ינו 052015
 

3 בינואר. וייצמן ופייסל נפגשו בלונדון וחתמו על הסכם "לשיתוף פעולה הדוק ככל האפשר בין העם הערבי והעם היהודי בפיתוחן של המדינה הערבית ושל ארץ-ישראל". נאמר שם כי חוקת ארץ-ישראל "תיתן ערובות מלאות להגשמת ההצהרה הבריטית מ-2 בנובמבר 1917" וכי "יינקטו  כל הצעדים הדרושים לעידוד והגברת הגירת יהודים לארץ-ישראל בקנה-מידה גדול. דרושים סידורים להגנת האיכרים והחוכרים הערביים בארץ-ישראל ולהפקדת המקומות הקדושים לאיסלם לשמירת המוסלמים. ההסתדרות הציונית מתחייבת "לעשות מיטב מאמציה לעזור למדינה הערבית באספקת אמצעים לפיתוח המקורות הטבעיים והאפשרויות הטבעיות שלה". שני הצדדים מסכימים לפעול תוך הסכמה מלאה בפני ועידת השלום". פייסל עמד על כך שיצורף תנאי להסכם: "אני אהיה שותף לסעיפים הנ"ל בתנאי שהערבים ישיגו עצמאותם כפי שנדרש בתזכיר מיום 4 בינואר 1919 שהגשתי למשרד החוץ של ממשלת בריטניה הגדולה. אולם אם יהיו שינוי או סטייה קלים ביותר לא תחייב אותי אף מילה אחת של ההסכם הנוכחי, אשר ייחשב בטל ומובטל וחסר-ערך, ולא אהיה אחראי לו משום בחינה שהיא".

הבריטים הם שיזמו את הסכם וייצמן-פייסל וראו בו תנאי לנכונותם להעניק תימוכין לדרישות הציונים ולדרישות הערבים בפני ועידת השלום. שני החותמים, הן וייצמן והן פייסל, לא ייחסו חשיבות מרובה להסכם, מעבר לצורך להפיס את דעתם של הבריטים.

6 בינואר. תנועת "החלוץ" ברוסיה התכנסה לוועידתה הראשונה בפטרוגרד, בהנהגתו של טרומפלדור, בהשתתפות כ-30 צירים מ-25 סניפים. בוועידה דנו בשאלת מהותו של "החלוץ" – האם יהיה זה ארגון אוואנגרדיסטי, בו יתרכזו רק האידיאליסטים המוכשרים לעבודה, או תנועת המונים שתקיף את כל הצעירים המוכנים לעבוד בארץ-ישראל. ניצחה הגישה השנייה. טרומפלדור יצא בשליחות לאוקראינה ולדרום רוסיה כדי לארגן שם את סניפי "החלוץ" וקבוצות הכשרה לקראת עלייתם לארץ-ישראל.

19 ינואר. מסמך "ההצעות הציוניות" הוגש למשלחת הבריטית לוועידת השלום. הבריטים דחו את המסמך כמפורט מדי ומופרז בדרישותיו. בינתיים התערב בעניין גם ברנדייס, מנהיג ציוני אמריקה. הוא גרס כי עם השגת הצהרת בלפור תם תפקידה המדיני של ההסתדרות הציונית וזו צריכה להתרכז אך ורק בקידום פיתוחה הכלכלי של ארץ-ישראל. אין מקום להכתיב לממשלת המנדט דרישות מדיניות נוקשות. יש לסמוך על ממשלת בריטניה ולהניח לה מרחב תמרון וגמישות פעולה נוכח המציאות הדמוגרפית בארץ-ישראל ובהתחשב בעקרונות העולם הדמוקרטי המערבי, שהיהודים הם חלק ממנו.

3 בפברואר.  מסמך חדש של "הצעות" הוגש לוועידת השלום. בתזכיר שצורף למסמך נתבקש הפורום הבינלאומי "להכיר בזכותו ההיסטורית של העם היהודי על ארץ-ישראל ובזכות היהודים לכונן מחדש בארץ-ישראל את ביתם הלאומי"; כן הוצע במסמך כי הריבונות על ארץ-ישראל תופקד בידי חבר-הלאומים וממשלת הארץ תימסר לידי בריטניה הגדולה כ"מנדטורית של החבר". במסמך ההצעות הוסרה הדרישה למושל יהודי ובמקומה באה הדרישה להכרה במועצה שתקום למען פיתוחו של הבית הלאומי ותייצג בפני ממשלת המנדט את יהודי ארץ ישראל והעולם. ממשלת המנדט "תטפח הגירה יהודית והתיישבות צפופה על הקרקע, תוך הבטחה שווה של הזכויות הקיימות של האוכלוסייה הלא-יהודית הנוכחית".

