ינו 052015
 

3 במרס. באלכסנדריה במצרים יזמה קבוצה קטנה של פעילים (רובם מקרב מגורשי ארץ-ישראל), בהנהגת ז'בוטינסקי וטרומפלדור, הקמת "גדוד של מתנדבים עברים", מקרב הצעירים שישבו במחנות הפליטים שהקים הצבא הבריטי לקליטת אלפי היהודים, שגורשו בחודשים האחרונים מארץ-ישראל, בידי השלטונות העותמניים. גדוד זה יצטרף אל הכוחות הבריטיים שהתרכזו אותה שעה במצרים לצורך הפריצה דרך מיצרי הדרדנלים לכיוון קונסטנטינופול. יעד המבצע לא נודע אז, אך השמועות שרווחו דיברו על מבצע לכיבוש ארץ-ישראל וסוריה. כמאתיים צעירים נלהבים התנדבו לגדוד; אך במשא-ומתן שנפתח עם הגנרל מקסוול, מפקד הצבא הבריטי במצרים, התברר כי הפיקוד הבריטי מוכן להקים יחידת תובלת פרדים מקרב המתנדבים הארצישראלים ולא יחידה קרבית, כפי שציפו יוזמי ההתנדבות. טרומפלדור היה מוכן לקבל את ההצעה הבריטית ללא תנאי, אך ז'בוטינסקי, הוגה הרעיון, כיוון שחשב כי רק מהקמת גדוד קרבי תוכל הציונות לקבל תמורה מדינית כתום המלחמה, פרש ויצא את מצרים, "לחפש גנרלים אחרים". טרומפלדור נטל עליו את מלוא האחריות להקמת הגדוד וניהוגו. הגדוד הושבע ב-1 באפריל וסופח ל"חיל המשלוח אל הים התיכון". הוא נקרא "יחידת תובלת פרדות" (Mule Transportation Corps). צורפו אליו מגויסים מקרב הצעירים היהודים באלכסנדריה ובקהיר. בראשו הוצב לייטננט קולונל (סגן-אלוף) ג'והן פטרסון וקצינים אנגלו-מצרים, שלא היו אנשי צבא ממש ובאו מקרב הפקידות הבריטית במצרים. טרומפלדור שימש כסגן מפקד הגדוד בדרגת קפיטן (סרן). הגדוד עבר אימונים קצרים ועלה על האניות שהפליגו לחופי חצי האי גליפולי ב-15 באפריל.

ז'בוטינסקי יצא ממצרים להיפגש עם פנחס רוטנברג באיטליה. גם רוטנברג, בדומה לז'בוטינסקי,  הגה רעיון הקמת כוח צבאי יהודי, שישרת לצד בעלות-הברית, ומתוך אותו היגיון שהניע את ז'בוטינסקי: "הנני מניח כי לאחר כניסתה של תורכיה למלחמה, נעשתה בעייתנו פשוטה הרבה יותר. בצאתי מן ההנחה כי הפתרון היחידי של השאלה היהודית הוא ארץ-ישראל עצמאית מבחינה מדינית – הרי רק עכשיו נוכל לקבלה או לעולם לא. עכשיו נוכל לקבלה בצורה ההוגנת לנו כאומה, רק אם דם יהודי יישפך על שחרורה; יהודים ונשק בידם. עלינו להגיע לכך שהממשלה האנגלית תקרא למתנדבים יהודים למלחמה עם התורכים בארץ-ישראל ולשחררה למען היהודים. הממשלה האנגלית אך תשמח לעזרתנו במקרה זה" (רוטנברג לוייצמן, 17 בנובמבר 1914).

14 באפריל. ההנהגה הציונית באנגליה יזמה משא-ומתן עם ראשי "הוועדה לענייני חוץ" (Conjoint Foreign Committee), מסגרת הגג שהקימו בשעתו שני הארגונים היהודיים הגדולים של יהדות בריטניה – "ועד שליחי הקהילות" ו"אגודת אחים" – לצורך ניהול מדיניות החוץ של הקהילות היהודיות בבריטניה, בדומה לחכי"ח (אליאנס), שהקימו יהודי צרפת ול"עזרה" ("הילפספריין") שהקימו יהודי גרמניה, כדי להגיע להסכמה על פעולה משותפת, הן בעניין הסיוע ליהודי מזרח-אירופה בתנאי המלחמה והן בעניין המפעל הציוני בארץ-ישראל. ניסיון זה נכשל והחריף את היחסים המתוחים בין שני הגופים. אנשי הוועדה המשותפת לענייני חוץ סיכמו את חילוקי הדעות כל: "הרעיון של לאום יהודי, הדיבור על יהודי 'שישוב הביתה' לארץ-ישראל, אם אינו מרוצה ממנת חלקו במולדתו, פוגע בשורשה של כל תביעה לאזרחות של יהודים בארצות שבהן עוד קיימת שלילת זכויות היהודים. הרי זו קביעה לא רק של אזרחות כפולה – תורה שברגע זה נבאש ריחה במידה יוצאת מגדל הרגיל – אלא של ניכור מתמיד של היהודים בכל מקום למעט ארץ-ישראל. לא זו בלבד שהדבר ייצור מחסום חדש, שאולי לא ניתן יהיה להתגבר עליו, בפני שיווי-זכויות ליהודים בארצות כרוסיה ורומניה, אלא שתהיה לו גם השפעה מדאיבה ביותר על היהודים בארצות אחרות אשר בהן אין עוד הגבלות משפטיות, ואולם עדיין עומדת בעינה תחושה כלשהי של זרותו של היהודי או דחייה צרת-עין שלו."

