דצמ 312014
 

ינואר

בישיבות ההנהלה עלתה הדרישה לשלוח את נציגי ההנהלה הארצישראלית לזירות המערב – באנגליה ובאמריקה – שם נופלות ההכרעות לקראת סיום המלחמה. יש לחלק את הכוחות בין לונדון, וושינגטון וירושלים. בן-גוריון טען בישיבת ההנהלה ב-22.1, כי "במרכז תביעותינו הפוליטיות יש להעמיד העברת יהודי אירופה (כל אלה שרוצים בכך) והמזרח התיכון לארץ-ישראל מיד – – – ולשם כך נחוץ שלטון של עלייה והתיישבות".

פברואר

11 בפברואר. בישיבת ההנהלה בהשתתפות וייצמן, השוהה בארץ, סיפר וייצמן על רשמיו מביקורו בארץ. הוא הפליג בשבחי התפתחות התעשייה ביישוב בזמן המלחמה והתלונן על "הספרות החשאית", בעיקר הפרסומים היוצאים מטעם ארגון ההגנה, המטפחים בישוב ובעיקר בקרב הנוער  שנאה ומרי כלפי בריטניה. יש בהם כדי להקשות על פעולת ההנהגה במגעיה עם ממשלת בריטניה, שכן פרסומים אלה נקראים בלי ספק על ידי המודיעין הבריטי. עתה הוא מבין מדוע הערימו הבריטים מכשולים כה רבים על הקמת הבריגדה היהודית. הם ראו בהקמת צבא יהודי לא רק כוח המופנה נגד הנאצים כי אם כוח שיופנה גם נגדם בבוא השעה. ייתכן שתגיע שעה כזאת, אך לפי שעה בריטניה היא בעלת בריתנו ואסור לנו לדחוק את הקץ ולהכשיל במו ידינו את מאמצינו המדיניים. וייצמן התלונן גם על כך שתנועות הנוער השפעתן על הנוער גדולה בהרבה מזו של בתי הספר. הוא מתח ביקורת על תכניות התיכון המדברות על קליטת מיליון יהודים בתוך תקופה קצרה. יש להישאר על קרקע המציאות. יש להתחשב באמצעים העומדים לרשותנו על מנת לא לנחול אכזבה מרה בעתיד.

בן-גוריון, בתגובה לדברי וייצמן, טען כי וייצמן בביקורו הקצר לא יכול היה לעמוד על טיבו של הנוער שנולד וצמח בארץ. "הנוער שגדל פה הוא כל כך גאה על עצמו, כמו שהנוער האמריקני גאה על היותו אמריקני, כמו הנוער האנגלי. – – – הם אוהבים את הארץ הזאת. אנחנו אוהבים את הארץ כציונים. – – – יש דבר חדש בארץ-ישראל – הילד שנולד פה הוא אוהב את ארץ-ישראל כארצו. הוא אוהב את הטבע. הוא משוטט בארץ. – – – הם אינם ציונים, אלא משהו יותר מזה. הם חיים דבר מה יותר עמוק מכולנו. – – – הילד הוא נולד בזה, ולהגיד לו שכל חייו יהיו רק שיקולים דיפלומטיים – זה סירוס חייו. – – – זה לא יכול להיות."

כנגד הסתייגויותיו של וייצמן מ"תכנית המיליון" טען בן-גוריון כי הטענות "אי אפשר" או "בלתי מציאותי" אינן יותר מבוססות מהטענות "אפשרי" או "מציאותי". אם בודקים את הדברים לעומק ומציגים את השאלות הנכונות אפשר להראות כי אלה תכניות הניתנות לביצוע ורק הניסיון יוכיח. "חוש המציאות הוא גם לראות מה משתנה. אני רואה שינויים גדולים בעולם ואני רואה שינויים גדולים בציונות – בשבילי הציונות שהיתה לפני המלחמה אינה קיימת. – – – בשבילי הציונות זהו רצון העם לחיות, לחיות באופן הוגן."

בדיון שנמשך למחרת היום, טען סנטור כי הנוער והציבור בארץ מתחנכים על שנאת הבריטים, "שהאויב מספר א' הוא אנגליה והאנגלים, ואחר כך הערבים, ורק אחרי זה יש אויב שמו היטלר", ואין פלא שעל רקע זה מתרחשים דברים כמו רצח מוין.

