ינו 052015
 

1 בינואר. החל פינוי כוחות חיל-המשלוח הבריטי מחופי חצי האי גליפולי, בתוכם גם חיילי גדוד הפרדות הציוני, בהנהגת יוסף טרומפלדור. הגדוד החזיק מעמד כל חודשי הלחימה, בתנאים הקשים של גליפולי, במידה רבה בזכות מנהיגותו והדוגמא האישית של טרומפלדור. תחלופת הכוחות שהשתתפו במערכה הכושלת היתה גדולה, ועל כן שרידותו של הגדוד בחזית גליפולי היתה יוצאת דופן והתאפשרה קודם כל תודות לעניין המיוחד שגילה המפקד העליון, גנרל האמילטון, בהמשך נוכחותו של הגדוד היהודי האקזוטי, שעורר סקרנות רבה והתרגשות בעולם היהודי. הישרדותו של הגדוד דרשה החלפה רצופה של החיילים שהתנדבו לשרות. רוח ההתנדבות התנדפה במהירות ורק עיקשותו של טרומפלדור ומסירותו של פטרסון החזיקו את הגדוד. התנאים בגליפולי היו קשים. ההבדל בין הקו האחורי לקו הקדמי בראש-הגשר הקטן, שהוחזק על ידי הכוח הבריטי, לא היה גדול. השטח היה נתון להרעשה ולצליפות. הגדוד סבל כמה אבדות. שחיקת האנשים היתה גדולה. כוח-אדם חלופי כבר לא בא מפליטי ארץ-ישראל, כי אם מן הנוער של שכבות המצוקה באלכסנדריה ובקהיר. מחצית הגדוד, שנחתה במפרץ סובלה עם כוחות אנזק, והיתה מורכבת ברובה מן "האלכסנדרונים", פוזרה מיד והוחזרה הביתה, בשל ההלם שאחז באנשיה עם הנחיתה על החוף. רק המחצית שהונחתה בכף הלס והורכבה ברובה מן הארצישראלים, תחת פיקודם הישיר של פטרסון וטרומפלדור, המשיכה לתפקד משך כל חודשי הלחימה. מצבת הגדוד ביום הפינוי הצטמצמה לכדי 90 איש, ומתוכם רק 11 נמנו על הכוח שנחת בחופי כף הלס ב-27 באפריל 1915. במפקד היציאה סיכם טרומפלדור את מעשה הגדוד במלים קצרות ונוקשות, בשפה העברית: "היום אנחנו יוצאים. את עבודתנו גמרנו, ורשאים אנו לומר, כי גמרנו אותה יפה. היו כמובן בני-בליעל. אין לנו וכן אין לעמנו היהודי להתבייש ב- Zion Mule Corps  . תודה אני אומר לכם בשמי על כל אלה".

6 בינואר. הפרלמנט הבריטי העביר חוק שירות חובה. בריטניה ניהלה עד כה את מלחמותיה עם צבא מקצועי ועם הכוח המתנדב שבא לה משורות האצולה. במלחמת העולם נשחקו עתודות המתנדבים שלה והיא נאלצה ללכת בעקבות כל המדינות האחרות, שגייסו בתוקף חוק את כוח-האדם שעמד לרשותן. מיד צפה ועלתה בעיית המוני הפליטים והמהגרים – רובם יהודים שהגיעו מרוסיה – שהשתקעו במזרח-לונדון ובערים המתועשות הגדולות של בריטניה – מנצ'סטר, לידס, ליברפול. חוק גיוס החובה לא חל עליהם, כיוון שעדיין לא היו אזרחים. נוכחותם של אלפי צעירים יהודים, שתפסו את מקומות עבודתם של אלפי הצעירים הבריטים שגויסו לצבא, ריכזה תשומת לב ציבורית ושימשה מקור לגאות רגשות אנטישמיים, בעיקר בקרב השכבות העממיות. מקרב המנהיגות של יהדות אנגליה יצאה הקריאה למהגרים היהודים להתנדב לשירות הצבאי; אך קריאה זו נפלה על אוזניים אטומות. ז'בוטינסקי, שזיהה כאן הזדמנות דומה לזו שנקרתה לו לפני שנה באלכסנדריה שבמצרים, סבר שזו שעת כושר לבוא אל המהגרים היהודים באיסט-אנד של לונדון ולהציע להם מוצא ואף אתגר של כבוד – להתנדב לשירות ביחידה יהודית נפרדת, שתתרום לקידום העניין היהודי הכללי. בחודש מרס פתח ז'בוטינסקי במסע הסברה בקרב השכונות היהודיות במזרח-לונדון. מסע זה הסתיים במפח נפש וכישלון מדכא. בעיתונות האידית נכתב על ז'בוטינסקי: "תועה לו, גלמוד ושנוא, יהודי צעיר בלונדון; שנוא בגלל האקטיביזם שלו. הוא רוצה, לא פחות ולא יותר, שיהודים יבקשו את זכויותיהם וביתם בדרך המלחמה. – – – מה שיכול להתחשק לו ליהודי!"

