ינו 052015
 

ינואר. קולונל ג'. ד. הוגארת יצא בשליחות לשריף חוסיין בג'דה, עם איגרת מממשלת בריטניה, שתכליתה העיקרית ליישב בין ההתחייבות הבריטית לערבים במזרח התיכון, לבין ההחלטה להקים משטר מיוחד, בעל אופי בינלאומי בארץ-ישראל וההתחייבות לציונים הנוגעת לארץ-ישראל. באיגרת נאמר, בין השאר: "מאחר שדעת היהודים בעולם היא בעד שיבת היהודים לארץ-ישראל, – – – ויתר על כן, כיוון שממשלת הוד מלכותו מביטה בעין יפה על התגשמות שאיפה זו, גמרה ממשלת הוד מלכותו בדעתה, כי במידה שהדבר עולה בקנה אחד עם חירותה של האוכלוסיה הקיימת, הן מבחינה כלכלית והן מבחינה פוליטית, לא יושם שום מכשול בדרך הגשמת האידיאל הזה. – – – מנהיגי התנועה [הציונית] גמרו אומר להביא להצלחת הציונות על ידי ידידות ושיתוף פעולה עם הערבים, והצעה כזאת איננה הצעה שאפשר לדחותה בנקל וכלאחר יד".

הוגארת דיווח על שליחותו ואמר כי בעוד שחוסיין מוכן לקדם בברכה התיישבות יהודית בכל ארצות ערב, הוא לא יסכים למדינה יהודית עצמאית בארץ-ישראל. ההנהגה הציונית לא הובאה בסוד שליחות הוגארת.

5 בינואר. וארבורג והאנטקה, ביחד עם מנהיגים יהודים אחרים, הוזמנו אל משרד החוץ הגרמני ושם הקריא בפניהם סגן שר החוץ הודעה רשמית המקדמת בברכה את ההודעה שמסר 'הויזיר הגדול', טלעת פחה, בראיון לעיתונות הגרמנית, "המבטאת בהתאם ליחס הידידותי שתמיד נקטה כלפי היהודים, את כוונת הממשלה התורכית לעודד התיישבות יהודית משגשגת בתחומי יכולת הקליטה של הארץ, שלטון עצמי מקומי, בהתאם לחוקי הארץ, והתפתחות חופשית של תרבותם". בלחצה של הממשלה הגרמנית הוקם גוף המייצג את הארגונים היהודיים בגרמניה, במטרה להגיע לעמדה מאוחדת בשאלת ארץ-ישראל, קרובה ככל האפשר לשאיפות הציוניות, כדי להתמודד בהצלחה עם ההישגים התעמולתיים שרכשה בריטניה כתוצאה מהצהרת בלפור. גם הארגון היהודי המרכזי, "צנטרלפאריין", יצא בפברואר בהודעה כי יהודי גרמניה אינם יכולים להרשות לעצמם לנהל מסע אנטי-ציוני, כיוון שזה עלול להזיק לאינטרסים של גרמניה, ואין להניח להצהרת בלפור שתשתלט על הזירה היהודית העולמית. צריך להוציא את הרוח ממפרשי התעמולה הבריטית, המציגה את בריטניה כידידה היחידה של היהודים.

רוסיה. בחארקוב התקיים כנס ארצי של אגודות "החלוץ", שצמחו מקרב הנוער הציוני המקורב ל"צעירי ציון", כדי להחליט על דרכו של "החלוץ". התפיסה הכללית היתה שהציונות צריכה עכשיו לאוואנגרד של מגשימים, שילכו לארץ-ישראל ויקדישו שם את עצמם, לפחות לתקופה של שלוש שנים, לעבודת הבניין בארץ. טרומפלדור, שעמד בראש סניף "החלוץ" בפטרוגרד, הפך לאישיות הדומיננטית בתנועה. הוא מצא כאן כר נרחב לפעילותו, לאחר שנכשל במאמציו להקים כוח צבאי יהודי, שישתתף בהגנה על המהפכה ובסופו של דבר יפלס דרכו לארץ-ישראל.