עיקר הדיון נסב על השאלה אם יש להפריד בין הדרישה לעלייה גדולה לבין התביעה למדינה יהודית, ואם תובעים מדינה האם יש להסכים גם לתכנית חלוקה. בן-גוריון הציג את עמדתו: "אנחנו לא צריכים לדרוש בשטח העלייה כמות של עולים, אלא סמכות ממלכתית בעלייה; בשטח ההתיישבות לא מפעל ההתיישבות אלא סמכות בשטח ההתיישבות. זאת אומרת שיתנו לסוכנות היהודית סמכות פוליטית וכלכלית לסדר עלייה יהודית, לסדר התיישבות יהודית, כמו שהיו באימפריה הבריטית "צ'רטר קומפאניס"; זו לא היתה מדינה, אבל היו להן סמכויות ממלכתיות בשטח העלייה וההתיישבות ולסמור לסוכנות היהודית סמכות זו מתוך כוונה שאנחנו נכניס בזמן הקרוב ביותר מיליון יהודים ראשון, שנשאר לפליטה באירופה ובארצות הסמוכות. מדיניות זו היא לדעתי הפיכת ארץ-ישראל למדינה יהודית. – – – אם בשנה או בחמש שנים – איש אינו יכול לדעת, ואנחנו איננו צריכים לדון על זאת."

בהמשך הדיון ניסח וייצמן כך את "חידת תכנית בילטמור" (ביטוי בו נקט חיים שפירא): "אני חושב שאין זו חידה, אלא מעגל קסמים: כדי שתהיה לנו מדינה נחוץ לנו רוב, וכדי שיהיה לנו רוב נחוצה לנו מדינה. וקשה, כאשר נכנסים למעגל קסמים, לצאת ממנו; צריכים לשבור אותו".

אחד הנושאים שהעסיקו את חברי ההנהלה נסב על הידיעות כי מתקבלות הכרעות בפורום של המעצמות המנצחות – ארצות-הברית, בריטניה וברית-המועצות – לגבי ההסדרים הבינלאומיים לאחר המלחמה והמזרח התיכון בכלל זה. דובר על הצורך לקיים נציגות בוועידת סן-פרנציסקו העומדת להתכנס, אף כי בן-גוריון הטיל ספק בחשיבות הוועידה מנקודת הראות הציונית.

המצב בציונות אמריקה, על רקע הסכסוך החריף בין אבא הילל סילבר וסטיפן וייז, ושיתוקו של המרכז בלונדון, הטריד את חברי ההנהלה ושררה תמימות דעים בדבר הצורך לשלוח אישים מרכזיים, כמו בן-גוריון, שרתוק וקפלן אל מוקדי הפעילות באמריקה ובבריטניה, כדי להחזיר את האחדות ואת יכולת הפעולה במרכזים חיוניים אלה.

14 בפברואר. הנשיא רוזבלט, שנפגש עם צ'רצ'יל על סיפון אניית המלחמה "קוינסי", מול חופי מצרים, נפגש גם עם המלך אבן סעוד ודן עמו על בעיית ארץ-ישראל. בשיחה זו הבהיר המלך הסעודי לנשיא, כי הערבים לא יוותרו לעולם על ארץ-ישראל ולא יסכימו להגירה יהודית אליה. בעבר, טען אבן סעוד, לא היה סכסוך בין שני הענפים השמיים; "מה ששינה את כל התמונה היתה ההגירה ממזרח-אירופה של אנשים ברמה גבוהה מזו של הערבים מהבחינה הטכנית והתרבותית". רוזבלט הבטיח למלך כי "הוא לא יעשה דבר לסייע ליהודים נגד הערבים ולא יבצע שום מהלך עויין לערבים". הוא חזר על הבטחה זו במכתב לאבן סעוד ב-5 באפריל. בדברים שנשא בקונגרס אמר רוזבלט כי "על בעיית הערבים, הבעיה המוסלמית, הבעיה היהודית, – למדתי בשיחה של חמש דקות עם אבן סעוד יותר ממה שהייתי לומד בחילופי עשרים או שלושים מכתבים".