23 בפברואר. פורום מורחב של הוועד-הפועל הציוני התכנס לוועידה בלונדון, כדי לדון בקווי המדיניות הציונית החדשה. ועידה זו היתה בבחינת הכנס הציוני הרשמי החשוב הראשון לאחר המלחמה, שנועד להעניק אישור לצעדיה של ההנהגה הציונית הזמנית שהתגבשה בלונדון בזמן המלחמה. הצירים, כצפוי, מחו על כך שהועמדו בפני עובדות מוגמרות ומתחו ביקורת על מתינות ההצעות הציוניות המוגשות לוועידת השלום ודרשו להעניק סמכויות של ממש למועצה היהודית. וייצמן הזהיר את המתכנסים מפני דרישות מוגזמות. "שום ממשלה לא תסכים למדינה בתוך מדינה", אמר. הוא הצביע על המילכוד בו נתונה הציונות: "אני מבין מה טוב ומה הכרחי, אבל אנו מתנועעים במעגל קסמים וכדי להשיג משהו מוחשי עלינו להיות כוח. אילו יכולנו לומר שבידינו קרנות גדולות וכי לרשותנו עומדים מיליוני בני אדם, היינו משיגים הרבה יותר. לפני שאתה מתאזר עוז לתבוע תביעות מרביות, עליך לדעת כי אמנם עומד מאחוריך כוח כה גדול. – – – הייתי מייעץ לכם שלא לנגוס יותר משאתם יכולים לבלוע."

ועידת לונדון נמשכה עד 12 במרס. בעיצומה של הוועידה יצאו וייצמן וסוקולוב לפריס כדי להופיע שם בפני "מועצת החמישה" – חמשת שרי-החוץ של המעצמות המנצחות, ארצות-הברית, בריטניה, צרפת, יפן ואיטליה.

27 בפברואר.  נציגות ציונית ויהודית, בראשות וייצמן וסוקולוב, הופיעה בפני מועצת החמישה והציגה את העניין הציוני והיהודי בארץ-ישראל. במשלחת היו וייצמן, סוקולוב, טולקובסקי, ששימש כמזכיר המשלחת הציונית בפריס, אוסישקין, אנדרה ספיר (Spire) וסילוון לוי. שני האחרונים היו אמורים לייצג את יהדות צרפת ובמידה ידועה את ממשלת צרפת. לעומת ספיר, שהיה פרו-ציוני, לוי היה אנטי-ציוני והופעתו בפני מועצת החמישה היתה הרסנית ובוגדנית מנקודת הראות הציונית, שכן סילוון הצביע בפירוט רב על כל הקשיים הכרוכים בהגשמת השאיפות הציוניות, "שאיפות לוהטות, עזות נפץ, שיחמירו מאד את הבעיות בארץ, והיה תהיה משולה למחנה ריכוז של פליטים יהודיים". לוי היה אחרון הדוברים, אבל לאחר דבריו ניתנה לוייצמן הזדמנות נדירה להבהיר בצורה אלגנטית את המטרה הציונית, כאשר נשאל על ידי שר-החוץ האמריקני, לנסינג, בדבר משמעות הביטוי "בית לאומי יהודי" והאם פירושו ממשלה יהודית אוטונומית. על כך השיב וייצמן כי הציונים אינם רוצים ממשלה אוטונומית; אולי זה יבוא כעבור זמן, כשהיהודים יהוו רוב גדול ויהיו בשלים לכונן ממשלה כזאת, שתהלום את מצב ההתפתחות של הארץ ואת האידיאלים שלהם. מה שהציונים רוצים עכשיו הוא "רק לכונן בארץ-ישראל, בחסות המעצמה שתהיה בעלת המנדט, ממשל לאו דווקא יהודי, שיאפשר לשלוח לארץ-ישראל 80,000-70,000 יהודים לשנה", וכן את הזכות להקים מערכת חינוך, לפתח מוסדות, וכך "לבנות בהדרגה אומה ולעשות את ארץ-ישראל יהודית, ככל שאמריקה היא אמריקנית ואנגליה היא אנגלית".

