כתב יט"א. הוא קבע את מושבו בסופיה ופתח שם מחדש את המשרד הארצישראלי. הוא הציע להנהלת הסוכנות לשלוח לבולגריה, בה מצויים 45,000 יהודים, אישיות מארץ-ישראל.

15 בספטמבר. שר החוץ אידן הפיץ בין חברי הממשלה תזכיר, "הטיעון נגד החלוקה", בו הוא מפרט את הנימוקים נגד תכנית החלוקה עליה ממליצה ועדת הקבינט. שטחה הקטן של המדינה היהודית לא ימנע את הציונים מלמלא אותה ביהודים מעל לכוח קליטתה. היהודים ישאפו למדינה גדולה יותר שתכלול את כל ארץ-ישראל ואת עבר-הירדן. "הערבים יוחזקו במצב של מתיחות מתמדת". לא יהיה קץ למהומות ולשפך הדמים. האינטרסים של בריטניה במזרח התיכון ייפגעו קשות. "ברור שהאינטרסים הבריטיים במזרח התיכון הם כה חשובים, עד שאין אנו יכולים להרחיק מאתנו את הערבים. הכרחי לנקוט מדיניות שאפשר יהיה לצפות כי הערבים ישלימו עמה, גם אם משמעותה פיקוח חמור על ההגירה היהודית לארץ-ישראל."

20 בספטמבר. ממשלת בריטניה הודיעה על הקמת בריגדה יהודית, החיל היהודי הקרבי, שעל הקמתו נאבקה הנהלת הסוכנות היהודית מאז פרוץ המלחמה. הבריגדה תהיה מבוססת על גדודים יהודים של הרגימנט הארצישראלי. בפרלמנט הבריטי הודיע צ'רצ'יל על הקמת הבריגדה היהודית, בהיענות לבקשת הסוכנות היהודית. "מספר גדול של יהודים משרת בצבאותינו ובצבאות אמריקה בכל המחנות", אמר צ'רצ'יל, "אך נראה לי כיאות בהחלט כי יחידה מיוחדת מאותו גזע שסבל סבל שאין לתארו מצד הנאצים תיוצג בפורמציה מוהקת בין החילות שאנספו להנחיל להם את תבוסתם הסופית." אושר הסמל היהודי של הבריגדה – מגן-דוד זהוב על רקע תכלת לבן.

26 בספטמבר. ועדת השרים לבעיית ארץ-ישראל (ועדת מוריסון) חזרה וקבעה כי הפתרון הנכון הוא חלוקת הארץ בין שני העמים.

אוקטובר

2 באוקטובר. הנציב העליון, סר הרולד מקמייקל, בתזכיר לממשלה,הזהיר מפני התגברות פעילות הטרור בישוב היהודי בארץ ותקף גם את הסוכנות היהודית שבתעמולתה האנטי-בריטית מעודדת מגמה זו ובעצמה מקיימת משטר טוטליטרי בארץ. תנועות הנוער הציוניות ביישוב מזכירות לו "בצורה בלתי נעימה את הנוער ההיטלראי".

5 באוקטובר. משרד המושבות הודיע לסוכנות היהודית כי "בהתחשב בשינוי המצב בבלקנים מבוטלת בזה ההתחייבות שניתנה לסוכנות היהודית – – – ביולי 1943, כי בעתיד יהיו כל היהודים, אם מבוגרים ואם ילדים, שיצליחו להימלט לתורכיה, רשאים להמשיך את נסיעתם לארץ-ישראל". במקום זה יותר ל-10,300 יהודים להיכנס לארץ בשיעור של 1,500 לחודש. בכך ביקשו הבריטים למנוע את פריצת הגבול שקבע הספר הלבן לעלייה היהודית (75,000 רישיונות) כבר בזמן הקרוב.

