ינו 052015
 

ינואר. בתזכיר שהוגש לראש הממשלה, לויד ג'ורג', בסוף ינואר הוצגה תכנית ז'בוטינסקי כדלהלן: 1. הממשלה תיצור חטיבה יהודית לשירות קרבי בארץ-ישראל ובמצרים; 2. הרגימנט היהודי יורכב יהודים רוסיים, שיגויסו בבריטניה, מצרים ושטחים בריטיים אחרים; הגיוס יהיה וולונטרי או גם בשיטות אחרות; 3. גרעין הרגימנט ייווצר מיד ויורכב מן היהודים הרוסים שגויסו במצרים; 4. הממשלה תספק קצינים; 5. הממשלה תסייע למערכת התעמולה והגיוס לרגימנט. התזכיר מונה את הסיבות להעלאה מחודשת של תכנית הרגימנט היהודי: א. התקדמות הצבא הבריטי הניצב כיום בשערי ארץ-ישראל; ב. בעיית עשרות אלפי היהודים הרוסים שלא נפתרה בעיית גיוסם; ג. מצב היהודים במזרח-אירופה (רוסיה), המספק תחמושת למכונת התעמולה הגרמנית.

עם שיגור התזכיר התגייס ז'בוטינסקי למחלקה האלכסנדרונית. צעד זה הגדיר ז'בוטינסקי עצמו, מאוחר יותר, כמוטעה, כיוון שהגביל מאד את חופש פעולתו המדינית.

אותה שעה ממש (השבוע האחרון של ינואר) יזם מרק סייקס פגישה עם מנהיגי התנועה הציונית, וייצמן וסוקולוב, ולתדהמתם המוחלטת הציע להם להגיש תזכיר על התביעות הציוניות לגבי ארץ-ישראל. ב-28 בינואר קיים סייקס ישיבה עם סוללה מכובדת של מנהיגים ציוניים – וייצמן, סוקולוב, רוטשילד, קואן, הרב גאסטר, סאקר, בנטוויץ, ג'ימס דה רוטשילד, בנו של הברון אדמונד דה רוטשילד, וכן הרברט סמואל) – שבה סקר את המצב בחזית ארץ-ישראל והביע את דעתו כי "שאלת ארץ-ישראל נעשית עתה דחופה" כיוון שהצבא הבריטי "ימצא עצמו במהרה בארץ-ישראל". סייקס הציע למנהיגות הציונית ליצור מגע עם הצרפתים ולהעמיד אותם על תביעת הזכות היהודית על ארץ-ישראל. סוקולוב נפגש עם פיקו בשגרירות הצרפתית ואף שפיקו היה ידידותי, לא השמיע דברים מחייבים ורק הבטיח להעביר את העניין הציוני בארץ-ישראל לידיעת פריס.

מרס

ארצות-הברית הצטרפה למלחמה נגד גרמניה, אך לא על תורכיה.

הוועד המרכזי של ציוני רוסיה פרסם כרוז בעקבות מהפכת פברואר (לפי הלוח היוליאני שהיה נהוג ברוסיה) והתמוטטות המשטר הצארי, ובו נאמר כי עתה הגיעה השעה שגם העם היהודי יגיש את דרישותיו הלאומיות ויתבע את זכותו לקיום חופשי ברוסיה החדשה. החלטות ועידת הלסינגפורס משנת 1906 בעניין עבודת ההווה בצד העבודה הציונית בעינן עומדות, קבע הכרוז.

עם הסרת ההגבלות על הפעילות הציונית ואחרי שנות שפל מתמשך, חלה התעוררות רבתי ונרשמו מספרי שיא של מצטרפים לתנועה, רבים מהם מקרב הנוער.

27 במרס. נכשלה ההתקפה הבריטית הראשונה על עזה. בינואר 1916 קיבל הגנרל מארי את הפיקוד על  "חיל המשלוח המצרי", שמנה את מרבית הכוח שפונה מגליפולי. הוא שינה את התפיסה שהדריכה את המפקדים שקדמו לו ויזם הרחבת מערך ההגנה הבריטי עמוק אל תוך שטח חצי האי סיני. משך שנת 1916 התרחבה האחיזה הבריטית בסיני, תוך הדיפת הכוח התורכי והכוח הגרמני שפעל לצדו צפונה בכיוון ארץ-ישראל. כוח עבודה ענקי שגויס מתוך האוכלוסיה הכפרית במצרים מתח את קו מסילת הברזל ואת קו המים שאפשרו את ההתקדמות האטית אך בטוחה של הצבא הבריטי. ב-20 בדצמבר 1916 השתלטו הבריטים על אל-עריש. על אף הוראות מנוגדות של קבינט המלחמה, החליט מארי לנצל את התנופה ולכבוש את עזה שתשמש בסיס ההערכות להסתערות הגדולה על ארץ-ישראל. ב-30 במרס החליט הקבינט הבריטי לאשר התקפה רבתי בחזית ארץ-ישראל, לאו דווקא כתגובה בריטית טיפוסית על הכישלון בעזה, כי אם במטרה להגביר את הלחץ על תורכיה, נוכח כישלונותיה הצבאיים בעיראק ובקווקז.

1 באפריל. סוקולוב יצא לפריס, על פי הנחיותיו של סייקס. בפריס שמע מפי פיקו כי צרפת לא תוותר לעולם על ארץ-ישראל וכי עם צרפת יצטרכו הציונים לנהל את המשא-ומתן על זכויותיהם. ב-9 באפריל התקבל סוקולוב לראיון אצל המזכיר הכללי של משרד החוץ הצרפתי. גם בשיחה זו לא הובהרה המדיניות הצרפתית ביחס לציונות, אף כי הושמעו דברי נימוסין. הצרפתים ביקשו לברר את עמדת האיטלקים והוותיקן בסוגיה. סייקס עודד את סוקולוב לצאת לאיטליה ואף סלל לו את הדרך לשם. גם השיחות עם האיטלקים – המזכיר הכללי של משרד החוץ, ראש הממשלה ואף האפיפיור – לא חרגו מדברי נימוסין וגילויי אהדה לא מחייבים, אך מעודדים. היה בהם כדי להביא את העניין הציוני לטווח ראייתם של בעלות בריתה של בריטניה, וזו בוודאי היתה התכלית שלשמה יזמה בריטניה את שליחות סוקולוב.