דבריו אלה של וייצמן הפכו לנוסחה שבה השתמשו שופרות ההסברה הציונים כדי להציג את מטרת הציונות, תוך עקיפת ההגבלה שהכתיבו הבריטים כנגד הגדרת היעד הציוני, כאילו הוא זהה עם מדינה יהודית.

1 במרס. בתגובה לפנייתו של פליכס פרנקפוטר, אישר פייסל מחדש את אמונתו כי התנועות הלאומיות, הערבית והיהודית, הן בעלות אינטרסים משותפים. "אנו רואים את ההצעות הציוניות לוועידת השלום כמתונות והוגנות. אנו נאחל ליהודים שיבה לבבית לביתם". חילופי מכתבים אלה באו לאחר ראיון עם פייסל, שהתפרסם בעיתון צרפתי, ובו הודיע פייסל כי הוא מתנגד להקמת קהילייה יהודית בארץ-ישראל".

2 במרס. בחוזר שהפיץ משרד ראש-הממשלה הצרפתי נאמר, כי "ככל שהדברים אמורים בארץ-ישראל, לא נתנגד למנדט בריטי ונקיים את ההבטחות שהובטחו לציונים".

במועצת החמישה של ועידת השלום הוסכם, כי המנדט על ארץ-ישראל יימסר לידי בריטניה הגדולה.

אפריל

המשפטן פליכס פרנקפורטר, תלמידו של ברנדייס ואיש סודו, נשלח במרס לפריס, כדי להטביע את חותמה של ציונות אמריקה על ניסוח ההצעות הציוניות לועידת השלום. המסמך שהכין פרנקפורטר התבסס על שני עקרונות: מתן חופש פעולה לממשלת המנדט בעיצוב משטר המנדט; עיצוב החברה היהודית בארץ ברוח תכנית פיטסבורג. המסמך שבו נעדר מקומה של "המועצה היהודית", עורר ביקורת רבה בקרב העסקנים הציוניים, אנשי אירופה, שראו בו מסמך המעיד על תמימותם וחוסר ניסיונם המדיני של הציונים האמריקנים. פרנקפורטר מצדו לא הסתיר את הסיבה העמוקה לרצונם של האמריקנים להפריד בין הפעולה המדינית, שלדעתם כבר השיגה את מטרתה, לבין הפעולה הכלכלית לפיתוח ארץ-ישראל: "אנו האמריקנים רואים זאת כעיקרון בלתי מעורער שיהודים שאינם תושבי ארץ-ישראל לא יוכלו להשתתף או להיות מיוצגים בממשל המדיני של ארץ-ישראל".

ההתנגדות האמריקנית להקמת "מועצה יהודית" נבעה מן העמדה העקרונית שגיבש ברנדייס, כי כל היהודים המעוניינים להשתתף במפעל ארץ-ישראל או לסייע לו צריכים להצטרף להסתדרות הציונית וזו תהיה המסגרת המאורגנת היחידה, לפחות בעניין ארץ-ישראל אם לא בכל העניינים היהודיים האחרים, תוך ביטול הארגונים היהודיים האחרים – ובראש כולם "הוועד היהודי האמריקני". תכנית המועצה היהודית דיברה על מסגרת משותפת להסתדרות הציונית ולארגונים היהודיים האחרים ולכך התנגד ברנדייס.

6-5 באפריל. כנס משותף של הציונים ושל הארגונים הלא-ציונים – אליאנס של יהודי צרפת והוועד המשותף לענייני חוץ של יהודי בריטניה – בניסיון להגיע לכלל הסכמה על הדרישות היהודיות כלפי ועידת השלום בפריס, נסתיים בלא הסכמה. הציונים דרשו זכויות מיעוט לאומי ליהודי המדינות החדשות במרכז ומזרח-אירופה, ואילו הלא-ציונים דרשו להסתפק בזכויות אזרח ולכל היותר אוטונומיה תרבותית. הדוברים הראשיים בצד הציוני היו סוקולוב ואוסישקין.