. ועדת הקבינט הבריטי דנה במדיניות הארצישראלית לטווח ארוך והגיעה לכלל מסקנה כי תכנית החלוקה היא התכנית הריאלית היחידה לפתרון בעיית ארץ-ישראל:  "אנו מסכימים עם דעתה של הוועדה, שחלוקה היא הפתרון הסופי האפשרי היחיד והטוב ביותר. בעוד שאין לאפשר לשום עם להשתלט על כל ארץ-ישראל, יש לאפשר לכל אחד משני העמים לשלוט בחלק מן הארץ. באמצעות חלוקה יינתן ליהודים שטח שאליו יוכלו להכניס כמה מהגרים שירצו, בלי להשפיע על האינטרסים של הערבים מחוצה לו. אם רוצים שלום במזרח התיכון, יש צורך בהסדר סופי, ואנו משוכנעים שסופיות זו תושג רק באמצעות חלוקה, ובכך יוקהה עוקצה של העליה בעתיד, המפחידה את הערבים כל כך." הוועדה הדגישה בהמלצותיה כי אם תתקבל הצעה ברוח זה יהיה צורך לפעול בנחישות כדי לכפות פתרון זה

16 באוקטובר. בעקבות הידיעות על נכונות הקבינט הבריטי לחזור לתכנית החלוקה הגישה הנהלת הסוכנות תזכיר לממשלה ובו היא "רואה הכרח בשלב זה שתתקבל החלטה הקובעת את ארץ-ישראל כמדינה יהודית, שבה יהיה העם היהודי חופשי לצע את גאולתו על ידי התיישבות רחבת-מידות והשגת הקוממיות הלאומית השלמה". אף שהתזכיר נשען על החלטות תכנית בילטמור, היתה זו הפעם הראשונה ואף היחידה בשלב זה שבו דיברה הנהלת הסוכנות בלשון מפורשת על הקמת מדינה יהודית בכל שטחה של ארץ-ישראל המערבית. ויתר על כן נאמר בתזכיר כי הסוכנות היהודית "תראה בחרדה עמוקה כל ניסיון להשיב לתחייה את רעיון החלוקה". ניתן יהיה להגשים את התכנית על ידי יצירת רוב יהודי בארץ לאלתר. זה יושג באמצעות מדיניות עלייה מוגברת מקרב הפליטים היהודים באירופה שלא נקלטו במקומותיהם ומ"אותן ארצות המזרח שבהן נשקפת סכנה מתמדת לביטחונם ולרמת-קיומם". את ארגון העלייה הזאת ואת השליטה עליה יש להפקיד בידי הסוכנות היהודית.

22 באוקטובר. בישיבת הנהלת הסוכנות בה סיפר שרתוק על השתלשלות המאבק להקמת הבריגדה היהודית, שהוכתר בסופו של דבר בהצלחה, הגיב בן-גוריון ואמר: "יש לי הערה אחת לדברי שרתוק, אם כי זו תיראה כהערה פילוסופית-היסטורית; אבל בעיני היא הערה חשובה, וכדאי לעשותה." בן-גוריון הסתייג מקביעתו של שרתוק כי הקמת הבריגדה עוכבה כל עוד לא היתה חלק מן המדיניות הריאלית במזרח התיכון:

"אין אני שואל אם דבר זה הוא מבחינת מדיניות ריאלית; אני שולל את הגישה הזאת והאמירה הזאת. אני חושב זאת לטעות. – – – אני אומר זאת לעתיד. כי מצבים כאלה הם בעצם אצלנו תמיד. אנחנו עומדים במערכה כזאת, שהכוחות העומדים נגד הם קיימים, מציאותיים, שקולים. אפשר לראותם, בשעה שהכוחות שאנחנו נשענים עליהם הם כמעט אינם קיימים, אינם מציאותיים, הם היוליים, קיימים ולא קיימים, והכל תלוי אם אנחנו מגבירים את אותו הכוח הבלתי קיים כביכול עד למקסימום, ואז הוא יכול להתגבר על הכוחות הקיימים הברורים, שאפשר לשקול ולמנות אותם. – – – איבדנו הרבה דברים, שהיו ניתנים בהיסטוריה, לא מפני שהיה גזר-דינה שלא יכולים לקבל אותם, שאי אפשר להשיג זאת, – – – הריאליזם הוא אינו רק בראיית הוכחות שאפשר למשש אותם בידיים. מתוך תפיסה זו הוחמצו בתנועה הציונית הרבה הזדמנויות. כי חשבו שהדבר אינו ניתן להיות מושג.