16 במאי. ממשלת בריטניה אישרה את טיוטת ההסכם, הידוע בשם "הסכם סייקס-פיקו", בינה לבין ממשלת צרפת, אודות חלוקת ההשפעה והשליטה על שטחי האימפריה העותמנית במזרח התיכון. מרק סייקס, הממונה על ענייני המזרח התיכון במשרד החוץ הבריטי, ריכז את המשא-ומתן בצד הבריטי ופרנסואה ז'ורז' פיקו, פקיד משרד החוץ הצרפתי, ריכז את המשא-ומתן בצד הצרפתי. כבר באמצע מרס הגיעו שני הצדדים להסכמות ברוב הנושאים החשובים בעיניהם. עניין ארץ-ישראל (פלשתינה) התגלה כנושא רגיש, כאשר הצרפתים הגיבו בזעם על הצעת שר-החוץ הבריטי, אדוארד גריי, "להציע ליהודים סיכוי, כי כשייעשו במרוצת הזמן המתיישבים היהודים בפלשתינה חזקים למדי להתמודד עם האוכלוסיה הערבית, יתאפשר להם לקחת לידיהם את הנהלת העניינים הפנימיים של פלשתינה (למעט ירושלים והמקומות הקדושים)". גריי תמך ברעיון שהעלה הרברט סמואל, שר-הפנים היהודי בממשלת אסקווית, בתזכיר שהגיש לקבינט הבריטי כבר במאי 1915, לעודד הקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל תחת חסותה של בריטניה הגדולה, אם וכאשר תתפרק האימפריה העותמנית כתוצאה מן המלחמה. הצרפתים ראו בהצעה זו אך תכסיס להשתלטות בריטית על ארץ-ישראל, תוך דחיקת רגליה של צרפת, שראתה בפלשתינה שטח בלתי נפרד מסוריה הגדולה המובטחת לה. פיקו הכריז באזני סייקס כי צרפת לעולם לא תסכים לשליטה של אנגליה, אפילו זמנית, על ארץ-ישראל. הפשרה שהושגה בסוגיית ארץ-ישראל קבעה כי בחלק הארי של פלשתינה יוקם "מנהל בינלאומי אשר על צורתו יוחלט לאחר התייעצות עם רוסיה ולאחר מכן עם שאר בעלות-הברית, ועם נציגי השריף של מכה".

6 ביולי. שר-הפנים היהודי, הרברט סמואל, שבעיית הצעירים היהודים הרוסים הפטורים משירות הטרידה אותו מאד, יזם הצעת חוק המחייבת את המהגרים אם להתנדב לשירות בבריטניה או לחזור לשירות צבאי ברוסיה, שהם עדיין נתיניה. יזמת סמואל זכתה לתמיכת המנהיגות האנגלו-יהודית, אך עוררה סערה והתנגדות רבה בקרב ציבור המהגרים ואף עוררה עליה ביקורת נוקבת בעיתונות הליברלית באנגליה. ז'בוטינסקי שוב ביקש לנצל את ההתרגשות הציבורית ולחדש את פעולתו להקמת לגיון יהודי מקרב המהגרים הרוסים. ושוב נתקל בחומה של עוינות ואפילו תגובות אלימות מצד יהודי וייטצ'פל. "מכל זיכרונות חיי", כתב ז'בוטינסקי בזיכרונותיו, "זהו בוודאי הזיכרון הקשה ביותר, יש אפילו רצון לומר: הנתעב, המעורר גועל נפש".

דצמבר. 120 וטרנים של גדוד נהגי הפרדות של ציון, שחזרו והתנדבו לשירות בצבא הבריטי והובאו למחנה קליטה ואימונים באנגליה, העניקו דחיפה מחודשת לתכנית ז'בוטינסקי. מחציתם הוכרו ככשירים לשירות וסופחו לגדוד הלונדוני ה-20 שבסיסו בוינצ'סטר. קפיטן ליאופולד אמרי, ציר בית-הנבחרים, ששימש איש קשר בין משרד המלחמה לבין משרד החוץ והיה בין הבודדים בקרב הפוליטיקאים הבריטיים שתמכו מאז ומתמיד בתכנית ז’בוטינסקי ללא היסוס, חש שהמחלקה האלכסנדרונית יכולה לשמש גרעין לכוח הצבאי היהודי שמבקש ז'בוטינסקי להקים. חילופי הגברי בממשלת בריטניה, ב-4 בדצמבר 1916, משבא לויד ג'ורג' במקום אסקווית, חיזקו את ביטחונו של אמרי כי הגיעה שעת הכושר לתכנית ז'בוטינסקי. הוא שכנע את ז'בוטינסקי לחבר תזכיר חדש ולשגר אותו לראש-הממשלה עצמו, ועל התזכיר יחתמו ז'בוטינסקי וטרומפלדור, שהגיע ללונדון אחרי פירוק גדוד הפרדות הציוני כדי לסייע לז'בוטינסקי במאבקו.