בהתוועדויות וההתייעצויות הציוניות שנערכו בחודשים פברואר-מאי, במקביל לוועידת השלום בפריס, נחשפה התלבטות ציונית קשה בשאלה אם ההסתדרות הציונית צריכה לרתום עצמה למאבק למען יהודי מזרח-אירופה, בצד המאבק למען הבית הלאומי היהודי בארץ-ישראל. סוקולוב נכנע לדעתו של וייצמן, כי אין לפצל את המאמץ הציוני ואין זה מתפקידה של ההסתדרות הציונית לעסוק בעניינים החורגים ממפעל ארץ-ישראל. זו היתה גם דעתם הנחרצת של מנהיגי הציונות האמריקנית. הארגונים היהודיים האחרים (הלא-ציוניים) הם שצריכים לנהל את המאבק למען זכויות מיעוט לאומי של היהודים במדינות החדשות במזרח-אירופה, כמו גם את המחאה נגד הטבח הנעשה ביהודים באזורי הלחימה באוקראינה ובפולין. יוליוס סימון התבטא נוגות בישיבת ההנהלה הציונית (20.5.19):   "אני חושש ממה שיקרה. אנו נואשם על ידי כל [יהדות] מזרח-אירופה, שהימרנו על הכל בעבור שאלת ארץ-ישראל. – – – מבחינה מוסרית אנו חייבים לנסות [לפעול להצלת יהודי מזרח-אירופה]. הייתי רוצה שנהיה מסוגלים לעמוד בפני משפט ההיסטוריה ולהוכיח שעשינו כמיטב יכולתנו".

אבל ההנהלה הציונית, בראשות וייצמן, סירבה ליטול עליה את האחריות להנהגת המאבק למען זכויות מיעוט לאומי ליהודי המדינות החדשות במזרח-אירופה, למרות פניית המשלחות היהודיות שהגיעו לפריס. אל תוך החלל שנוצר נכנס לואי מרשל, שעמד בראש הלא-ציונים במשלחת הגדולה שהגיעה לפריס מטעם יהודי אמריקה. הוא נטל לידיו את ריכוז התביעות של המשלחות היהודיות ממזרח-אירופה, ואף שהסתייג, כמו הציונים האמריקנים, מן הדרישה להענקת זכויות מיעוט לאומי ליהודים, בנוסף על זכויות אזרחיות שוות, הבין שהתנאים המדיניים שישררו במדינות הלאומיות שיקומו במזרח-אירופה שונים לגמרי מן התנאים השוררים באמריקה ועל כן יש להתחשב בדרישות שמביאים עמם יהודי מזרח-אירופה.

מאי

משלחת סקר, שיזם הנשיא וילסון, לבדיקת רצון האוכלוסיה המקומית בסוריה וארץ-ישראל, בהתאם לעקרון ההגדרה העצמית, יצאה בסוף החודש לדרכה. חברי המשלחת, הנרי קינג וצ'רלס קריין (Crane), שהו ששה שבועות באזור ומסקנתם החד-משמעית היתה כי למעלה מ-90% מאוכלוסי האזור מתנגדים לציונות. המשלחת המליצה להקים משטר מנדט אחיד לסוריה הגדולה, שתהפוך בזמן לא ארוך למדינה עצמאית, תחת שלטונו של פייסל, ובהתאם לכך יש לשנות את התכנית הציונית הקיצונית, המדברת על הגירה יהודית בלתי מוגבלת, מתוך כוונה להפוך את ארץ-ישראל למדינה יהודית. בלחצה של ההנהגה הציונית בארצות-הברית, הסיר הנשיא וילסון בעוד מועד את תמיכתו בשליחות קינג-קריין, מה גם ששליחות זו נתקלה בהתנגדות שתי המעצמות הנוגעות בדבר – בריטניה וצרפת.