מרס

12 במרס. בן-גוריון הציג בישיבת הנהלת הסוכנות את הצעתו לקווי המדיניות בשאלה הערבית, אותה יביא לאישור הוועד הפועל הציוני:

"1. המדינה היהודית תהא מושתתת על שוויון זכויות מלא של כל תושביה – ללא הבדל דת וגזע, בשטח המדיני, האזרחי, הדתי והלאומי, ללא השתלטות והשתעבדות. כל העדות הדתיות ייהנו מאבטונומיה מלאה בהנהגת מוסדותיהן הדתיים, החינוכיים והסוציאליים. הלשון הערבית תיהנה מכל הזכויות הממלכתיות. בכל הערים והכפרים יוקם שלטון מוניציפלי.

2. העם היהודי יחתור כמקודם לשיתוף פעולה עם ערביי ארץ-ישראל, לשם פיתוח מכסימלי של הארץ לטובת כל תושביה ולברית בין המדינה העברית ובין עמי ערב בארצות השכנות, על יסוד של פעולת גומלין ועזרה הדדית, למען קדמתן ושלומן של כל הארצות במזרח התיכון."

15 במרס. בישיבת ההנהלה התקיים דיון ממושך בשאלה אם יש לגבש עמדה ציונית ברורה שתוצג בפני ועידת סן-פרנציסקו. הדעות נחלקו, בשל אי-הוודאות ביחס לכוונותיה של בריטניה וביחס לנושאים שיועלו בוועידה זו. קיימת אפשרות שבוועידת סן-פרנציסקו יחליטו על משטר חדש בארץ-ישראל ויש להחליט מה תהיה תגובתנו במקרה זה. בן-גוריון התריע בפני הרושם המוטעה שנוצר, כאילו העמדה הרשמית של התנועה הציונית היא הסכמה לתכנית חלוקה. מעולם לא הוחלט על כך.

25 במרס. בישיבת ההנהלה הועלתה לדיון שאלת ראשות העירייה בירושלים, בעקבות מותו של ראש העירייה הערבי, כאלדי. עד כה השלימו היהודים עם הסדרים שמנעו מינוי יהודי כראש העירייה, למרות העובדה שהם היו הרוב בעיר. יש טעם להזכיר לבריטים כי היהודים אינם מוותרים על זכות הרוב היהודי לראשות העירייה. גרינבוים גרס כי יש להמשיך ב"סטטוס קוו" בעיר ואין לגרום לסיבוכים מיותרים. דב יוסף טען, כי "קשה לעמוד על התביעה בקשר עם רוב יהודי בירושלים, בה בשעה שאין אנו עומדים על תביעה זו בארץ כולה. ירושלים קדושה לעולם כולו ואנו הרי זקוקים לעזרתו של העולם". הוא תומך בהסדר של רוטציה משולשת – יהודי, ערבי ונוצרי – בראשות העיר. שרתוק הסכים כי "אם ישנם סיכויים למדינה יהודית – אנו יכולים לקלקל סיכויים אלה על ידי התעקשות יתרה בשאלת עיריית ירושלים".

אפריל

שרתוק ביקר באיטליה, יוון ומצרים. באיטליה נפגש עם חיילי הבריגדה ועם הפיקוד הבריטי העליון בחזית. המפקדים הבריטים הבכירים הרעיפו שבחים על ביצועי הבריגדה ובייחוד על "הארצישראלים", שצויינו כחומר היהודי הטוב ביותר. בדומה למצב ששרר בסיום מלחמת העולם הראשונה, עלתה שאלת עתיד הבריגדה עם סיום המלחמה. אף שהדעה הכללית היתה שיש לדאוג להמשך קיומה של הבריגדה עם פירוק הצבאות, חלק ניכר מן החיילים טענו כי יש לדאוג לחלופה נאותה של החיילים ששירתו תקופה ארוכה במשך המלחמה והם זכאים לשוב הביתה.