משלחת ציונית, בראשות סוקולוב, יצאה לפריס בסוף ינואר, כדי להסביר את עניין ההצהרה ולהכשיר את הקרקע להצהרת תמיכה צרפתית בהצהרה. שתיקתה הממושכת של ממשלת צרפת בסוגיית ההצהרה העידה על אי-הנחת בצד הצרפתי. בהתערבות הברון רוטשילד, הורה ראש-הממשלה קלמנסו לשר החוץ פישון להיפגש עם סוקולוב. וכתוצאה מפגישה זו יצאה הודעה מטעם משרד החוץ ב-9 בפברואר: "מר סוקולוב המייצג את ההסתדרויות הציוניות נתקבל הבוקר במיניסטריון לענייני חוץ על ידי מר סטפן פישון, השמח לאשר כי קיים הסכם גמור בין ממשלות צרפת ובריטניה בעניינים הנוגעים לשאלת ההתיישבות היהודית בארץ-ישראל". ב-14 בפברואר אישר פישון במכתב לסוקולוב, כי בהתאם למסוכם ביניהם, "ממשלת הרפובליקה פרסמה הודעה בעיתונות על מנת להגדיר יחסה כלפי השאיפות הציוניות המבקשות ליצור בית לאומי בשביל היהודים בארץ-ישראל". לימים עתידים היו הצרפתים להכחיש בתוקף כי צרפת נתנה הסכמתה להצהרת בלפור.

גם האיטלקים, שדרשו לעצמם אחיזה בארץ-ישראל, עיכבו את תגובתם הרשמית להצהרה. רק ב-6 במאי, ששה חודשים לאחר ההצהרה, הודיע השגריר האיטלקי בלונדון, המרקיז אימפריאלי, בהוראת שר-החוץ, הברון סונינו, כי ממשלת איטליה שמחה לאשר את הצהרת בלפור.

על רקע זה בלטה שתיקתו הממושכת של הממשל האמריקני ביחס להצהרה. הנימוק העיקרי שהושמע מחוגי הממשל כי ארצות-הברית אינה נמצאת במצב מלחמה עם תורכיה ועל כן אין זה מן הראוי שתביע עמדה ביחס לטריטוריה השייכת לאימפריה התורכית. רק ב-31 באוגוסט, הביע הנשיא וילסון, במכתב למנהיג הציוני, סטיפן וייז, תמיכה עקיפה בהצהרת בלפור: "אני מקדם בברכה את ההזדמנות להביע את קורת הרוח שהרגשתי מהתקדמות התנועה הציונית בארצות-הברית ובארצות בעלות-הברית מאז 'ההצהרה' של מר בלפור מטעם הממשלה הבריטית".

5 בפברואר. הגדוד ה-38, בפיקודו של קולונל פטרסון ועם לויטננט ז'בוטינסקי, יצא מנמל סאות’המפטון בדרכו למצרים ומשם לחזית ארץ-ישראל. יום קודם לכן צעד הגדוד במצעד חגיגי דרך הסיטי ואיסט-אנד בלונדון, לקול מצהלות המון יהודי צופה במחזה.

12 בפברואר. השגריר הבריטי בוושינגטון העביר איגרת לסטייט דפרטמנט ובה הבהרות לגבי העקרונות על פיהם תנוהל ארץ-ישראל תחת הכיבוש הבריטי. "שום עדה מיוחדת לא תזכה להעדפה", יקום "משטר של שוויון דתי, צדק ומשחק הוגן לכל", הציונות תוחזק "במסגרת נכונה". איגרת זו נועדה להרגיע את הממשל האמריקני באשר למשמעות הצהרת בלפור.

באמצע פברואר פקע חוק הגיוס של הנתינים הרוסים הזרים בבריטניה ובמקומם בא חוק המסדיר את גיוסם לחיל-עבודה. התפתחות זו באה בעקבות פרישתה של רוסיה מן המלחמה וביטול ההסכם עם ממשלת קרנסקי שאפשר את גיוס המהגרים היהודים בבריטניה. מרגע זה היה המשך הגיוס לגדודים תלוי בהתנדבות בלבד והמקור העיקרי למתנדבים יהודים לגדודים היו המהגרים היהודים באמריקה שטרם התאזרחו שם. שאלת הגיוס לגדודים באמריקה היתה מסובכת מלכתחילה. ראשית, לא ניתן היה להקים גדוד אמריקני המיועד למלחמה בתורכיה, שעמה שומרת ארצות-הברית על יחסי שלום. שנית, במסגרת החוק האמריקני לא ניתן היה לאשר הקמת גדוד של אזרחים אמריקנים, שיפעל מחוץ למסגרת הצבא האמריקני ולמטרה שאיננה קשורה בביטחונה של ארצות-הברית. לזה הצטרף מכשול רציני נוסף. בשל שיטת הגיוס בארצות-הברית המבוססת על הגרלה במסגרת מכסות מקומיות, לא יראה הציבור האמריקני בעין יפה יציאתם מן המניין ומן ההגרלה של כל אותם יהודים המתגייסים לשרות צבאי שאינו במסגרת המכסה הרשמית המוכרת. מכל מקום, אזרחים יהודים לא יהיו מוכנים להיבדל מן הקהילה המקומית שאליה הם משתייכים. וכך נותר רק מאגר אחד לגיוס מתנדבים לגדודים העבריים – המהגרים היהודים, רובם מרוסיה,  שטרם התאזרחו, ואף זאת בתנאי שהממשלה האמריקנית תתיר להם להתנדב לשרות בצבא הבריטי; אך את זאת ניתן יהיה לעשות רק בקנדה ולא בתחומה של ארצות-הברית.