יוני    

5 ביוני. נוכח הערכות פסימיות שהועלו על ידי הממשל הצבאי בארץ-ישראל, באמצעות הקצין המדיני הראשי, קולונל קלייטון, אודות יחסה של האוכלוסיה הערבית להצהרת בלפור והנזק הצפוי לאינטרסים של בריטניה מכיוון זה, נתבקש הרברט סמואל על ידי משרד החוץ להגיש הצעות בנדון, והוא השיב כי "גישת השלטונות האדמיניסטרטיביים בארץ-ישראל אינו עולה, כמדומה, בקנה אחד עם גישת ממשלת הוד-מלכותו" ותפקיד הממשלה להבהיר לשלטונות הצבאיים כי מדיניות הממשלה מכוונת לקבל את המנדט על ארץ-ישראל וכי "תנאי המנדט בוודאי יכללו את עיקר ההצהרה מ-2 בנובמבר 1917", תוך הדגשה שהערבים לא ינושלו מאדמתם ולא יכפפו אותם לשלטון מיעוט, וגם התכנית הציונית איננה כוללת שום רעיונות כאלה. יש להורות לממשל שם "להביא עובדות אלה לתשומת לבם של המנהיגים הערבים – – – ולהטעים בפניהם כי העניין הוא chose jugée  (עובדה מוגמרת) וכי המשכת ההסתה תוכל רק להיות לרעת הארץ, ובוודאי תהיה בלי תוצאה". הוראות ברוח זו נשלחו ב-4 באוגוסט לפיקוד הצבאי בקהיר. קולונל ריצ'רד מיינרצהאגן (Meinertzhagen) הפרו-ציוני התמנה כקצין מדיני ראשי במטה הראשי בקהיר, במקומו של קולונל קלייטון. בלפור עצמו, בשיחה שקיים עם ברנדייס בחודש יוני, בפריס, הביע תמיהה כיצד מיישב הנשיא וילסון את תמיכתו בציונות עם עקרון ההגדרה העצמית השמור לכל אוכלוסיה מקומית. עם זאת, בתזכיר שחיבר בלפור ב-11 באוגוסט, על עתיד המזרח התיכון, עם שעמד על הסתירה בין עקרון ההגדרה העצמית הכלול באמנת חבר-הלאומים לבין ההתחייבות לציונות, כתב: "ארבע המעצמות הגדולות התחייבו לגבי הציונות, והציונות – תהיה צודקת או לא צודקת, טובה או רעה – היא מושרשת במסורת רבת ימים, בצרכים של ההווה, בתקוות של העתיד, שהם בעלי משקל הרבה יותר גדול מן הרצונות והדעות הקדומות של 700,000 ערבים המאכלסים עכשיו את הארץ העתיקה. לדעתי, זה צודק."

יולי

2 ביולי. הקונגרס הסורי, המייצג את התנועה הלאומית הערבית שהתקבצה סביב פייסל, התכנס בדמשק, בהחלטותיו התעלם מהסכם וייצמן-פייסל, ובסוגיה הציונית הכריז: "אנו דוחים תביעות הציונים להקמת קהיליה יהודית באותו חלק של סוריה הדרומית הידוע בשם פלשתינה, ואנו מתנגדים להגירה יהודית לתוך חלק כלשהו של הארץ".

15 ביולי. נתפרסמה טיוטה ראשונה של כתב המנדט, טיוטת פורבס אדם, פקיד משרד החוץ, שנתבקש על ידי בלפור לדון עם נציגי ההסתדרות הציונית על "טיוטה אפשרית למנדט על ארץ-ישראל". טיוטה זו התעלמה מחיבורו של פרנקפורט והיא הכילה יסודות רבים של ההצעות הציוניות לוועידת השלום. ביחס ל"מועצה היהודית" נאמר בטיוטה: "בעלת המנדט תעודד את הקמתה של מועצה זמנית המייצגת את דעת הקהל היהודית גם בארץ-ישראל וגם בעולם בכלל. – – – תפקידיה יהיו לייעץ לממשלה באותן שאלות מנהליות, חינוכיות וכלכליות, שישפיעו על האינטרסים של האוכלוסייה היהודית, וכן – תמיד בכפיפות לפיקוח הממשלה – לסייע וליטל חלק בפיתוח הארץ". ההסתדרות הציונית לא הוזכרה בטיוטה.

21 ביולי. בעקבות פנייה של הוועד המרכזי של הציונים בפטרוגרד אל ראש הסובייט העליון קאלינין, פרסם הוועד-הפועל של הסובייטים הודעה כי מכיוון שמפלגת הציונים לא הוכרזה כמפלגה קונטר-רבולוציונית, הרי ככל שפעולתם התרבותית-השכלתית של הארגונים הציוניים אינה נוגדת את החלטות השלטון הסובייטי, מציע הוועד לא לשים מכשולים למפלגה הזאת בפעילותה התרבותית.