3 באפריל. מרק סייקס נשלח לקהיר לשמש כנספח מדיני במטהו של הגנרל מארי. ההנחיות שקיבל מראש הממשלה היו:  א. יש לעשות כל מאמץ כדי להבטיח את צירופה של ארץ-ישראל לשטח החסות של בריטניה (בניגוד להסכם סייקס-פיקו); ב. אין לתת שום הבטחות לערבים ביחס לארץ-ישראל; ג. יש לאפשר לתנועה הציונית לפעול בארץ-ישראל בחסות הבריטים. סייקס ביקש לצרף אליו את וייצמן, אך נסיעתו של וייצמן לא יצאה אל הפועל. לעומת זאת הוזמן וייצמן לסעודת בוקר עם ראש הממשלה, לויד ג'ורג', שבה הכריז כי אינו רוצה שלטון משותף עם הצרפתים על ארץ-ישראל. הוא הוסיף וטען כי עכשיו, לאחר המהפכה ברוסיה, צריכים המהגרים היהודים הרוסים להוכיח את נכונותם להילחם. וייצמן ניצל את ההזדמנות כדי לקדם את תכנית ז'בוטינסקי וסיפר ללויד ג'ורג' על המחלקה האלכסנדרונית, שרוצים לשלוח אותה לחזית הלא-נכונה – לצרפת.

5 באפריל. בלחצו של ראש הממשלה הועלתה תכנית ז'בוטינסקי על שולחן הקבינט. סוכם לבדוק אותה מחדש, כפתרון אפשרי לשאלת גיוסם של היהודים הרוסים ולאו דווקא בקשר לזיקה המדינית הנוצרת עם הציונים. בעניין זה שררה תמימות דעים בין משרד המלחמה לבין משרד החוץ בהנהגת בלפור: "מומלץ להמשיך בתכנית להקמת גדוד יהודי רוסי. יש להוסיף שהחלטה זו נתקבלה מתוך הבנה ברורה שאין להתייחס אליה כאילו היתה קשורה באיזו דרך שהיא עם קידום התנועה הציונית". הנימוקים העיקריים שהועלו בדבר הצורך לנתק בין הקמת הגדוד לבין הנושא הציוני היו הסתייגות החוגים הלא-ציוניים בבריטניה הן מן הציונות והן מתכנית הגדוד והחשש לגורל הישוב היהודי בארץ-ישראל. ז'בוטינסקי המתוסכל, שעיקר שאיפתו היתה לשלב את תכנית הרגימנט היהודי עם התביעה הציונית על ארץ-ישראל, התמרמר במיוחד על הנימוק המביא בחשבון את הדאגה לגורל הישוב היהודי בארץ-ישראל. ב-29 באפריל כתב לראש הממשלה: "אני מתנגד לעיקרון הקובע שהדיאפזון המדיני [טווח השאיפות המדיניות] של אומה מדוכאה ייחרץ ברגע זה על פי החשש מפני טבח הצפוי לחלק קטן מבני אמונתה. – – – אלה שנשארו בארץ-ישראל נשארו בעמדת משמר. אם יקרה להם דבר מה – קורבנם לא יהיה לשוא".

19-17 באפריל. ההתקפה השנייה של מארי על עזה נסתיימה בכישלון מרובה אבדות. בקבינט הבריטי הוחלט להמשיך במתקפה על ארץ-ישראל וביתר שאת. הגנרל מארי הוחלף בגנרל אלנבי וזה פתח בהכנות יסודיות לחידוש המערכה על ארץ-ישראל.

לציונים הנרעשים – וייצמן וחבריו – נודע לראשונה מפי צ'רלס פרסיבל סקוט, עורך ה"טיימס" רב ההשפעה וידיד הציונות, אשר הגיש שירותים רבי ערך לוייצמן ולז'בוטינסקי ויצר למענם את רוב הקשרים החשובים אל אישי הצמרת הפוליטית בבריטניה – על קיומו של הסכם חשאי בין בריטניה וצרפת (הסכם סייקס-פיקו) הכובל את ידיה של בריטניה ביחס לארץ-ישראל.

רוסיה. הפלג הלאומי ב"פועלי-ציון", שהתנגד לדעת הרוב בדבר אי-השתתפות בקונגרס הציוני ודחיית הלשון העברית, החליט לפרוש מן המפלגה ולהקים מפלגה עצמאית – המפלגה הסוציאליסטית-רדיקלית "פועלי-ציון". במצע המפלגה החדשה נאמר: "אנו שואפים להקים בארץ-ישראל מדינה יהודית ברוח האידיאלים הסוציאליסטים תוך הכרה באחדותה של האומה, בייחודה של הארץ ובקיומה של לשון לאומית אחידה (עברית)." לוועידה השביעית של ציוני רוסיה שלחה המפלגה החדשה 25 צירים.

מאי. משרד המלחמה החליט לאמץ את תכנית ז'בוטינסקי במסגרת המאמץ לגייס את היהודים הרוסים. במשרד המלחמה הגיעו למסקנה כי לא ניתן יהיה לממש גיוס בהתנדבות המהגרים ועל כן יש לקדם את הצעת החוק לגיוס הזרים בהסכם עם ממשלות ארצות המוצא שלהם, וכדי להמתיק את הגלולה ולהדוף ביקורת צפויה, רצוי להשתמש בתכנית ז'בוטינסקי המתחשבת ברגשותיהם.

טרומפלדור יצא לרוסיה לאחר שנדחתה בקשתו להתגייס לצבא הבריטי ולהצטרף לז'בוטינסקי. המהפכה ברוסיה הציתה את דמיונם של יהודים רבים גם מחוץ לגבולות רוסיה. טרומפלדור נישא על גבי חזון של יצירת צבא יהודי גדול – 100,000 איש – שבהסכמת ממשלת רוסיה יבקיעו דרך אל ארץ-ישראל. בד בבד ביקש לארגן ברוסיה תנועת "חלוץ" גדולה, שאליה יצטרפו כל צעיר וטוב, שיהיו מוכנים להקדיש חייהם להגשמת החברה הלאומית החדשה בארץ-ישראל.