תנועת התנדבות לגדודים באמריקה ניתן היה אפוא לבסס רק על המהגרים היהודים, רובם מרוסיה, שטרם התאזרחו, ותנועה כזו לא התעוררה קודם שהתפרסמה הצהרת בלפור. עד לאותו רגע התנגדה המנהיגות הציונית באמריקה לכל יזמה ברוח תכנית ז'בוטינסקי. גם מנהיגי הפועלים שגורשו מארץ-ישראל והגיעו לאמריקה, דוד בן גוריון ויצחק בן צבי, התנגדו בתוקף לכל יזמה שקראה להתנדבות ללגיון יהודי על פי תכנית ז'בוטינסקי. פנחס רוטנברג שהגיע לכאן ב-1915, וביקש לפתוח בתעמולה למען הקמת גדודים יהודים, הושתק על ידי המנהיגים הארצישראלים ששכנעו את חבריהם מקרב "פועלי ציון" באמריקה, שאין לסכן את הישוב היהודי בארץ על ידי תכניות הרפתקניות מסוג זה. האלטרנטיבה שהציעו היתה להקים תנועת "חלוץ" שתכשיר את עצמה לעבודה חלוצית בארץ-ישראל עם סיום המלחמה, בלא להזדהות עם אחד מן הצדדים הלוחמים. כל זה השתנה מרגע שנודע על הצהרת בלפור ועל הסתערות הצבא הבריטי על ארץ-ישראל. אז התעוררה תנועת ההתנדבות לגדודים באמריקה. שלושה גורמים היו מעורבים בה: ההסתדרות הציונית של יהודי אמריקה, גוף בשם "הוועד המכין לענייני הגדוד בניו-יורק", שאותו יזמו האתנוגרף נחום סלושץ, אנשי "פועלי ציון" וחברי "החלוץ", בהנהגת דוד בן גוריון ויצחק בן צבי, וקבוצה של עשרות מתנדבים אינדיווידואלים, שהתרכזו סביב סטודנט מחקר צעיר מבריטניה, יוסף ל. כהן, שהיה אולי הראשון להירשם בלשכת הגיוס הבריטית בניו-יורק, המגייסת לצבא הבריטי נתינים בריטים היושבים בארצות-הברית. אנשי הקבוצה של יוסף כהן לא העמידו תנאים להתגייסותם והיו ראשונים להיקלט ולהישלח למחנה אימונים בקנדה. הם הרכיבו את הגרעין הראשון של הגדוד ה-39, בפיקודו של לויטננט קולונל אליעזר מרגולין. גדוד זה הספיק להשתתף במערכה לכיבוש חלקה הצפוני של ארץ-ישראל. אנשי "החלוץ", לעומת זאת, העמידו תנאים להתגייסותם: הם דרשו להתגייס על בסיס קולקטיבי ולקבל התחייבות שלגדוד האמריקני יינתנו סימני זיהוי לאומיים והגדוד יישלח לחזית ארץ-ישראל. שלטונות הצבא לא היו מוכנים לקבל תנאי כלשהו באופן רשמי, אף כי הבהירו למתנדבים כי הם ישרתו בגדוד מיוחד המיועד לארץ-ישראל, בדומה לגדוד ה-38 שגוייס בבריטניה (הגדוד הלונדוני). ההתדיינות בין המתנדבים לבין השלטונות נגררה במשך שבועות ועיכבה את התגייסותם של בן-גוריון ובן-צבי וחבריהם, עד תחילת מרס 1918. כתוצאה מכך איחרו להגיע לחזית ארץ-ישראל ולהשתתף בשחרור חלקה הצפוני של הארץ.

