ינו 062015
 

אם במאה ה-17 היוותה יהדות המזרח, על כל שלוחותיה, כ-50% מכלל יהודי העולם, הנה באמצע  המאה ה-20 ירד חלקם של יהודי המזרח לשיעור הצנוע של 8% מכלל יהודי העולם.

תהליכי המודרניזציה, שהתפתחו לאטם בארצות האיסלם מאז אמצע המאה ה-19, קיבלו דחיפה נוספת תודות להתגברות הרעיון הלאומי ועלייתם של משטרים ממלכתיים מקומיים, אם בחסות המעצמות האירופיות ואם תוך השתחררות מן החסות הזאת והשגת עצמאות מדינית. התגבשות שלטון מרכזי בארצות כמו איראן, אפגניסטן ועיראק והתחזקותו במחצית הראשונה של המאה ה-20', היתה כרוכה בחיזוק מגמת החילון ובהחלשת אחיזתם של כוהני הדת בממלכה. לתהליך זה היו השלכות ישירות על מעמדם של היהודים במדינות אלה. ככל שהשלטון היה ריכוזי וחזק יותר כן היתה ההגנה על היהודים מוצקה יותר. בכורדיסטאן, בה נעדר שלטון מרכזי והארץ היתה נתונה לשליטתם של ראשי השבטים, היה מצב היהודים רעוע ביותר. ככלל, האיסלם הסוני היה סבלני יותר מן האיסלם השיעי (איראן ותימן). לסכסוך היהודי-ערבי בארץ-ישראל היתה גם כן השפעה גוברת על יחסה של האוכלוסיה המקומית אל המיעוט היהודי. גם התגברות הפעילות הגרמנית-נאצית בארצות המזרח הקרוב בשנות השלושים והארבעים – ביחוד בעיראק, בפרס ובאפגניסטן – היתה לה השפעת מה על היחס כלפי היהודים.

 עיראק זכתה בעצמאות בשנת 1932. באוקטובר 1936 היה בעיראק ניסיון הפיכה צבאית, פרו-נאצי, בהנהגת הגנרל בכר צדקי פחה עסכרי. ניסיון זה דוכא על ידי הצבא הבריטי, שבחסותו התקיים המשטר הפרו-בריטי עד מלחמת העולם השנייה ולאחריה. בעיראק, בהשוואה לריכוזים היהודיים האחרים בארצות המזרח המוסלמי, גדלה האוכלוסיה היהודית ובשנים 1947-1937 גדלה מ-85,000 ל-118,000 נפש. רוב היהודים התרכזו בערים בגדד ובצרה. מגמת עיור גוברת ניכרה אצל היהודים בכל ארצות האיסלם.

באיראן שלט השאה ריזא, מייסד השושלת החדשה, ביד חזקה. הוא שאף להגשים בעיראק משטר על פי המודל של כמאל אתאתורכ  בתורכיה ולהנהיג הפרדה מוחלטת בין הדת לבין המדינה, כחלק ממדיניות החילון והמודרניזציה המקיפה שביקש להגשים באיראן. במסגרת זאת יכלו היהודים לנשום לרווחה ולמצוא עצמם כאזרחים שווי-זכויות. עם זאת לתעמולה הנאצית באיראן היו מהלכים ניכרים, בשל הערצתו המופגנת של השאה למשטר הנאצי בגרמניה. במחצית השנייה של המאה ה-19 צמחה באיראן הדת הבהאית, שביטלה את מנהגי הפולחן האיסלמי ומצוותיו המעשיות והציגה עצמה כדת אוניברסלית, פתוחה לכל בני הדתות, בלי לדרוש מהם ויתור על אמונתם הקודמת. יהודים רבים – מספרם נאמד באלפים – הצטרפו לבהאיים באיראן וקיוו למצוא בה מפלט מן הלחץ השיעי, שבעטיו, במשך הדורות, נאלצו יהודים רבים להתאסלם.

באיראן כמו גם בעיראק, גברה השפעתם של החוגים המשכילים והם נטלו חלק גובר בהנהגת הקהילה. באיראן הוקם ועד קהילה ארצי בשם "אנג'ומאן קאלימאן", שגם אם לא זכה למעמד רשמי, הוכר כגוף המייצג את הקהילות היהודיות ברחבי הארץ, אף שהשפעתו המעשית לא חרגה מתחום טהרן הבירה.