24 במאי. ב"טיימס" התפרסמה הודעת "הוועדה המשותפת לענייני חוץ", תחת הכותרת "עתידם של היהודים", בה הותקפה העמדה הציונית המנסה להעניק ליהדות משמעות לאומית, שעה שהיא אינה אלא "מערכת דתית". העמדה הציונית מסכנת את מעמדם של היהודים בארצות אזרחותם, משום שהיהודים ייחשבו "זרים בארצות מולדתם ויעורער מעמדם, שנקנה בקושי, כאזרחים ונתינים באותם ארצות; ויש סתירה פנימית הרת-אסון בין תביעת היהודים לשוויון בארצות פזוריהם הנוכחיות ובין התביעה להעניק להם מעמד מיוחד בארץ-ישראל". פרסום זה גרר אחריו תגובות ציוניות חריפות, שנתפרסמו אף הן ב"טיימס". היהודים הם לאום – קבע וייצמן בבוטות – כך רואים עצמם רוב היהודים ואף רוב הלא-יהודים. הלורד ולטר רוטשילד כתב: מדינה יהודית אוטונומית בחסות אחת מבעלות-הברית אין לראותה "כחותרת בצורה כלשהי תחת המעמד או הנאמנות של חלק גדול מאד בעם היהודי, שזיהה את עצמו הזדהות גמורה עם האזרחות בארצות שבהן הוא חי". לוויכוח הצטרפו אישים נוספים מקרב המנהיגות היהודית הלא-ציונית. עורכי ה"טיימס" התערבו אף הם בוויכוח וצידדו בהחלט בעמדת הציונים: "רק בעלי דמיון עצבני יטענו שהגשמתה של הציונות הטריטוריאלית בצורה כלשהי תגרום לנצרות שתסתער על היהודים ותאמר: עכשיו שיש לכם ארץ משלכם עקרו אליה!"

וייצמן דיווח למרכז הציוני ברוסיה על התקדמות המשא-ומתן עם הממשלה הבריטית וביקש את תמיכת המרכז. לאחר ויכוח נוקב החליט המרכז, ברוב של 3 נגד 1 ובהימנעות 2, להשיב בחיוב. המתנגד היחיד היה מנחם אוסישקין.

יוני

רוסיה. בפטרוגרד התקיימה בימים 10-6 ביוני הוועידה השביעית של ציוני רוסיה. בוועידה השתתפו 552 צירים, שייצגו 140,000 שוקלי שקל. בלטה נוכחותם של נציגים צעירים. היה זה קהל מגוון, שבנוסף לציונים הכלליים, שהיוו רוב מכריע, התרוצצו בה זרמים וסיעות – המזרחי, הפרקציה העממית "צעירי ציון", "פועלי-ציון" הסוציאליסטים, הסתדרות הסטודנטים "החבר", וכן קבוצה של אקטיביסטים תומכי תכנית הלגיון של ז'בוטינסקי. הסיעה הגדולה ביותר היתה זו של "צעירי-ציון", שנייה בגודלה רק לציונים הכלליים. כנשיאי הוועידה נבחרו מנהיגי התנועה הציונית ברוסיה – מנחם אוסישקין ויחיאל צ'לנוב. הם נשאו את הנאומים המרכזיים. צ'לנוב בדבריו התייחס להאשמה המוטחת בציונות, כאילו היא אדישה לגולה. "יש אומרים כי כלל הוא בידינו: ככל שרע יותר – כן טוב יותר." צ'לנוב הכחיש טענה זו. הציונים משתתפים במאבק הכללי של העם היהודי על זכויותיו ועל תיקון מצבו; אך בעיני הציונים המאבק הזה אינו אלא תחנה בדרך הארוכה אל האידיאל של תחיית העם היהודי בארץ אבותיו. עמדה זו קיבלה ביטוי בהיר בהחלטות ועידת הלסינגפורס, הזכיר צ'לנוב. הציונים ברוסיה מחזיקים בעיקרון של אוטונומיה לאומית פרסונלית, המתאים לתנאים המיוחדים של בני העם היהודי. צ'לנוב התייחס גם אל מצב היישוב היהודי הנתון תחת שלטון התורכים. הישוב מקפיד על עיקרון הלויאליות הגמורה לשלטון התורכי והיהודים זוכרים לתורכיה חסד קליטת היהודים שגורשו מספרד בסוף המאה ה-15. האהדה שרוחשים היהודים בעולם לאנגליה בשל ההבנה שהיא מגלה למצוקת העם היהודי ולשאיפותיו הלאומיות אינה מכוונת כנגד התורכים כי אם אך ורק לקידום שיבת היהודים לארצם. אוסישקין התרכז בנאומו בתביעה היהודית על ארץ-ישראל. השעה היא שעת הכרעה, אמר, אם לא נשיג את ארץ-ישראל עתה, עם תום המלחמה, אנו עלולים להפסידה. העם היהודי חייב לגייס את כל הכוחות העומדים לרשותו. הוא חזר על התכנית שהציג בחיבורו "הפרוגרמה שלנו" בשנת 1904, בדבר הקמת כוח עבודה חלוצי שיתבסס על התנדבותם של עשרות אלפי צעירים שיעלו לארץ ויבנו אותה. הוועידה דנה בהצעה לכנס ועידה כללית של יהודי רוסיה, בהשתתפות כל הגורמים הפוליטיים בציבור היהודי. הצעה זו עלתה על שרטון, נוכח התנגדות החוגים האנטי-ציוניים לכלול את עניין ארץ-ישראל בסדר היום של הוועידה. בוועידה הציונית התעורר ויכוח חריף סביב הצעת יצחק גרינבוים, לארגן את יהודי רוסיה במסגרת לאומית, במתכונת של ברית קהילות, על בסיס הקהילות היהודיות הקיימות; אך הוא עמד על כך שיש להוציא את ענייני הדת מתחום טיפולם וסמכותם של ועדי הקהילות (הפרדת הדת מן הקהילה). רוב הצירים, בהנהגת אוסישקין, התנגדו בתוקף להצעה זו המסכנת לדעתם את אחדות החיים היהודיים. גרינבוים וחבריו איימו בפרישה אך בסופו של דבר ניאותו להישאר, אף כי לא ישתתפו במוסדות התנועה. הוועידה קיבלה בהתלהבות רבה את הצעתו של אלכסנדר גולדשטיין, לקיים משאל עם בקרב יהודי רוסיה על התביעה הציונית בעניין ארץ-ישראל, שאותה יש להציג בפני פורום השלום שלאחר המלחמה. בהחלטות הוועידה בעניין זכויותיהם הלאומיות של היהודים נאמר: "1. הכרה בלאום היהודי ברוסיה כבשלמות אחידה, בעלת זכויות לשלטון עצמי בכל תחומי החיים הלאומיים.    2. כשייך ללאום היהודי ייחשב כל יהודי אשר לא הודיע על צאתו מן היהדות ואיננו בן דת אחרת כלשהי." בהחלטות על ארץ-ישראל נאמר בין השאר: "הוועידה הציונית השביעית הכל-רוסית מביעה פה אחד את ביטחונה העז, כי בבואם לקבוע את יסודות החיים הלאומיים-פוליטיים העתידים, יכירו העמים ויתחשבו ברצונו של העם היהודי, שבא לידי גילוי ברור, ליישב מחדש ולהחיות את ארץ-ישראל כמרכזו הלאומי, וכי העמים ייצרו את התנאים המבטיחים התפתחות מוצלחת, ללא הפרעות, של ריכוז הכוחות היהודיים בארץ-ישראל ותחייתה של הארץ."