גם בארץ-ישראל, בשטח הכיבוש הבריטי, קמה תנועת התנדבות לגדוד העברי. בכנס ביפו הוקם "ועד המתנדבים", שפנה אל הפיקוד הצבאי לאשר את הקמת הגדוד המקומי ולאפשר לו להשתתף בהמשך המערכה לשחרור ארץ-ישראל. יזמת ההתנדבות נתקלה בהיסוסי עסקני היישוב (תל אביב והמושבות); אלה הקימו "ועד זמני", שייצג את הישוב החדש מול השלטונות הצבאיים וחשש ליטול אחריות ליזמת ההתנדבות, עד שתתברר עמדתה של ההנהגה הציונית העולמית. התנגדות עזה ליזמת ההתנדבות יצאה מתוך תנועת הפועלים, מקרב "הפועל הצעיר", שהתבצר בעמדה פציפיסטית. גם תשובת הצבא בוששה לבוא ועשרות המתנדבים המתוסכלים המתינו לבואם של וייצמן ושל ז'בוטינסקי, זה בראש משלחת ציונית וזה במסגרת הגדוד הלונדוני שיצא לחזית ארץ-ישראל. ההנהגה הציונית באמריקה שמרה על פרופיל נמוך, בכל הקשור לתנועת ההתנדבות. ברנדייס ומנהיגים ציוניים אחרים הוציאו גילוי דעת כי הם מצדדים בהתנדבות ללגיון היהודי באנגליה מצד יהודים שלא התאזרחו עדיין באמריקה; אך עם זאת הדגישו כי אין זה גילוי דעת רשמי כי אם חוות דעת פרטית. זהירותם המופלגת נבעה מהכרת הקשיים המיוחדים שמעמידה המציאות האמריקנית בפני תנועת ההתנדבות.

בין פברואר 1918 ועד לגמר המלחמה התגייסו לגדודים העבריים במסגרת תנועת ההתנדבות  באמריקה כ-2,700 איש.

מרס. משלחת ציונית, בראשות וייצמן, יצאה למצרים ולארץ-ישראל, בברכת הממשלה הבריטית. מטרתה היתה להכשיר את הקרקע ליישום הצהרת בלפור בכמה מישורים: א. להפשיר את ההסתייגות הקיימת בפיקוד הצבא הבריטי מן המדיניות הפרו-ציונית בארץ-ישראל; להרגיע את הציבור הערבי לגבי שאיפות הציונים בארץ-ישראל; להגיש סיוע חומרי לישוב היהודי שנפגע במלחמה; לבדוק מה הן אפשרויות הפיתוח הכלכלי בארץ ואם ניתן להקים אוניברסיטה בירושלים, כל זה בכפוף להתניות המשטר הצבאי. הכוונה היתה להרכיב משלחת ייצוגית שתכיל נציגים יהודים גם מחוץ לתנועה הציונית. בשל התנאים ברוסיה לא ניתן היה לשתף נציג רוסי. ממשלת ארצות-הברית שללה השתתפות של נציג יהודי אמריקני במשלחת משום שארצות-הברית אינה נמצאת במצב מלחמה עם תורכיה. וכך צורף למשלחת רק נציג לא-ציוני של יהודי צרפת, סילוון לוי, מלומד בעל שם, מקורב לברון רוטשילד וממנהיגי חכי"ח. ולאחר זמן הצטרף נציג איטלקי, קצין הצי אנג'לו לוי-ביאנקיני. הבריטים ייחסו חשיבות מיוחדת לשיתופם של נציגים מקרב בעלות-בריתה של אנגליה במלחמה. כדי לחזק את יוקרתה של המשלחת ושל העומד בראשה, התקבל וייצמן לראיון אצל המלך ערב צאתו לארץ-ישראל. עם הגיעה לארץ, הפכה המשלחת, בראשותו של וייצמן, לסמכות העליונה בישוב היהודי הקטן וצינור הקשר בינו לבין הממשל הצבאי הבריטי. וייצמן שהה בארץ עד ספטמבר ואת מקומו כראש המשלחת, שנקראה בארץ בשם "ועד הצירים", מילא דוד אידר. בתקופת שהותו נוכח וייצמן מקרוב בחולשות הישוב היהודי הקטן ובהגבלות המוטלות על הפעולה הציונית, קודם כל בשל העובדה שהמשטר הצבאי בארץ נוהג בהתאם לעיקרון של שמירת הסטטוס קוו ששרר לפני המלחמה (Status quo ante bellum).