אוגוסט

הוועד-הפועל הציוני התכנס בשבוע האחרון של אוגוסט כדי לגבש את עיקרי המדיניות הציוניות בעידן שלאחר המלחמה ולאחר הצהרת בלפור. בכנס זה התרחש העימות הגדול בין הציונים האמריקנים בהנהגת ברנדייס לבין הציונים האירופים בהנהגת וייצמן. עיקר הוויכוח נסב על תכנית המועצה היהודית. וייצמן ניסה להפיס את דעתו של ברנדייס בהצעה כי לפי שעה תיטול ההסתדרות הציונית את תפקיד המועצה היהודית לתקופה של שנה-שנתיים ובינתיים תישא ותיתן עם הארגונים היהודיים על הצטרפותם למועצה היהודית. ברנדייס דחה הצעה זו והעדיף עליה את הצעתו של יוליוס סימון, שהציע בפשטות כי ההסתדרות הציונית תיטול על עצמה, לעת עתה, את התפקידים שנקבעו למועצה היהודית, בלי להתחייב על הקמת מועצה יהודית. וייצמן דחה בשצף קצף את הצעת סימון ותקף חזיתית את תפיסת הציונות של האמריקנים. "אין ציונות אחת לאמריקה וציונות אחרת לאירופה", הכריז וייצמן, "תצטרכו להסתגל אל הציונות היהודית הכללית. אין ציונות שניתן להתאימה לתנאים אמריקנים." על האמריקנים לבחור בין עקרון הלאומיות היהודית לבין אזרחותם האמריקנית. ברנדייס בתשובתו אישר כי קיימת מחלוקת בסיסית בין ההשקפה האמריקנית להשקפה האירופית על הציונות. "האמריקנים אינם יכולים לקבל את עקרון האחדות היהודית בכל עניין ועניין לרבות העניינים הלא-ארצישראלים." על פי ההשקפה האמריקנית הציונות אינה צריכה להתעטף באצטלה של תנועה לאומית כוללת-כל, כי אם היא צריכה להתרכז רק בדבר אחד – המפעל בארץ-ישראל. בהצבעה שנערכה התקבלה הצעת סימון על חודו של קול. וייצמן הגיב עליה בצורה קשה וקרא לה "אוגנדה שנייה"; אך הוא עצמו נרתע מלהביא לקרע בין הציונות האירופית לבין הציונות האמריקנית ולא העמיד את ההצעה שלו להצבעה. העתיד הראה כי לחילוקי הדעות האלה לא היתה חשיבות מעשית וההכרעה שהתקבלה במושב הוועד-הפועל לא מנעה את הקמת הסוכנות היהודית בבוא השעה.

ספטמבר

הוועד-הפועל הציוני בחר וועד צירים חדש לארץ-ישראל, ובראשו הציב את מנחם אוסישקין.

הצ'קה, הבולשת הסובייטית, ערכה חיפוש במשרדי הוועד המרכזי הציוני בפטרוגרד ואסרה את חברי המרכז. אלה שוחררו לאחר חקירה שנמשכה כמה שבועות.

לויד ג'ורג' וקלמנסו, בפגישה ביניהם בפריס, הגיעו לכלל הסכם על פינוי הצבא הבריטי מסוריה. הצרפתים יתפסו את השטח שממערב לקו חלב-חומס-דמשק. הבריטים אילצו את פייסל ואת הצרפתים להגיע לכלל הסכם בו יכיר פייסל במנדט צרפתי על כל סוריה תמורת הכרה צרפתית בממלכה ערבית סורית בהנהגתו. הסכם חשאי זה, שנחתם בדצמבר בפריס, נדחה על ידי נציגי התנועה הלאומית הסורית וביטולו העלה את הצרפתים ואת הסורים על נתיב ההתנגשות הצבאית ביניהם.

דצמבר

בכנס שהתקיים בביתו של יעקב שיף, בהשתתפות מנהיגים ציוניים ולא-ציוניים, תוך מאמץ להגיע להסכמה לגבי פעולה משותפת למען ארץ-ישראל, הובהר שוב, כי הלא-ציונים לא יסכימו בשום פנים להצטרף להסתדרות הציונית והם גם לא יסכימו להעדיף את המפעל בארץ-ישראל על פני מפעל הסיוע ליהודי מזרח-אירופה הסובלים מתוצאות מלחמת העולם וממלחמת האזרחים ברוסיה. המשא-ומתן בין הציונים והלא-ציונים באמריקה נקטע. ההנהגה הציונית החליטה לייסד מגבית נפרדת שתתחרה בזו של הלא-ציונים, שכבר הכריזו על מגבית למען יהודי מזרח-אירופה. ברנדייס וחבריו החליטו להדיר רגליהם מן הוועידה הציונית השנתית שנועדה להתכנס בלונדון בתחילת 1920.