באפגניסטן הנהיג אמאנאללה חאן (1929-1919), שהשיג עצמאות מן הבריטים, רפורמות מקיפות, תוך מאמץ הגשים בארצו משטר מודרני, תוך צמצום השפעת הממסד הדתי. יורשו, נאדיר חאן ביקש להמשיך את מדיניות קודמו, אך נרצח ב-1933. בנו זאהר חאן החזיק בשלטון משך ארבעים שנה עד 1973. משטר זה גילה אהדה למשטר הנאצי בגרמניה וההשפעה הנאצית בארץ גברה. כתוצאה מכך גורשו הסוחרים היהודים מכמה ערים ברחבי אפגניסטן.

הגירתם של יהודים אשכנזים לבוכארה במחצית השנייה של המאה ה-19 יצרה שתי קהילות נפרדות שלא התמזגו זו בזו. תחת השלטון הסובייטי, חולקו שטחי בוכארה בין חמש רפובליקות סובייטיות – אוזבקיסטן, תאג'יקיסטן, תורכמניסטן, קירגיסטן, קאזאחסטן. הקהילה האשכנזית שיתפה פעולה בדרך כלל עם מדיניות הייבסקציה, שחתרה להנהגת תרבות יהודית חילונית על בסיס השפה האידית או התאג'יקית. בתחילת שנות ה-30' נעשו ניסיונות ליישב יהודים בקולחוזים חקלאיים. במשך הזמן ננטשו הקולחוזים, שבהם ישבו כ-3,500 נפש. כמו כן הוקמו בשנים אלה קואופרטיבים של בעלי מלאכה יהודים, שכמה מהם נשאו שמות עבריים; גם אלה התפרקו עד סוף שנות ה-30'.

בתימן השתפר מצב הביטחון של היהודים עם התבססות שלטונו של האימאם יחיא. הוא הגן בתוקף על חייהם ורכושם של היהודים; אך בד בבד, במסגרת המדיניות הריכוזית הקיצונית שהנהיג בממלכה, פגע במקורות המחיה שלהם וערער שליטתם במלאכות היד. רוב האוכלוסיה היהודית בתימן ידעה עוני גובר והולך. בשל סגירותה ההרמטית של הארץ, לא ניתן היה לפתח יזמות מסחר או תעשייה, שהיה בהן כדי לפתוח אפיקים כלכליים חדשים בפני היהודים, בדומה למתרחש ברחבי האימפריה העותמנית. משך כל השנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה ועד הקמת מדינת ישראל הסתמן קילוח של יהודים שיצאו את תימן בדרכם לארץ-ישראל.

בעיראק, לעומת זאת, נהנו היהודים משגשוג כלכלי משמעותי, עם התפתחות נתיבי המסחר והפיכתה של בצרה לעיר נמל בינלאומית חשובה. היהודים תפסו מקום מרכזי בפעילות המסחרית ובפיתוח המערכת הבנקאית בעיראק. תחת המנדט הבריטי בעיראק, עד 1931, כיהן יהודי, ששון יחזקאל, כשר הכספים. למעלה מ-90% מן היבוא ומן העבודות הקבלניות היה בידיים יהודיות. 50% מן הפקידים במשרדי הממשלה היו יהודים. נוכחות יהודית מכובדת נראתה בכל המקצועות החופשיים – חינוך, רפואה, רוקחות, עיתונות, הנדסה, עריכת-דין. גם בחיי האמנות והספרות תפסו יהודים מקום בולט. רשת החינוך היהודי המודרני שהתפתחה בעיראק, יצרה גם שכבה של נשים משכילות שחלקן יצאו לשוק העבודה, בשיעור שלא נודע כמותו בארצות האסלם. "חוק העדה הישראלית" החליף את החוק העותמני לגבי היהודים. על פי החוק החדש הוכרו שלוש קהילות יהודיות בשלושה אזורים – בגדל, בצרה ומוצול. בראש הקהילה יעמדו שני אישים: ראש הקהילה וראש החכמים. האוטונומיה היהודית בענייני דת נשארה בעינה. עם השגת העצמאות ב-1932, פעל הממשל העיראקי בהתמדה לצמצום הנוכחות היהודית במוסדות השלטון ובמפעלי התעשייה. גאות הרגשות הלאומיים בחברה העיראקית והדי הסכסוך היהודי-ערבי בארץ-ישראל השפיעו כמובן לרעה על יחסי יהודים-מוסלמים במדינה העיראקית.