4 ביוני. וייצמן נפגש עם פייסל במטהו ליד עקבה. וייצמן הבהיר לפייסל, "כי היהודים אינם מתכוונים להקים ממשלה משלהם, אבל הם מבקשים לפעול בחסות בריטניה ליישוב ארץ-ישראל ופיתוחה, תוך התחשבות מלאה בזכויות החוקיות של התושבים". פייסל נמנע מלהשמיע דברים מחייבים.

5 ביוני. הגדוד ה-38, בפיקודו של פטרסון, יצא לקו החזית בארץ-ישראל. המפגש בין חיילי הגדוד הלונדוני לבין בני הישוב במושבות ובתל אביב ובעיקר המפגש עם המתנדבים היה מאכזב. התברר לארצישראלים הנלהבים כי הרוב המכריע של חיילי הגדוד אינם כלל ציונים ואינם מייחסים משמעות ציונית ולאומית לשירותם בגדוד. הגדוד תפס את הקו בקרבת ג'לג'יליה בהרי אפרים. אלנבי חזר והבטיח לפטרסון כי בקרוב תוקם בריגדה מן הגדודים היהודיים וזו תימסר לפיקודו. באמצע אוגוסט יצא הגדוד לבקעת הירדן, שם סופח לכוח המשימה המיועד לכבוש את עבר-הירדן. הגדוד ה-39, בפיקודו של מרגולין, הגיע לבקעת הירדן חודש לאחר מכן, באמצע ספטמבר, ארבעה ימים לפני פתיחת המתקפה הגדולה של אלנבי. עם פתיחת המתקפה צורף הגדוד ה-39 תחת פיקודו של פטרסון והכוח המשולב נקרא "הטור של פטרסון".

18 ביוני. ניתן אישור לגיוס מתנדבים ארצישראלים לגדודים העבריים. העיכוב הממושך נגרם קודם כל בשל הסתייגותו של אלנבי מן הקו הפרו-ציוני של לונדון ומשילוב הגדודים העבריים בצבאו. וייצמן הצליח להפשיר את יחסו הקריר של אלנבי לציונות ואהרון אהרנסון הצליח להביא לשינוי בגישת הפיקוד העליון כלפי תנועת ההתנדבות בארץ-ישראל. אהרנסון היה האישיות היחידה שקנתה לה השפעה בדרג הפיקוד העליון, בזכות תרומתה של רשת הריגול ניל"י למאמץ המלחמה בחזית ארץ-ישראל. בתקופה קשה זו של המתנה מתסכלת שאבו המתנדבים עידוד רב מנוכחותו והשפעתו המורלית של ז'בוטינסקי, שהגיע לארץ במרס עם הגדוד ה-38 ועירב עצמו בפעילות הציבורית הערה שרחשה בקרב הישוב. מיד נפתחה פעילות גיוס נמרצת, גם בקרב הישוב הישן בירושלים, למגינת לבם של המתנדבים המקוריים, אנשי העלייה השנייה ובני המושבות. בראש הפעולה הועמד ג'יימס דה רוטשילד, בנו של הברון אדמונד דה רוטשילד. שני מוקדי הגיוס העיקריים היו תל אביב וירושלים, שהעמידו למעלה מ-400 מתנדבים כל אחת.

בסוף יוני התקיימה ועידת הציונים האמריקנים בעיר פיטסבורג. שם אושר המצע שגיבש ברנדייס ובו נוסחו העקרונות הליברלים והפרוגרסיביים, שעליהם צריכה להיכון החברה היהודית החדשה בארץ-ישראל. וזו לשון המצע:

ראשית  אנו מכריזים על שוויון מדיני ואזרחי של כל תושבי הארץ, ללא הבדל גזע מין או דת.

שנית  כדי להבטיח שוויון הזדמנות בבית הלאומי היהודי בארץ-ישראל, אנו תומכים במדיניות אשר תשאף, תוך התחשבות בזכויות קיימות, לקיים את הבעלות והפיקוח על הקרקע, על כל המשאבים הטבעיים ועל השירותים הציבוריים בידי כל תושבי הארץ.

שלישית  כל הקרקעות שבבעלות הלאום או בפיקוחו יוחכרו בתנאים שיבטיחו את מירב האפשרות לפיתוח ולהמשך [של החוכר].

רביעית  העיקרון הקואופרטיבי ייושם ככל האפשר בארגונם של מפעלים חקלאיים, תעשייתיים, מסחריים ופיננסים.