בצמוד לוועידת ציוני רוסיה התקיימה ועידת "צעירי-ציון" (הוועידה השנייה, 24-18 במאי), שכתוצאה ממהפכת פברואר הפכה במהירות לתנועה המונית ומנתה כ-26,000 איש והפכה למפלגה הציונית הגדולה ביותר ברוסיה. כוח המשיכה של התנועה היה קשור בנכונותה לספק אכסניה הן לחסידי הרעיון הלאומי והן לחסידי הרעיון הסוציאליסטי. ויכוחים סוערים בין שני הזרמים אפיינו את הוועידה. בסופו של דבר הושגה פשרה בניסוח הפרוגרמה של התנועה, בה הוגדרה הציונות על פי תפיסת "צעירי-ציון": "בהסתמך על תכנית באזל רואה הפרקציה העממית 'צעירי-ציון' את הציונות כתנועה כלל-לאומית ועל-מעמדית. הפרקציה סבורה, כי בתחיית העם היהודי בארץ-ישראל, שהיא המטרה הסופית של התנועה הציונית, מעוניינים בעיקר המוני העובדים היהודיים; לפיכך מודרכת הפרקציה בפעולתה המעשית והמדינית על ידי הדרישות הלאומיות-היסטוריות והאינטרסים היומיומיים של המוני העמלים היהודים.

. מתוך ההכרה שהשחרור הלאומי, המדיני והכלכלי של העם, וכן הצטרפותו של העם היהודי אל הקדמה הכלל-אנושית אינם אפשריים אלא על ידי יצירת תנאים לחיים לאומיים נורמליים, שואפים 'צעירי-ציון' להקים מרכז מדיני אוטונומי בארץ-ישראל על יסודות סוציאליים בריאים ולארגן סביב המרכז הזה אוטונומיות לאומיות פוליטיות (פרסונאליות) של יהודי הגולה". בסעיף "העבודה הארצישראלית" נאמר: "נקודת הכובד של העבודה הארצישראלית היא יצירת רוב יהודי בארץ-ישראל, שיהיה מושתת על חקלאות ועל עבודה עברית".

4 ביוני. ממשלת צרפת העבירה לסוקולוב מכתב בחתימת ז'יל קאמבון, מנכ"ל משרד החוץ הצרפתי, בו היא מביעה את אהדתה לעניין הציוני, "אשר ניצחונו אחוז ושלוב בניצחון בעלות-הברית".

15 ביוני. "ועד שליחי הקהילות", הארגון המייצג את היהדות הספרדית הוותיקה,  יצא בהחלטה המגנה את "הוועדה המשותפת לענייני חוץ", שחרגה מסמכותה והתיימרה לדבר בשם כל יהדות בריטניה והורה לנציגיו לעזוב את הוועדה המשותפת. היתה זו מהלומת מוות לוועדה בראשות לוסיין וולף. זו התפרקה למעשה. לציונים היה זה ניצחון גדול, שכן הופרכה אחת ולתמיד הטענה, שאותה השמיעו וולף וחבריו תדיר, כי הציונים מהווים זרים שלא התערו בבריטניה ואינם מייצגים את האזרחים היהודים הנאמנים שבעבורם בריטניה היא ארץ מולדת והם אינם מוכנים לקבל את ההשקפה הציונית ומתנגדים תכלית התנגדות לפעילותם.

בפגישה שהתקיימה בין וייצמן ורוטשילד לבלפור, לאחר שובו של זה ממסעו לארצות-הברית ולקנדה , ולאחר שהושג הניצחון על "ועדת החוץ המשותפת", טענו וייצמן ורוטשילד, כי הגיעה השעה שממשלת בריטניה תפרסם הצהרה ברורה של תמיכה בציונות. בלפור נענה בחיוב וביקש להגיש לו נוסח הצהרה שתשביע את רצון הציונים.

4 ביולי. וייצמן נפגש בקייפטאון עם הנרי מורגנטאו, השגריר האמריקני בקושטא. ארצות-הברית, שנכנסה למלחמה באפריל, לא הכריזה מלחמה על תורכיה. השגריר היהודי מורגנטאו, שעשה לא מעט להקלת מצבו של הישוב היהודי בשעותיו הקשות תחת המשטר הצבאי התורכי, יזם הצעת שלום נפרד עם תורכיה. יזמה זו הדאיגה מאד את וייצמן וחבריו בלונדון, שראו בה סכנה ברורה לתכניות הציוניות לגבי ארץ-ישראל. וייצמן לא התקשה לשכנע את ממשלת בריטניה לשגר אותו לפגישה עם מורגנטאו, כדי לברר את מניעיו. הבריטים לא היו מעוניינים לעורר חשד כאילו בריטניה יש לה איזה עניין בשלום נפרד עם תורכיה. בפגישה שהתקיימה בגיברלטר, בנוכחות משקיף צרפתי, הצליח וייצמן לשכנע את מורגנטאו להסתלק מיזמתו, שאינה עשויה להתקבל על דעתם של הציונים וספק אף אם היא מקובלת על הממשלות הנוגעות בדבר.

10 ביולי. משרד המלחמה הפיץ חוזר המודיע על הקמת "רגימנט חי"ר יהודי" ומבקש מן הצבא להכין רשימת קצינים ובד"א יהודיים המשרתים בצבא הבריטי ויודעים רוסית ואידיש ושניתן יהיה להעביר אותם ליחידה המוקמת. ז'בוטינסקי וגנרל גֶדֶס, שמונה לרכז את נושא הרגימנט היהודי, סיכמו כי היחידה החדשה תיקרא "The Jewish Regiment", המדים יהיו רגילים, במקום כובע תהיה מצנפת קולוניאלית, כמו אצל הצופים. הסמל על הכובע – מנורה בעלת שבעה קנים, עם כתובת עברית "קדימה". מפקד הגדוד יהיה קולונל פטרסון, שפיקד על גדוד נהגי הפרדות בגליפולי.