היות ואנחנו נמצאים במערכה מכרעת, אשר יכולה להיות מכרעת בחיוניותה היהודית בשנים אלה,- – – המצפון שלי לא יהיה נקי, אם אנחנו נפסיד חלילה – – – מתוך זה שאנחנו נאמר לנו למפרע: דבר זה אינו נתון, הכוחות העומדים נגד הם כל כך גדולים, ואין להעמיד נגדם משקל נגדי. – – – אני הייתי פסימיסט. אני חשבתי שנשיג כוח  לוחם יהודי רק לאחר גמר המלחמה, וגם אז חשבתי שזה יהיה כדאי. – – – אין מראש לעשות דיסקונטו של הכוחות העומדים נגדנו, ולומר שאין אנחנו יכולים להשיג זאת.

 

28 באוקטובר.  צ'רצ'יל הודיע לוייצמן כי הבריגדה היהודית תורשה להניף את דגלה באיטליה, אך לא במצרים.

נובמבר

4 בנובמבר. וייצמן נפגש עם צ'רצ'יל וזה אמר לו כי עד לסיום המלחמה עם גרמניה לא תהיה הכרזה על המדיניות הבריטית בארץ-ישראל. הוא הודה כי הממשלה דנה בתכנית חלוקה וכי הוא תומך ברעיון החלוקה. לדעתו, הנגב צריך להיות חלק מן המדינה היהודית. וייצמן נזהר מלהביע תמיכה בתכנית החלוקה, אך הדגיש כי מה שחשוב הוא כי השטח שיוקצה למדינה היהודית יהיה בו כדי לקלוט מספר גדול של יהודים שייעקרו ממקומותיהם לאחר המלחמה. וייצמן יצא מעודד מאד משיחתו עם ראש הממשלה.

6 בנובמבר. הלורד מוין נרצח בקהיר בידי חוליה של לח"י. מוין היה ידיד קרוב לצ'רצ'יל וזה הגיב בזעזוע עמוק ובחריפות על הרצח. בנאום בפרלמנט אמר: "אם החלום שלנו על הציונות ייגוז בעשן האקדחים של רוצחים, ופעולתנו למען עתידה יביאו רק לארגון כנופיות בריונים חדשות, הראויות לגרמניה הנאצית, רבים כמוני יצטרכו לשקול מחדש את העמדה שהחזקנו בה בהתמדה כה רבה במשך זמן כה רב בעבר". הפיקוד הצבאי במזרח התיכון תבע פעולה דרסטית ודרמטית – פירוק כללי של הנשק המוחזק בידי המחתרות בארץ והפסקה מוחלטת של ההגירה היהודית לארץ. הצעות אלה לא התקבלו, כיוון שברור היה גם כי יידרש כוח דיכוי רב, שאינו בנמצא כל עוד נמשכת המלחמה, כדי לבצען.