חמישית  מערכת חינוך-חינם שתקום חייבת להקיף את כל שלבי החינוך ומחלקותיו.

ששית  עברית, שפתם הלאומים של היהודים, תהיה שפת ההוראה בכל מוסדות החינוך.

 

ברנדייס וחבריו ייחסו חשיבות רבה ל"מצע פיטסבורג" וראו בו תרומה מקורית של הציונות האמריקנית לרעיון הציוני והמשך ראוי לתכנית באזל. היא פורשת את יריעת החזון החברתי של הציונות, חזון של צדק ושיתוף פעולה חברתי וכלכלי. אולם ציוני אירופה והקברניטים הציוניים בלונדון התייחסו בקרירות ואף בביטול למצע פיטסבורג. גם מארץ-ישראל הגיעו תגובות חריפות נגד התכנית האמריקנית. היא נראתה נאיבית ובלתי מתאימה בעליל לתנאים השוררים בארץ-ישראל ולשאיפה הציונית להגיע לדומיננטיות בארץ. תכנית זו – טענו המתנגדים – עשויה לפגוע קודם כל באפנדים הערביים, שהם לאמתו של דבר בעלי-בריתם של האנגלים וגם של הציונים, כי הם היחידים המוכנים למכור אדמות ליהודים.

3 ביולי. 700 הצעירים שגוייסו לגדוד יצאו ברכבת למחנה אימונים בחלמיה שבמצרים. הם סופחו אל הגדוד ה-39, בפיקודו של מרגולין. קפיטן רדקליף סלמן, רופא הגדוד ה-39, שבדק אותם, סיכם כך את פרופיל הארצישראלים: "350 הם שופרא-דשופרא. מן השאר – 100 רגילים, 50 עשויים להתפתח, ו-100 אינם אלא פסולת וזבל". עוד מצא כי 111 חולים בגרענת, וכמעט כולם נגועים במלריה.

נותני הטון בקרב המתנדבים הארצישראלים היו הפועלים, ובתוכם ניכר מתח בין שתי קבוצות – "המיליטריסטים" ובראשם אליהו גולומב, דב הוז ומשה סמילנסקי, שביקשו לשוות לגדוד אופי צבאי כראוי לו, ו"האופוזיציה" שהונהגה על ידי ברל כצנלסון ויבנאלי, שדרשו לשוות לו אופי לאומי וחברתי מתאים לערכיהם הציוניים והסוציאליסטים. מרגולין שניסה לגשר בין שתי הגישות הסכים להקמת "סובייט" (מועצת גדוד), שעמה היה דן בבעיות המיוחדות של הגדוד. עם זאת סירב לוותר על גינוני הצבאיות והמשמעת הצבאית.

גרמניה. באמצע יולי הוזמנה נציגות של יהודי גרמניה להיפגש בקושטא עם טלאת פחה, שליטה הצבאי של תורכיה. במשלחת השתתפו גם שני חברי ההנהלה הציונית בברלין. טלעת בישר להם כי תורכיה תסכים ליצירת מרכז דתי יהודי בארץ-ישראל בחסות תורכיה וכי כל ההגבלות על הגירה והתיישבות יהודית יוסרו. הוקמה כבר ועדה מיוחדת, שתגיש הצעות בעניין למג'ליס התורכי. היה זה ניסיון נואש כמעט להפיס דעתה של דעת הקהל היהודית העולמית, אך הוא בא מאוחר מדי ולא הניב כל פרי.

6 באוגוסט. מרגולין, בראש שתי הפלוגות האמריקניות, יצא לחזית הארצישראלית, לקראת  המתקפה הגדולה לכיבוש חלקה הצפוני של הארץ והלאה משם לסוריה ותורכיה. הארצישראלים, שלא השלימו את אימוניהם, נשארו מאחור. התסיסה בגדוד גברה. ערב ראש השנה תרע"ט (9 בספטמבר) חתמו 160 איש על תזכיר הדורש מן המפקדה להנהיג שפת פקודות בעברית. גם הניסיון להגדיל את מצבת הגדוד, על ידי גיוס נוסף של "אלכסנדרונים", צעירים מקרב הקהילה היהודית באלכסנדריה ובקהיר, הגבירה את התסיסה. לעומת זאת, צירופם לגדוד של כמאה שבויים יהודים מן הצבא התורכי, נתקבל יפה ורומם את הרוחות.

19 בספטמבר. נפתחה המתקפה הגדולה בחזית ארץ-ישראל.

