ינו 052015
 

אוגוסט. פרוץ מלחמת העולם זעזע והביך את ההנהגה הציונית, שמקום מושבה בברלין. ברי היה שברלין לא תוכל לשמש מרכז הפעילות הציונית במשך כל המלחמה. מארצות המערב הגיעו מברקים המודיעים על ניתוק הקשר עם ברלין, כדי לא להיחשד בקשרים עם האויב. מנהיג ציוני אמריקה, לואי ד. ברנדייס, הכריז על הקמת "ועד- פועל זמני לעניינים ציוניים כלליים", שירכז את ענייני הציונות בזמן המלחמה. צעד זה לא בישר טובות להמשך קיום סמכותה של ההנהלה בברלין. אחת ההחלטות הראשונות שקיבלה ההנהלה היתה אפוא להקים "לשכת קשר" בארץ ניטרלית, שדרכה ניתן יהיה לקיים בכל זאת את הקשרים בין כל חלקי התנועה שמצאו עצמם משני צדי המתרס. בקופנהגן שבדנמרק הוקמה לשכת הקשר החדשה. בראשה הוצב ליאו מוצקין והוא שימש בתפקידו זה עד סוף 1915; אז החליף אותו בתפקיד ויקטור יעקבסון, שניהל בשעתו את המשרד הציוני בקושטא. בקופנהגן התקיימו בזמן המלחמה שלושה כנסים של הוועד-הפועל הגדול – בדצמבר 1914, ביוני 1915 ובמרס 1916.

29 באוקטובר. תורכיה נכנסה למלחמה לצד גרמניה, לאחר שעוד קודם לכן, בספטמבר, הכריזה על ביטול משטר הקפיטולציות, שכפו המעצמות האירופיות על תורכיה, בכל רחבי האימפריה וארץ-ישראל בכלל זה. התפתחות זו צמצמה עוד יותר את חופש הפעולה של ההנהלה הציונית. חבר ההנהלה שמריהו לוין ביטא מאוחר יותר כך את מגבלות המדיניות הציונית בזמן המלחמה: "מדיניותו של הוועד-הפועל הציוני מטרה אחת לה וכיוון אחד שאינו ניתן לשינוי: קיומו של הישוב היהודי בארץ-ישראל. המדיניות הציונית מנוהלת בהתאם לאינטרסים החיוניים של האוכלוסיה היהודית בארץ-ישראל, שקשרה את עתידה בעתיד תורכיה ונותנת את אמונה המלא בממשלה העותמנית אוהדת היהודים".

3 בדצמבר. הוועד-הפועל הציוני התכנס בקופנהגן לדון בשאלת האוריינטציה המדינית של התנועה בנסיבות שנוצרו עקב המלחמה. לאחר דיון סוער הוחלט על קו של ניטרליות קפדנית. הוחלט לשלוח את צ'לנוב ואת סוקולוב לארצות המערב כדי להשיג תיאום והסכמה עם המנהיגות הציונית שם – וייצמן בבריטניה וברנדייס בארצות-הברית – על הקו הציוני.

קו זה התאים אך ורק לציוני רוסיה. בארצות המערב, ובייחוד בבריטניה, ניהלו המנהיגים הציוניים, בראש כולם וייצמן, פעילות נמרצת לקידום עניינה של הציונות בקרב המדינאים והחוגים הפוליטיים בבריטניה. גם בגרמניה לא קפאו העסקנים הציוניים על השמרים. הם הקימו מיד עם פרוץ המלחמה, בשיתוף עם אישים לא-ציוניים, גוף פוליטי בשם "הוועד למען המזרח", בראשות פרופ' פרנץ אופנהיימר, שמטרתו לסייע להסברה הגרמנית, בעיקר בקרב הציבור היהודי ברוסיה.

בלונדון עמד סוקולוב מיד על ערך פעולתו הדיפלומטית של וייצמן ורשת הקשרים שטווה עם כל מי ומי בפוליטיקה הבריטית. הוא החליט להישאר בלונדון וללוות את וייצמן בפעילותו. צ'לנוב לעומתו החליט לחזור לרוסיה. וכך התפצלה ההנהלה למעשה בין מזרח ומערב, כאשר רק שני חברי ההנהגה הגרמנים – אוטו וארבורג הנשיא וארתור האנטקה הממונה על הכספים והאיש החזק בהנהגה – נשארו לפעול בברלין. שאר ארבעת חברי ההנהגה הרוסיים, שלא יכלו להישאר בברלין התפזרו מי ללונדון (סוקולוב) מי לניו-יורק (שמריהו לוין, שנשלח לאמריקה לצרכי הסברה עוד לפני פרוץ המלחמה) ומי שחזר לרוסיה (צ'לנוב). חבר ההנהלה הרביעי, ויקטור יעקבסון, עתיד היה להחליף את מוצקין בניהול המשרד בקופנהגן בסוף 1915. תודות לפיצול זה, אף שלא תוכנן מראש, יכלה ההנהגה הציונית לקיים שלוחה ולפעול בכל אחת מן המעצמות הראשיות המעורבות במלחמה, אם גם ללא כל תיאום בין מוקדי הפעולה השונים, תיאום שלא יכול היה להתממש כיוון שהפעולה במוקד אחד עמדה בסתירה עם הפעולה במוקד אחר.