בן-גוריון הוביל את ההנהגה לתגובה חריפה ומהירה על רצח מוין. ההנהלה פרסמה כרוז כבר למחרת הרצח, בו נקרא הישוב להקיא את גורמי הטרור מתוכו, לא לתת להם מחסה, לא לתת להם כסף, גם אם מאיימים עליהם, ולסייע לשלטונות למניעת מעשי טרור ולפירוק ארגוני הטרור. מול ההיסוסים והחששות מפני מלחמת אזרחים ובעיקר מול הרתיעה מפני שיתוף פעולה עם השלטונות כנגד אחים יהודים, טען בן-גוריון בתוקף כי מסורת יהודית זו שטופחה בגולה אינה מתאימה לחיים היהודיים בארץ-ישראל: "אנחנו איננו יותר נתינים נתונים לחסדי ממשלה זרה. הציונות קובעת למעשה שיש יחסים בין העם היהודי והעולם הבינלאומי, אם כי אנחנו עם חלש, לפעמים מחוסרי כל כוח, עם עמים תקיפים וגדולים; אולם היחסים הם בינלאומיים. המסורת שנולדה בגולה ושנולדה מתוך המצב האומלל של היהודים, נתינים מחוסרי מגן בפני שליטים זרים, מסורת זו אינה הולמת את מצבנו וצרכינו בארץ. – – – עלינו לעקור את הטעות, כאילו יש איסור על מתן עזרה לממשלה וכאילו באמת יש קנוניה חשאית יהודית לחפות על הרוצחים. משום כך מצאנו לנחוץ להוסיף את התביעה הרביעית לא רק להתיר, אלא לתבוע עזרה למניעת מעשי טרור ולפירוק הארגון. – – – זה לא העם הזה, זה לא הישוב הזה אשר יירתע." על הקריאה להימנע ממלחמת אזרחים אמר בן-גוריון: "אלה הכריזו מלחמת אזרחים על הישוב ועל הציונות, כי הישוב והציונות אינם יתומים, יש להם רצון, יש להם ארגון, יש להם מוסדות אשר הם קובעים את דרך העם היהודי ואת דרך הישוב ולא קבוצת בריונים אשר קיבלו מאיזו ממשלה זרה או גנבו מאיזה מקום רובה. אישור מצב כזה הוא אישור מלחמת אזרחים או כניעה."

23 בנובמבר. בן-גוריון יצא לרומניה במאמץ לרתום את היהדות המקומית ששרדה (שמספרם הוערך בכ-400,000 נפש) למאמץ הציוני. אך הנסיעה לרומניה סוכלה ובמקום זה הגיע לבולגריה לאחר מסע מפרך ורצוף עיכובים שנמשך כשבוע ימים. שהותו בבולגריה נמשכה אף היא שבוע ימים. יהדות בולגריה לא נפגעה פיסית בשואה ושרדה כמעט בשלמותה (45,000 נפש). הוא התקבל בהתלהבות עצומה על ידי היהודים בכל מקום אליו הגיעה השיירה שהעמידה לרשותו הממשלה הבולגרית. הוא מצא כי הכאוס והדלות בבולגריה הם עצומים. בשיחות עם שרי הממשלה העלה את הדרישה לאפשר עליית יהודי בולגריה לארץ. אלה התחמקו בטענה כי המדינה עדיין במצב מלחמה. בן-גוריון נפגש עם נציגי התנועות הציוניות החלוציות וההסתדרות הציונית המקומית והשאיר להם "הוראות" ערב שובו ארצה.

דצמבר

בן-גוריון הכליל את רשמי מסעו בבולגריה לכלל מסקנה אותה הציג במזכירות מפא"י, למחרת שובו לארץ, ב- 14 בדצמבר, במלים אלה: "באירופה המשוחררת אי אפשר לחכות. או נעלה אותם או כל שארית יהדות אירופה אבודה – – – לעם היהודי ולציונות."

17 בדצמבר. בישיבת הנהלת הסוכנות הציג את תפיסתו: עניין הצלת שארית הפליטה יש לרתום אותו לפעולה הציונית, "מתוך מחשבה ציונית". במסיבת עיתונאים, ב-20 בדצמבר, אמר: "במאבק החמור על עתידנו תהיה השפעה מכרעת לעמדתם ולמעמדם של היהודים באירופה המשתחררת, הן כלפי עתיד ארץ-ישראל, הן כלפי שוויון הזכויות של היהודים בתפוצות."

מול האפשרות שהרוסים לא יניחו ליהודים בארצות שעברו לשליטתם במזרח אירופה ועל בסיס התרשמויותיו בבולגריה, טען בן-גוריון בישיבת ההנהלה ב-26 בדצמבר, כי עתה יש לראות כמכשול גדול לא רק את הספר הלבן כי אם גם את הספר האדום. הספר הלבן אינו נותן ליהודים להיכנס; הספר האדום אינו נותן ליהודים לצאת: "אני חי בסיוט שנאבד את היהודים". כאשר הפליג בן-גוריון בתיאור מצבם של היהודים בשכונות העוני בבולגריה, שרת העיר לו כי יש פינות כאלה גם בארץ, ובהן נמצאים עולים חדשים, ו"אולי העוני בהן עוד גדול יותר".