20 בספטמבר. כוח פלוגתי של הגדוד ה-38 כשל בניסיון להשתלט על גשר אום-שרט וסבל 4 אבדות. פלוגה שנייה, בפיקודו של ז'בוטינסקי, נשלחה בו בלילה לתפוס את הגשר. הוא היה נטוש והמעבר נתפס ללא קרב. זו היתה הפעולה הקרבית היחידה של הגדודים העבריים במלחמת העולם הראשונה.

26 בספטמבר. בשדר שיצא מאת הגנרל אלנבי צוינו כל הכוחות שהשתתפו בקרבות בבקעת הירדן, תוך השמטת שם הגדודים היהודיים. הסתבר כי נוסח ההודעה בלונדון כלל את שם הגדודים היהודיים ורק בקהיר החליט פיקוד הצבא להימנע מאזכור שם הגדודים, מחשש לתגובות נסערות בצד הערבי. השמטה מכוונת זו הסעירה את הרוחות בהנהגה הציונית. פטרסון הזועם הגיש את התפטרותו. גם ז'בוטינסקי הגיש מכתב מחאה לגנרל אלנבי.

27 בספטמבר. הטור של פטרסון נע בעקבות כוח הפריצה של האנזקים, שהשתלטו על א-סאלט ורבת עמון. הגדוד ה-38 נצטווה להחזיק בשונית נמרין, והגדוד ה-39 נצטווה להחזיק בא-סאלט.

אוקטובר. בחודש האחרון של הלחימה, בעוד הבריטים כובשים את סוריה, התפנה הטור של פטרסון מעמדותיו בעבר-הירדן לירושלים. מגפת המלריה שפשטה בין הגייסות דלדלה את מצבת הגדודים בצורה משמעותית. עד שהגיע הגדוד ה-38 לירושלים ירדה מצבתו הבריאה ל-150 חיילים ו-6 קצינים. כ-20 חיילים נפטרו במחלה.

25 באוקטובר. מטעם משרד הקשר הציוני בקופנהגן פורסם גילוי-דעת, שנודע בשם "המניפסט הקופנהאגי", ובו פורטו את הדרישות שיוצגו בשם העם היהודי בפני ועידת השלום הצפויה להתכנס לאחר המלחמה: א. ארץ-ישראל, בגבולותיה ההיסטוריים וכאלה הדרושים מבחינה מדינית וכלכלית, תוכר כבית הלאומי של העם היהודי; ב. שיווי זכויות אזרחי לכל היהודים בכל הארצות וכן מתן אוטונומיה לאומית, תרבותית, חברתית ומדינית במדינות בהן קיימים ריכוזים יהודיים גדולים או בכל מקום בו האוכלוסים היהודיים דורשים זאת; קבלת העם היהודי כחבר שווה מעמד בחבר העמים החופשיים.

נובמבר

אלנבי הקשה על משרד המלחמה בשאלה, מהי המדיניות לגבי הגדודים היהודיים לאחר המלחמה. לפי שעה פקד לבצע ריאורגנזיציה בגדודים. הגדוד ה-38 וה-39 קיבלו תגבורת אדם מן הגדוד ה-40, בפיקודו של קולונל סמואל, שהגיע לארץ באיחור (בגדוד זה שירתו דוד בן גוריון ויצחק בן צבי) ולא השתתף במלחמה, כמו גם המתנדבים הארצישראלים, שגויסו במאוחר ושהו במחנה אימונים במצרים, כאשר הושלמו מהלכי המלחמה בארץ-ישראל וסוריה. בינתיים הודיעו מלונדון על שיגור כוח אדם נוסף של כ-1,000 מתנדבים מאמריקה.

2 בנובמבר. הוקמה "ועדה מייעצת", בראשות הרברט סמואל, שעליה הוטל לעצב את טיוטת "ההצעות הציוניות" בדבר הממשל הרצוי בארץ-ישראל, לקראת ועידת השלום בפריס. בישיבתה הראשונה של הוועדה המייעצת הביא סמואל הצעה להקים גוף חדש, שייקרא "המועצה היהודית", יורכב מכל הגורמים בעם היהודי שיהיו מעוניינים להשתתף במפעל הבית הלאומי בארץ-ישראל ופעילותו תתרכז אך ורק במפעל ארץ-ישראל והוא יהיה הגוף שיישא וייתן עם ממשלת המנדט.