10 ביוני. הוועד-הפועל הגדול התכנס בקופנהגן, בהשתתפות נציגים מרוסיה, מגרמניה, מאנגליה ומהולנד. על הפרק עמדה יזמתו של ז'בוטינסקי לעורר תנועת התנדבות ללגיון יהודי, שישרת במסגרת הצבא הבריטי וישתתף בשחרור ארץ-ישראל. ז'בוטינסקי, שיצא ממצרים באמצע אפריל ונפגש עם פנחס רוטנברג באיטליה. השנים ניסו לעניין את הממשלה האיטלקית בתכנית, אך נחלו אכזבה. רוטנברג יצא לאמריקה, כדי לפעול שם למען רעיון הלגיון; אך נתקל שם בהתנגדות עזה מצד ההנהגה היהודית והציונית המקומית ומצד מנהיגי הפועלים– בן גוריון ובן צבי – שגורשו מארץ-ישראל וגלו לאמריקה. תחת לחץ כבד זה חדל רוטנברג מפעילות הסברה למען הלגיון. ז'בוטינסקי הבלתי-נלאה המשיך במסעו לצרפת, כדי לעניין את הממשל הצרפתי בתכניתו. גם שם  נחל אכזבה. הוא המשיך במסעו לאנגליה בשבוע האחרון של אפריל ומצא קשר אל משרד המלחמה, באמצעות עיתונאים בכירים של הטיימס ובאמצעות הסופר היהודי-בריטי הנודע ישראל זנגביל. ז'בוטינסקי הגיש למשרד המלחמה תזכיר כתוב צרפתית ובו פירט את תכניתו. תוך זמן קצר קיבל תשובה שלילית. אף שז'בוטינסקי השתדל לטשטש את המטרה המדינית הגלומה בתכנית הלגיון היהודי, לא התקשו הבריטים לעמוד על הקשר ההדוק בין ההצעה להקים לגיון יהודי לבין ההשלכות המדיניות שייוודעו למעורבות יהודית בלחימה בחזית המזרחית: עד שממשלת בריטניה לא החליטה על עתידו המדיני של האזור ועל כדאיות ההתקשרות עם היהודים, בוודאי אין מקום ואין טעם לדון בחיוב בתכנית ז'בוטינסקי.

הקמת גדוד נהגי הפרדות ופעילותו הדיפלומטית של ז'בוטינסקי הדאיגה מאד את חברי ההנהלה הציונית. הוא נקרא לבוא לקופנהגן, באמצע מאי, ושם ניסו צ'לנוב והאנטקה לשכנע אותו להפסיק לאלתר את פעילותו המזיקה לדעתם לענייני הציונות, בייחוד שהיא מכוונת נגד הצד שלדעתם ינצח במלחמה (גרמניה) וכמובן היא מסכנת את הישוב המשמש בן ערובה בידי תורכיה. ז'בוטינסקי הציע מעין חלוקת תפקידים: כלפי חוץ תשמור ההנהלה על חזות של ניטרליות אך כלפי פנים תניח לז'בוטינסקי לפעול להגשמת תכניתו. חברי ההנהלה וגם חברי הוועד-הפועל הגדול, שהתכנסו בקופנהגן ביוני, פסלו פה אחד את יזמת ז'בוטינסקי, אך לפי שעה לא נתנו פרסום לחילוקי הדעות. ז'בוטינסקי יצא בביקורת גלויה, מעל דפי העיתונות, נגד מדיניות ההנהלה הדנה את הציונות לפסיביות. או אז הוסרו הכסיות וההנהלה פרסמה גינוי לפעילותו של ז'בוטינסקי. לאמתו שלדבר נותר ז'בוטינסקי מבודד לגמרי והפך מטרה להתקפות מכל הכיוונים. הוא עורר התנגדות כללית הן ברוב החוגים היהודיים והן בחוגים הציוניים, במזרח ובמערב וביתר שאת בארץ-ישראל, שם ראו בתכניתו ובדבריו סכנה ממשית לגורל הישוב. אחד מידידיו בקרב העסקנים הציוניים הרוסים הזכיר לו אמרה שנונה: "לעולם אל יבוא אדם להציל את המולדת בלי שיוזמן לכך". רק מעט עסקנים ציוניים ברוסיה ובאנגליה תמכו בו בסתר. ביניהם היה חיים וייצמן, שבפגישה ביניהם הביע תמיכה בתכניתו של ז'בוטינסקי, אך סבר כי אין טעם לקדם את התכנית בגלוי, נוכח ההתנגדות העזה במחנה הציוני ובעולם היהודי. הוא הציע לז'בוטינסקי לפעול בזהירות ובלא שאון והמולה; אך דעתו של ז'בוטינסקי היתה הפוכה: רק פעולה גלויה ורעשנית עשויה למשוך את לב הנוער היהודי ולהפעיל לחץ על הממשלות. השנים חתרו לאותה מטרה אך דרכי פעולתם היו הפוכות ממש.