שרתוק ביקש וקיבל ראיון עם האפיפיור. הוא הודה לאפיפיור על המקלט שהעניקה הכנסייה הקתולית בארצות הכיבוש ליהודים רבים. "אנחנו עם בעל זיכרון טוב", אמר שרתוק, "כמו שאיננו שוכחים את הרעות שעושים לנו, כך אין אנו שוכחים את הטובות. אנחנו מוכרחים לדרוש חזרה את הילדים. – – – בשבילנו זו היא לא רק שאלה של הצלת הילדים כבני אדם אלא זו היא שאלת הצלתם כיהודים; הם מוכרחים לחזור לחיק היהדות ולרשותו של העם היהודי." בהמשך השיחה טען שרתוק כי האובדן שידעו היהודים במלחמה מחייב אחרי המלחמה "שינוי רדיקלי במהלך ההיסטורי של חיי העם היהודי". הפסדנו שלושה רבעים מבנינו באירופה רק כי אין לנו ארץ ואין לנו מדינה: "צריכה להיות הבנה בינינו ובין הכנסייה הקתולית. אין אנחנו יודעים על ניגוד בין השאיפות שלנו בארץ-ישראל ובין העניינים הגבוהים של הנצרות ושל הכנסייה קתולית בארץ-ישראל.

אנחנו תמיד אמרנו שאת המקומות הקדושים נכבד בכל ההקפדה, ואנחנו מקווים לעזרתה המוסרית, לתמיכתה המוסרית של הכנסייה הקתולית לשם חידוש קיומנו בארץ-ישראל." האפיפיור העיר כי בארץ-ישראל יש רוב ערבי. על כך השיב שרתוק כי לערבים יש ארצות רחבות וגדולות ועשירות וליהודים רק ארץ קטנטנה זו. "זה המקום היחידי שהוא שלנו בעולם כולו". האפיפיור הנהן ובכך נסתיימה השיחה.

ביוון נפגש שרתוק עם הארכיבישוף דמסקינוס, שכיהן אותה שעה כעוצר מטעם המלך גיאורגיוס השני, שעיכב את שובו ליוון לאחר שחרורה. דמסקינוס קנה את עולמו בעמידתו האיתנה מול הכובשים הגרמנים ופעילותו הנמרצת להצלת יהודי אתונה בזמן הכיבוש. הוא אמר לשרתוק: "איני יודע מה עשו הכנסיות האחרות, אך אילו עשו מה שאנחנו עשינו, היה מצב היהודים אחר."

במצרים נפגש שרתוק עם השר לענייני המזרח התיכון, גריג. שרתוק לחץ בשאלת העלייה לארץ וגריג טען כי כל עוד לא נפלה הכרעה בפורום של המעצמות הגדולות או בוועידת סן-פרנציסקו, לא ניתן לעשות דבר.

12 באפריל. הנשיא רוזוולט נפטר. זמן מה לפני פטירתו, קיבל רוזוולט לראיון את סטיפן וייז וסיפר לו על השיחה הממושכת שקיים עם אבן סעוד בשאלת ארץ-ישראל, וממנה התברר לו עד כמה נחושים הערבים בהתנגדותם למסירת ארץ-ישראל ליהודים. העניין יוכרע בפורום של ארגון אומות הברית (האומות המאוחדות) שיוקם על ידי ועידת סן-פרנציסקו, אמר רוזוולט. הוא סיפר לוייז כי הופתע לטובה מעמדתו של סטלין, שבשיחה עם רוזוולט אמר כי עניין ארץ-ישראל נוגע לאנגליה ולארצות-הברית ועליהן לסדרו. על הספר הלבן אמר רוזוולט כי לגבי דידו הספר הלבן אינו קיים וזו גם עמדתו של צ'רצי'ל.

22 באפריל. בישיבת הנהלה דיווח שרתוק כי הבריטים באו בהצעה אל הערבים לחלק את ירושלים לאזור יהודי ולאזור ערבי. תחילה נראה היה כי בקרב חברי מועצת העירייה הערבית יש נטייה לקבל את ההצעה, ואילו חברי הנהלת הסוכנות הביעו הסתייגות ממנה, כיוון שהיא פותחת פתח לקבלת תכנית חלוקה גם בהיקף הארצי. הוחלט להעביר את השאלה להכרעת הוועד הפועל הציוני. לבסוף דחו הערבים את ההצעה ואילו הציונים נתנו לה הסכמה מסוייגת. הנציב העליון הודיע כי בנסיבות אלה יישאר המצב בעיריית ירושלים בעינו.

מאי

7 במאי. גרמניה נכנעה והמלחמה בזירה האירופית הסתיימה.