7 בנובמבר. בריטניה וצרפת הוציאו הצהרה משותפת האומרת כי מטרת שתי הממשלות במלחמה היתה "לשחרר שחרור מוחלט וגמור את העמים שעד כה היו מדוכאים על ידי התורכים ולכונן ממשלות ואדמיניסטרציות לאומיות, השואבות סמכותן מן היזמה והבחירה החופשית של האוכלוסיות המקומיות". בהצהרה הבריטית-צרפתית הוזכרו סוריה וארם-נהריים. ארץ-ישראל לא הוזכרה.

11 בנובמבר.  הוכרזה שביתת-נשק. המלחמה נסתיימה בניצחון גמור של בעלות-הברית.

דצמבר. הגדוד ה-40 (הארצישראלי) הועבר לחיפה. הגדוד ה-39 חנה בסרפנד. הגדוד ה-38 חנה ברפיח.

בלונדון התקבצו נציגי הציונות האירופית (להוציא הציונות הגרמנית והאוסטרית) ונציגי הציונות האמריקנית, כדי לדון בהתפתחויות הדרמטיות, ששינו לחלוטין את מעמדה של הציונות, ובשינויים הארגוניים הנדרשים על רקע זה, וכן לשקם את המרכז ומוקד הסמכות הציוני במקומו החדש – לונדון – ותחת ההנהגה החדשה שהובילה להישגים הציוניים בזמן המלחמה, בראשותו של וייצמן. שני חברי ההנהלה מברלין – וארבורג והאנטקה – הפקידו בידי ויקטור יעקבסון, שסגר את המשרד הציוני בקופנהגן ובא לעבוד לצד וייצמן וסוקולוב בלונדון, את הסכמתם לשידוד המערכות הצפוי בהסתדרות הציונית והכרה בהעברת הסמכות לידי ההנהגה הקיימת דה-פקטו בלונדון. הוסכם שוייצמן יצורף לוועד-הפועל המצומצם (ההנהלה הציונית), בהתחשב בתפקיד המיוחד שהוא ממלא כעומד בראש המערכת הציונית והנושא ונותן בשמה עם העולם החיצון. הנציגים מאירופה, שנאספו בלונדון, דנו ב"הצעות הציוניות" לוועידת השלום הנפתחת בפריס, וגיבשו מסמך אמביציוזי ובו דרישות מפורטות לממשל פרו-ציוני בארץ-ישראל, שיפעל לכינונה של ארץ-ישראל כקהילייה יהודית. במרכז ההצעות הדרישה למינוי מושל יהודי בארץ. וייצמן ניסה למתן את דרישות הנציגים מאירופה, אך ללא הצלחה.

בקבינט הבריטי, במסגרת "הוועדה המזרחית", שהוקמה לצורך דיון בגורל השטחים העותמניים לאחר המלחמה, חזרה ועלתה שאלת זהות מעצמת החסות בארץ-ישראל. השרים הבריטיים השתעשעו, ספק ברצינות, במשך שנת 1918 באפשרות, שתהיה זו ארצות-הברית שתיטול על עצמה את האחריות לניהול המנדט בארץ-ישראל. בסוף 1918 כבר גיבשו הבריטים את דעתם ודיברו בצורה מפורשת על מנדט בריטי. אך בחוגים הציוניים שררה בחודשים אלה דאגה נוכח האפשרות שתהיה זו ארצות-הברית ולא בריטניה שתיטול את המנדט. הארי סאקר, שנמנה על חוג העסקנים הצעירים הבולטים שהקיפו את וייצמן, פרסם חוברת – A Jewish Palestine: The Jewish Case for a British Trusteeship  – בה כתב בין השאר: "הדמוקרטיה באמריקה פירושה כרגיל יותר מדי שלטון רוב, בלי להתחשב בהבדלי הטיפוסים או בשלבי הציביליזציה או בהפרשי האיכות. – – – אם ינקטו את התפיסה האריתמטית הגסה של דמוקרטיה כרגע או בשלב מוקדם כלשהו בעתיד, בתנאים של ארץ-ישראל, שלטון הרוב יהיה של הרוב הערבי. שום יהודי אינו מטיל ספק בכנות שבה תקבל עליה אמריקה את הנאמנות על ארץ-ישראל יהודית, אולם הסכנות עליהן אנו מצביעים בזה הן סכנות הטבועות במסיבות האמריקניות".

בפגישה בין לויד-ג'ורג' וקלמנסו, שהתקיימה בלונדון, הוסכם עקרונית כי ארץ-ישראל תיפול בחלקה של בריטניה וסוריה תהיה בחזקתה של צרפת.