18 ביולי. טיוטת נוסח ההצהרה שמבקשים הציונים מממשלת בריטניה נשלחה אל הלורד בלפור על ידי הלורד רוטשילד. טיוטה זו נוסחה במשותף על ידי צוות ציוני בראשות נחום סוקולוב ועל ידי אנשי משרד החוץ. הבריטים דרשו נוסח קצר ככל האפשר וברמה עקרונית בלבד. הציונים התעקשו על שמירת האופי הלאומי של הדרישה הציונית ועל מעמדה של ההסתדרות הציונית כנושאת ונותנת עם ממשלת בריטניה.. נוסח הטיוטה היה כדלקמן:

  1. ממשלת הוד מלכותו מקבלת את העיקרון כי יש לכונן את ארץ-ישראל כבית לאומי לעם היהודי.
  2. ממשלת הוד מלכותו תעשה כמיטב מאמציה להבטיח השגת מטרה זו ותדון בדרכים ובאמצעים הדרושים עם ההסתדרות הציונית.

 

בפטרוגרד, ברוסיה, התכנסו נציגים של כל המפלגות והזרמים הפוליטיים ביהדות הרוסית לשם הכנת ועידה כללית ארצית של יהודי רוסיה, כדי לגבש את הדרישות היהודיות לקראת האספה המכוננת הכל-רוסית, האמורה להתכנס בקרוב. בכנס זה התגלעו חילוקי הדעות הבסיסיים בין התנועה הציונית לבין החוגים הלא-ציוניים, שביקשו להתרכז בתביעה לשיווי הזכויות האזרחי של היהודים ברוסיה. אבל הוויכוח החריף ביותר התגלע בין הציונים לבין נציגי הבונד. שתי התנועות ייצגו עמדה לאומית, אך הבונד דחה את התפיסה הציונית בדבר קיומה של אומה יהודית מאוחדת. היהודים בתפוצות מהווים מיעוט לאומי המקיים בכל מקום זיקה אל הארץ בה הוא נמצא. המאבק היהודי הוא על אוטונומיה תרבותית ולא מעבר לזה. הלא-ציונים התנגדו להכללת סעיף מיוחד בנושא ארץ-ישראל בסדר היום של הוועידה, אך הושגה פשרה ולפיה תיכלל שאלת ארץ-ישראל בשאלה הכללית של מצב היהודים וזכויותיהם האזרחיות והלאומיות בפולין, בארץ-ישראל וברומניה.

22  ביולי. ההנהלה הציונית בברלין הגישה למשרד החוץ הגרמני תזכיר ובו היא מנמקת מדוע כדאי לממשלות גרמניה וטורקיה לצאת בהצהרה אוהדת לציונות בשעה זו שבה מעצמות הברית מתאמצות לקנות את לבם של הציונים. אך ממשלת גרמניה לא היתה מסוגלת לעשות צעד ממשי בכיוון זה, בשל התנגדותה הנחרצת של תורכיה, ואי-רצונה של גרמניה להקשות על בריתה עם תורכיה.

8 באוגוסט. הקולונל פטרסון זימן ישיבה משותפת למנהיגי הקהילה היהודית באנגליה ולמנהיגי התנועה הציונית, כדי להקים ועדה ציבורית שתסייע בהקמת הרגימנט היהודי. גם אמרי וסייקס השתתפו בישיבה. להפתעתו המרה של פטרסון מנהיגי היהדות האנגלית לא גילו התלהבות ומיד כתום הישיבה אף מחו בפני הגנרל גדס על שהציונים משתלטים על תכנית הרגימנט המיועדת לכאורה לפתרון נאות של בעיית גיוס היהודים הרוסים.

14 באוגוסט. "ועד שליחי הקהילות" התכנס וקיבל החלטה המגנה את יזמת "הרגימנט היהודי". עד מהרה התברר כי גם בחוגי הציונות גדולה ההתנגדות לתכנית ז'בוטינסקי. וייצמן הותקף מכל צד, גם מצד כמה מתומכיו הקרובים ביותר, על תמיכתו בתכנית. בייחוד רב היה הרוגז כשהוברר כי מאחורי הקלעים פעל וייצמן תמיד לקידום תכנית ז'בוטינסקי. בשבועות הבאים גברה הביקורת על וייצמן עד כדי כך שהוא הגיש פעמיים את התפטרותו מתפקידו כנשיא ההסתדרות הציונית של אנגליה. שנה קודם לכן נאלץ ג'וסף קואן, ששימש אז כנשיא ההסתדרות הציונית, להתפטר בשל תמיכתו הגלויה במסע התעמולה הכושל של ז'בוטינסקי בקרב המהגרים הרוסים באיסט אנד. וייצמן ששימש כסגנו החליף אותו אז בראשות התנועה; עתה איימה תכנית ז'בוטינסקי להרוס גם את הקריירה הפוליטית שלו. רק בלחצם של אחד-העם וחסידיו הצעירים של וייצמן חזר בו וייצמן מהתפטרותו; אך הדעה הכללית היתה שוייצמן הקדיח את תבשילו בהתקשרותו לז'בוטינסקי.

בינתיים היה שר המלחמה, הלורד דרבי, נתון ללחץ כבד מצד מנהיגי יהדות בריטניה לבטל את תכנית "הרגימנט היהודי". הלורד סוויתלינג, נשיא הפדרציה של בתי-הכנסת בבריטניה, כתב לדרבי כי אין להרשות הכנסת גורם אפליה דתית לתוך הצבא הבריטי: "יש הודים, קנדים, אוסטרלים וכד', אך אין יחידות פרוטסטנטיות, קתוליות או נון-קונפורמיסטיות", טען סוויתלינג. בעיני המנהיגות היהודית הבריטית היהדות מהווה דת ולא לאום, ועל כן אם רוצים להקים גדוד של מהגרים רוסים הבה יקראו לו "הרגימנט הרוסי". המנהיגות היהודית לא הסתירה את דעתה כי נוכח העובדה שמדובר בגיוסם של יהודים שעשו כל מאמץ להשתמט מן השירות ויש חשש שיעטו קלון על השם "יהודי", אין זה הוגן כלפי "כל אותם אנגלים בני הדת היהודית, שהתנדבו ברגע הראשון לפרוץ המלחמה וכלפי אלה שנפצעו ומתו עבור מולדתם או זכו באותות הצטיינות על אומץ לב".

ראש-הממשלה מצדו הבהיר לשר-המלחמה כי אין לעכב את הקמת הגדוד וכי אין לטשטש את זיקתו לנושא הציוני, שבו הממשלה מעוניינת עתה, ערב המתקפה על ארץ-ישראל. עם זאת הוסכם כי גם אם הכוונה היא לשלוח את הרגימנט לחזית ארץ-ישראל, לא יתנו פרסום לתנאי זה, שכן השירות בצבא הבריטי אינו יכול להיות מותנה בצורה כלשהי.