10 באוקטובר. יצא הגיליון הראשון של כתב-עת חדש (שבועון) באידיש, "די טריבונע", בעריכתו של מאיר גרוסמן, שחבר לז'בוטינסקי וסייע לו במאבקו הציבורי. בגיליון זה התפרסם מאמרו של ז'בוטינסקי, "אקטיביזם", בו תקף את ההנהלה הציונית הרופסת והציע להקים הנהלה ציונית חדשה. כותרת המאמר הפכה לימים, כאשר במקביל להצהרת בלפור באה עדנה גם לתכנית הגדודים העבריים של ז'בוטינסקי, לתג של הצעירים שנספחו לתנועת ההתנדבות לגדודים וזיהו עצמם כ"אקטיביסטים", בעיקר בארץ-ישראל.

ז'בוטינסקי חידש את פעילותו בלונדון והפנה תזכיר שני אל משרד המלחמה הבריטי. התזכיר נדד בין משרד המלחמה ומשרד החוץ. שם סיכמו את העניין כך: "כללית, כוונתו היא לעשות משהו שעליו אפשר יהיה לבסס תביעה ליסד מדינה יהודית בארץ-ישראל". במשרד המלחמה הביעו הסתייגות ברורה מעצם הרעיון להקים "לגיון זרים" במסגרת הצבא הבריטי. ב-10 בפברואר 1916 קיבל ז'בוטינסקי תשובה שלילית סופית.

דצמבר. בתזכיר שהגיש לוסיין וולף (Lucien Wolf), מזכיר "הועדה המשותפת לענייני חוץ" הלא-ציוני למשרד החוץ הבריטי, טען כי אם רוצים לרכוש את אהדתם של יהודי ארצות-הברית לצד בעלות הברית, נוכח העובדה כי דעת הקהל היהודית באמריקה עוינת מאד לרוסיה השותפה לבעלות-הברית במלחמה נגד גרמניה, בשל מדיניות הדיכוי שהיא נוהגת כלפי היהודים, יש להביא בחשבון את השפעתם הגדולה של הציונים באמריקה ולצאת בהכרזה כי שאיפות הציונות בארץ-ישראל יובאו בחשבון עם תום המלחמה ויינתנו ערובות "להסדרים מתקבלים על הדעת להגירה ולהתיישבות, לתכנית נדיבה של שלטון עצמי מקומי למתיישבים הקיימים, להקמת אוניברסיטה יהודית ולהכרת השפה העברית כאחת מלשונות הארץ".

בצרפת ובאנגליה ייחסו חשיבות גוברת לדעת הקהל האמריקנית, ככל שגברו קשיי הלחימה וכפות המאזנים במלחמה נשארו מאוזנות. הדעת ניתנה לעובדה שהציבור היהודי באמריקה, ששכבת העלית בו מורכבת מיוצאי גרמניה והיא אוהדת את גרמניה בעוד שהשכבות העממיות של המהגרים מרוסיה שונאת את רוסיה, ועל כן בחשבון כולל קשה להביא את הציבור היהודי באמריקה לתמיכה חד-משמעית בצד של בעלות-הברית. בשלהי 1915 ובתחילת 1916 דובר בחוגי הממשל בבריטניה ובצרפת על הצורך להשפיע על רוסיה לשנות את מדיניותה כלפי היהודים; אך כיוון שהכל הסכימו כי לא ניתן יהיה להתערב בענייניה הפנימיים של רוסיה הגדולה, עלתה על הפרק האפשרות לקנות אהדה בקרב יהודי אמריקה, שההשפעה הציונית, כך האמינו, גדולה בתוכה, באמצעות הבטחה לחיזוק האחיזה היהודית בארץ-ישראל. וולף כתב בתזכיר שלו: "אינני ציוני ואני מצר על התנועה הלאומית היהודית. לפי דעתי, אין היהודים אומה. מסופקני אם אמנם היו אי-פעם אומה במובן הנכון של מונח זה – – – עם זה, מן הנמנע להתעלם מן העובדות – – – בכל פנייה שתיעשה כיום אל אהדתם של היהודים, יש להביא בחשבון ברצינות רבה את התנועה הציונית".