גם מצבם של יהודי כורדיסטאן הורע על רקע התגברות המתיחות הלאומית בהשראת ההתפתחויות בעיראק. הכלכלה היהודית בכורדיסטן הושפעה פחות מתהליכי המודרניזציה שכה בלטו בעיראק. חלק ניכר מיהודי הארץ עסקו בחקלאות (20% מכלל החקלאים) ועל כן מצד אחד הושפעו פחות מן התנודות במצב הכלכלי שניכרו בראש וראשונה במסחר ובתעשייה; אבל בשל מגבלות המשק הכורדי רוב היהודים פנו למסחר. חוקת 1931 ביטלה את מעמד "בני חסות" שבצד ההגנה שסיפק ליהודים קיבע גם את נחיתות מעמדם; אך התגברות המשטר הריכוזי, לאחר רצח נאדיר שאח, הצר מאד את אפשרויות הפעולה הכלכלית של היהודים. רוב יהודי כורדיסטן סבלו מעוני.

תהליכי חילון משמעותיים התרחשו בארצות שנכנסו למעגל ההשפעה של המעצמות האירופיות ועם זאת נהנו מעצמאות והשלטון הריכוזי בהם עודד תהליכי מודרניזציה בארצו. וכך בארצות כמו עיראק, איראן ובוכארה, בקרב האוכלוסייה היהודית העירונית נחלשה הזיקה אל הדת ואל שמירת המצוות ובקרב העליתות היהודיות מגמת החילון היתה ברורה.

עיתונות יהודית פעלה בשלושה מרכזים – עיראק, איראן ומרכז אסיה. פעילות זו העידה על מגמות ההשכלה והמודרניזציה שהתפתחו בארצות אלה, לעומת הקיפאון והשמרנות ששלטו עדיין בכיפה בארצות האחרות של המזרח המוסלמי. העיתון היהודי הבולט, שיצא לאור בעיראק, בשפה הערבית, בשנים 1939-1929, היה השבועון "אלחצאד" ("הקוצר") בעריכת הסופר אנואר שאול. רוב העיתונאים והסופרים היהודים בעיראק פרסמו דברים על במה זו.

מסיום מלחמת העולם הראשונה ועד הקמת מדינת ישראל הגיעו לארץ-ישראל מארצות האסלם במזרח כ-40,000 יהודים – מחציתם מתימן ומחציתם מבוכארה, כורדיסטן, פרס, אפגנסיטן ועיראק. מספרי העלייה היו כנראה גדולים יותר אלמלא האיסורים שהוטלו על העלייה לארץ בשל הסכסוך היהודי-ערבי בארץ-ישראל, שהשפיע על הלכי הרוח בארצות האיסלם ועל מדיניות הממשלות שם.

 

 

תורכיה, סוריה

ברבע האחרון של המאה ה-19 הסתמנה תנועת הגירה גוברת של היהודים, מתורכיה לארצות הים. בדרך כלל היו אלה האליטות שיצאו את ארצות מושבן בתחומי האימפריה העותמנית השוקעת. על פי הערכה היגרו מתורכיה בין השנים 1914-1880 רבבות יהודים, חלקם הגדול לאמריקה הצפונית והדרומית. קהילות יהודיות גדולות של יוצאי תורכיה קמו במערב – בפריז, בניו-יורק ובסיאטל שבארצות הברית. יהודים רבים היגרו מסלוניקי לארץ-ישראל, לאחר הפרעות שהתרחשו שם בתחילת שנות ה-30'. בין העולים מסלוניקי, שעברה לשלטון יוון, היו פועלי נמל, שהשתתפו בהקמת נמל תל-אביב בזמן המרד הערבי ב-1936.

שטחי תורכיה האירופית היוו מוקד של הסתה והתפרעויות כלפי היהודים מצד האוכלוסיה המקומית, על רקע המתיחות הגואה והסכסוך בין המוסלמים והנוצרים. פרעות ממש התחוללו באדריאנופול וסביבתה בשנת 1934, אף שהממשלה התורכית פעלה בתקיפות לדיכוי המהומות .

סלוניקי, שנכבשה על ידי היוונים ערב מלחמת העולם הראשונה, עמדה לרגע על סדר היום הבינלאומי, שדן בגורלה המדיני. יהודי סלוניקי חששו מהעברת העיר לשליטת היוונים,  וביקשו להקנות לסלוניקי מעמד בינלאומי; אך סלוניקי הועברה לריבונות יוון. העיר קלטה רבבות פליטים יוונים במסגרת חילופי האוכלוסין עם תורכיה ותמורה זו השפיעה באופן חמור על מצבם הכלכלי של יהודי העיר.

תנועת הגירה לאמריקה הסתמנה גם בסוריה, שם קמו קהילות נפרדות של יהודי סוריה. ב-1932 נאמד מספר יהודי סוריה ב-26,250 נפש.