ברלין. בשבוע האחרון של אוגוסט נפגשו מנהיגי הציונות הגרמנית, האנטקה וריכרד ליכטהיים עם ג'מאל פחה, שביקר בברלין. הפגישה נערכה ביזמת משרד החוץ הגרמני; אך המנהיגים הציוניים יצאו ממנה בפחי נפש. ג'מאל פחה דיבר גלויות והצהיר כי לא תורשה עלייה יהודית נוספת. היהודים יתקבלו בברכה בכל מקום אחר בטורקיה, אך לא בארץ-ישראל. ממשלת טורקיה אינה מעוניינת ביצירת עוד בעיה לאומית בתוככי האימפריה העותמנית, והיא צריכה גם להתחשב ברצון ערביי ארץ-ישראל, שהם הרוב המוחלט בארץ.

31 באוגוסט. משלחת של נכבדים יהודים, שייצגו את כל חלקי הציבור היהודי הלא-ציוני בבריטניה, התייצבה לפני שר-המלחמה ודרשה שלא להכתיר את הגדוד המוקם מן המהגרים הרוסים בשם "יהודי": "אתם דורשים ממנו את שמנו הטוב. אנחנו טיפחנו אותו במשך מאתים שנה. אנחנו מוכנים לסייע בכספים ובאמצעים אחרים, אך את שמנו לא ניתן!"

דרבי הציע פשרה: השם היהודי יבוטל לפי שעה; היחידה תקבל סימון בריטי רגיל, ולאחר זמן, אם תוכיח את כושרה הצבאי יידון השם מחדש. פשרה זו אושרה בישיבת הקבינט ב-3 בספטמבר ועם זאת הוסכם, כי "יש קשר הדוק בין הנושא הזה לבין שאלת היחס שיש לנקוט כלפי התנועה הציונית בכללה".

3 בספטמבר. בישיבת הקבינט הבריטי מחה השר היהודי (מזכיר הממלכה להודו), אדוין מונטגיו, על התכנית להוציא הצהרה פרו-ציונית. מונטגיו נאבק ביזמת ההצהרה בשצף קצף ואף האשים את הממשלה באנטישמיות. הצהרה כזאת תביא לגירוש האזרחים היהודים מכל ארץ וארץ לארץ-ישראל, טען מונטגיו והוסיף: "אין עם יהודי!" זו המצאה של הציונים. חברי הקבינט (בהעדרם של לויד ג'ורג' והלורד בלפור) החליטו לברר אצל נשיא ארצות-הברית אם הוא תומך ביזמה הזאת. תשובת הנשיא הגיעה רק ב-11 בספטמבר: "אין השעה כשרה לשם הודעה ברורה יותר מאשר אולי הודעה של אהדה בתנאי שאפשר יהיה לפרסמה בלי שתכלול שום התחייבות של ממש". תגובה צוננת זו הדאיגה את המנהיגות הציונית והיא פנתה אל ברנדייס, ידידו האישי של וילסון, להפעיל את השפעתו אצל הנשיא ולהפיק ממנו תגובה אוהדת יותר.

12 בספטמבר. פורסמה הוראת הפיקוד העליון על הקמת "גדודים מסוימים לקבלת יהודים זרים ידידותיים – גדודים אלה יצורפו אל הקלעים המלכותיים". הוקצו ארבעה גדודים – ה-38, ה-39, ה-40, וה-41 – והוחל בגיוס לגדוד ה-38 (הגדוד הלונדוני). בחוגים הציוניים ובחוגי הממשל עצמו המשיכו לקרוא לגדוד בשם היהודי, ולעומתם מנהיגי הקהילה היהודית מחו נמרצות כל אימת שנשתרבב השם היהודים אל הפרסומים הממשלתיים.

לפי הערכות משרד המלחמה היו כ-30,000 יהודים רוסים חייבים בגיוס. כ-20,000 מתוכם הצהירו כי הם מעדיפים לחזור לרוסיה המהפכנית. מבין האחרים רבים לא היו כשירים לשירות קרבי. התוצאה היתה שהגיוס לגדוד התנהל בעצלתיים.

24 בספטמבר. ברנדייס הודיע לוייצמן כי משיחות שהיו לו עם הנשיא הוא יכול לקבוע כי הנשיא "אוהד אהדה גמורה את ההצהרה".

3 באוקטובר. וייצמן ורוטשילד שיגרו תזכיר חדש למשרד החוץ ובו בקשה לשוב ולעיין בהצהרת האהדה לשאיפות הציונות בארץ-ישראל ושזו לא תושפע מחילוקי הדעות השוררים ביהדות סביב הציונות הרואה עצמה כמייצגת האמיתית של עם גדול ועתיק.

4 באוקטובר. בפני הקבינט הוצגה טיוטת הצהרה מתוקנת של ההצהרה הפרו-ציונית. נוסח זה עובד על ידי השר מילנר, שנעזר גם בתת-השר אמרי:

"ממשלת הוד מלכותו מביטה בעין יפה על יסוד בית לאומי לגזע היהודי בארץ-ישראל ותעשה כמיטב מאמציה להקל השגת מטרה זו, תוך הבנה ברורה, שלא ייעשה דבר העלול לפגוע בזכויות האזרחיות והדתיות של העדות הלא-יהודיות הקיימות בארץ-ישראל, או בזכויות ובמעמד הפוליטי ממנו נהנים בארץ אחרת כלשהי אותם יהודים המרוצים לגמרי מאזרחותם הנוכחית".

בטיוטת מילנר חל שינוי משמעותי בהשוואה לטיוטה שהוגשה על ידי הציונים ב-18 ביולי. במקום הנוסח המחייב "ממשלת הוד מלכותו מקבלת את העיקרון" בא נוסח מרוכך בהרבה של "ממשלת הוד מלכותו מביטה בעין יפה". במקום "ארץ-ישראל כבית לאומי" בא הנוסח המצמצם "בית לאומי בארץ-ישראל". גם ההסתדרות הציונית לא נזכרה עוד בטיוטה. נוספו שתי הגבלות, שנועדו בלי ספק להפיס את דעתו של השר היהודי מונטגיו וכנראה גם לורד קארזון: ההגבלה המדגישה כי יישמרו זכויותיהם של התושבים הלא-יהודים, וההגבלה המדגישה כי לא ייפגעו מעמדם וזכויותיהם של היהודים הנהנים מזכויות אזרח במדינות אחרות "והמרוצים לגמרי מאזרחותם הנוכחית".

נוסח מגושם זה עורר את חמתם של יהודי המערב, ציונים ולא-ציונים, שכן השתמע ממנו כאילו כל היהודים בארצות המערב יהיו חשופים לחקירה אם הם מרוצים או לא מרוצים מאזרחותם. בטיוטה הסופית של ההצהרה תוקן הנוסח ונקבע בפשטות כי לא ייפגעו המעמד והזכויות של היהודים בארצות אחרות.

בישיבת הקבינט הגן בלפור בתוקף על ההצהרה: יש אמנם מתנגדים מעטים לציונות ולהצהרה  מקרב היהודים העשירים; אולם רוב היהודים תומכים בציונות. "הוא אינו רואה שום סתירה בין כינונו של מוקד לאומי יהודי בארץ-ישראל ובין טמיעה וקליטה גמורה של יהודים במסגרת הלאומית של ארצות אחרות; בדיוק כשם שמהגרים אנגלים לארצות-הברית נעשים, אם בדור ראשון ואם בדורות הבאים, בני הלאום האמריקני, כך בעתיד, אם תכונן אזרחות יהודית בארץ-ישראל, ייעשו היהודים אנגלים או אמריקנים או גרמנים או ארץ-ישראלים".

בפני הקבינט הוצגו ידיעות על העניין הגובר בממשל הגרמני בציונות והובע החשש כי הגרמנים יקדימו את הבריטים בהכרזה אוהדת לשאיפות הציונות בארץ-ישראל. אף על פי כן לא נתקבלה החלטה, ולעומת זאת הוסכם שיש לקיים בירורים נוספים, עם נשיא ארצות-הברית ועם נציגי המחנות היריבים בציבור היהודי.

6 באוקטובר. טיוטת מילנר-אמרי הופצה בין אישים מקרב המנהיגות הציונית ומקרב המנהיגות היהודית בבריטניה. המנהיגים היהודים מחו, כצפוי, כנגד ההגדרה הלאומית של היהודים. ד"ר יוסף הרץ, הרב הראשי של יהודי אנגליה, תמך ללא סייג בנוסח ההצהרה. "הרוב המכריע של היהדות האנגלית וכן של הקהילות היהודיות בדומיניונים של הוד מלכותו מעבר לים ישמחו עמי יחד על אנושיות גדולה ומדיניות מרחיקת ראות זו של האנשים הקובעים גורלות הקיסרות", כתב הרב.

נוסח הטיוטה נשלח גם לממשל האמריקני. שגרירות ארצות-הברית בלונדון שיגרה מברק לנשיא ודיווחה כי השאלה של הכרזת אהדה לתנועה הציונית נידונה מחדש בקבינט הבריטי "לאור הידיעות שהממשלה הגרמנית עושה מאמצים גדולים לכבוש את התנועה הציונית". תשובת הנשיא התמהמהה עד ה-16 באוקטובר, ובה אישור להצהרה. גם המנהיגות הציונית באמריקה נתבקשה לאשר את נוסח ההצהרה. זו ביקשה להחליף את המונח "גזע יהודי" (Jewish race ) ב"עם יהודי" (Jewish people) וכמובן לתקן את הנוסח המגושם אודות היהודים שהם אזרחים בארצות אחרות. וכה נעשה.

25 באוקטובר. צ'לנוב הגיע ללונדון, כשליחה של הציונות הרוסית ובמידה ידועה גם של ההנהלה הציונית הברלינאית, כדי לברר מה השיגו וייצמן וסוקולוב מן האנגלים. הוא הזהיר את עמיתיו מפני רתימת הציונות למרכבתה של בריטניה והשמיע ביקורת נוקבת על הסמכות שנטלו לעצמם, בלי לקבל את אישורה של התנועה. הוא הביע חשש, שהיה נחלת רוב המנהיגים והעסקנים הציוניים הוותיקים ברוסיה, כי ההצהרה אינה אלא מכתב נימוסין, שיש לה אולי משקל מוסרי, אך ספק אם יש בה תועלת מעשית. מכל מקום, טען צ'לנוב, עתידה של הציונות יהיה מובטח יותר אם תיהנה מתמיכה בינלאומית שלה יהיו שותפים הצדדים הלוחמים משני צדי המתרס. צ'לנוב, בדרכו ללונדון, התעכב בשטוקהולם, שם פעלה לשכה של הברית העולמית "פועלי-ציון", ליד הוועד שהקימו המפלגות הסוציאליסטיות בהולנד, שבדיה, דנמרק ונורבגיה כדי למלא את החלל שנוצר עם הפקת פעילותו של האינטרנציונל הסוציאליסטי בפרוץ המלחמה. צ'לנוב עמל עם נציגי "פועלי-ציון" בשטוקהולם על ניסוח התביעות היהודיות לקראת סיום המלחמה. ואמנם במנשר שהוציא הועד הסוציאליסטי, שהוקם ב-10 באוקטובר בשטוקהולם, בראשות קמיל הויסמנס, נכלל סעיף יהודי שדיבר על "פתרון בינלאומי של בעיית היהודים, אוטונומיה לאומית פרסונלית באותם המקומות ברוסיה, אוסטריה, רומניה ופולין, שבהם יושבים היהודים בהמוניהם; הגנת ההתיישבות היהודית בארץ-ישראל". בנספח למנשר נאמר כי "התפתחותה של ההתיישבות היהודית בארץ-ישראל צריכה להיות מובטחת באורח בינלאומי ומשפטי".

משהגיע צ'לנוב ללונדון, נוכח מיד בחשיבות ההתקדמות שהושגה כאן. כל ההסתייגויות שבאו מכיוון הציונות הרוסית, ואשר שיקפו במידה רבה מורת רוח מצד המנהיגים הוותיקים, נוכח דחיקת רגלם וניתוקם ממרכז ההכרעות החדש בלונדון, בהנהגתו של וייצמן, נסחפו וטואטאו לקרן-זווית משנתפרסמה ההצהרה ועוררה מיד נחשול של התלהבות בקרב הציבורים הציוניים והיהודיים בכל רחבי העולם.

31 באוקטובר. לאחר הכנות מדוקדקות שנמשכו חודשים, נפתחה המתקפה הגדולה של הצבא הבריטי בפיקודו של אלנבי בארץ-ישראל. לויד ג'ורג' ביקש את ירושלים "כמתנת חג המולד לעם הבריטי". ב-11 בדצמבר נכנס אלנבי ברוב טקס בשעריה של ירושלים. ב-30 בדצמבר התייצב קו החזית ונמתח מארסוף שעל חוף הים ועד ביתוניה שעל הרכס סמוך לרמאללה. מחציתה הדרומית של הארץ שוחררה, בכלל זה תל-אביב. פתח-תקווה נשארה בשטח ההפקר, בין הקו הבריטי לבין הקו התורכי. בשלב זה של המערכה על ארץ-ישראל הגדודים העברים לא נטלו חלק.

קבינט המלחמה הבריטי קיים ישיבה אחרונה על שאלת ההצהרה הפרו-ציונית. בלפור שב והציג את הטיעון לטובת ההצהרה תוך הדגשת ערכה התעמולתי. הוא הסביר את משמעות המונח "בית לאומי" המופיע בהצהרה: "הוא מבין שפירוש המלים הינו איזו ארץ חסות, בריטית, אמריקנית או אחרת, אשר בה יינתנו ליהודים כל האפשרויות לפעול למען גאולתם הם ולהקים, בעזרת חינוך, חקלאות ותעשייה, מרכז אמיתי של תרבות לאומית ומוקד של חיים לאומיים. אין בכך בהכרח ייסוד מוקדם של מדינה יהודית, שהיא עניין להתפתחות הדרגתית, בהתאם לחוקים הרגילים של אבולוציה מדינית". הקבינט קיבל החלטה שהסמיכה את משרד החוץ לפרסם את ההצהרה.

2 בנובמבר. הלורד בלפור שלח ללורד רוטשילד את נוסח ההצהרה אותה ביקש להעביר להסתדרות הציונית.

לורד רוטשילד היקר,

בעונג רב אני מוסר לך, בשם ממשלת הוד מלכותו, את ההצהרה הבאה של אהדה לשאיפות היהודיות-ציוניות אשר הוגשה לקבינט ואושרה על ידו.

"ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה ייסוד בית לאומי לעם היהודי בארץ-ישראל ותעשה מיטב מאמציה להקל הגשמת מטרה זו, תוך הבנה ברורה שלא ייעשה דבר העלול לפגוע בזכויות האזרחיות או הדתיות של עדות לא-יהודיות הקיימות בארץ-ישראל או בזכויות ובמעמד המדיני מהם נהנים יהודים בכל אחרץ אחרת".

אהיה אסיר תודה אם תביא הצהרה זו לידיעת הפדרציה הציונית.

 

פרסום פומבי של ההצהרה נדחה בשבוע, כנראה כדי לתאם את עיתוי הפרסום, עד שיתבררו תוצאות המתקפה השלישית על עזה ופתיחת המערכה המכרעת על ארץ-ישראל. ב-7 בנובמבר נפלה עזה בידי הבריטים. ב-8 בנובמבר נודע על תפיסת השלטון ברוסיה בידי הבולשביקים. אך הידיעות המרעישות האלה לא עמעמו את רושם ההצהרה. העיתונות האנגלית הגיבה באהדה ובמאמרים רבים הובעה הדעה כי ההצהרה תביא בסופו של דבר ל"ייסוד מדינה יהודית". בחוגי הציונות בבריטניה נתקבלה ההצהרה בהתלהבות גדולה. התגובה בקרב הציבור היהודי הכללי היתה מאופקת, ולא הסתירה חששות מפני השלכות לא רצויות של ההצהרה על היהודים בבריטניה ובעולם. שני הארגונים הגדולים של יהודי הממלכה – "ועד שליחי הקהילות" ו"האגודה האנגלו-יהודית" – פרסמו הודעות פושרות על הצעד החריג שנקטה בו ממשלת בריטניה. לעומת תגובה מסויגת זו של יהדות אנגליה הפתיעה תגובתה הנלהבת יותר של יהדות גרמניה. בעיתון "יודישע רונדשאו" נכתב ב-16 בנובמבר: "הכרזה זו של הממשלה האנגלית היא מאורע בעל משמעות יוצאת מן הכלל. זוהי הפעם הראשונה שמעצמה גדולה הכריזה רשמית על יחסה לציונות. – – – ההכרה בתביעה [הציונית] מצד ממשלת בריטניה היא מאורע בעל חשיבות היסטורית עולמית". ברוסיה התייצבה ב-20 בנובמבר משלחת של ציוני רוסיה אצל השגריר הבריטי בפטרוגרד וביקשה להעביר לידיעת ממשלת בריטניה, כי היהודים לא ישכחו לעולם את חובם לבריטניה הגדולה על גילוי אהדתה לשאיפותיהם הלאומיות. בערי רוסיה נערכו הפגנות ענק של היהודים בתמיכה בהצהרת בלפור ובנותנת ההצהרה – בריטניה הגדולה. באודסה צעדו 150,000 יהודים צוהלים בהפגנת שמחה ותמיכה בהצהרת בלפור. בראש התהלוכה צעד אוסישקין, שעד לפרסום הצהרת בלפור התנגד להתקשרות עם בריטניה.

12 בנובמבר. הוחלט, בהסכמת משרד החוץ הבריטי, לשלוח את אהרון אהרנסון לארצות-הברית, כדי שישמש איש הקשר בין ברנדייס לוייצמן ולהבטיח את שיתוף הפעולה בין ההסתדרויות הציוניות בשתי הארצות וכמובן להעצים את מערכת ההסברה הפרו-בריטית בקרב יהדות ארצות-הברית. בחוגי הממשל הבריטי רווחה ההנחה – שלא היתה משוללת יסוד – כי תמיכתה של יהדות אמריקה העוינת את רוסיה ארץ הפוגרומים והנוטה חסד לגרמניה, שממנה יצאו רוב המנהיגים היהודיים באמריקה, איננה מובטחת למעצמות הברית.

רוסיה. בבחירות לאספה המכוננת הכל-רוסית, שנערכו בסמוך למהפכה הבולשביקית, זכתה הרשימה הלאומית, שהרכיבו הציונים ביחד עם בלתי-מפלגתיים, ב-7 צירים. הבולשביקים פיזרו את האספה המכוננת שהתכנסה בינואר 1918, לאחר שהתברר כי למפלגת הס"ר (סוציאליסטים-רבולוציונרים) יש רוב מוחלט באספה.

18 בדצמבר. בלונדון התפרסם קול-קורא אל העם היהודי, בחתימת צ'לנוב, סוקולוב ווייצמן, לאחד את כל הכוחות למימוש ההצהרה.