ינו 052015
 

פברואר

בוועידה הציונית שנערכה בלונדון, בהיעדרות האמריקנים ובהשתתפות נציגים ציוניים ממדינות המרכז, שעד כה נמנע מהם להיכנס לבריטניה, כיוון שנחשבו נתיני ארצות אויב. קבוצה בולטת של עסקנים ציוניים מן האסכולה המדינית בציונות, שכונתה מאוחר יותר בשם "האופוזיציה ההאגית" (על שם כנס שקיימו בעיר האג), תקפה את מדיניותם של וייצמן וחבריו, שהחמיצו לדעת חברי הקבוצה את ההזדמנות להציג את תביעותיה המכסימליות של הציונות בפני ועידת השלום בפריס ואף האשימו אותה במחדל נוכח כישלונה להשיג את שיתוף הפעולה של החוגים הלא-ציוניים בארצות המערב.

בלונדון נפתחה ועידה של מדינות הברית, בהשתתפות בריטניה, צרפת ואיטליה, שם נידונו קווי הסכם השלום עם תורכיה ועתיד השטחים הכבושים במזרח התיכון. הוסכם כי בחוזה השלום ייכלל סעיף האומר כי "ארץ-ישראל שגבולותיה יוגדרו על פי תחומיה הקדמונים – מדן עד באר-שבע – תהיה תחת מנדט בריטי".

מרס-אפריל

פיקוד הצבא העביר לממשלה בלונדון את המלצתו לפרק את הגדוד, כי אין לו הצדקת קיום, משום שממילא לא יניחו לו לפעול כנגד הערבים. מיינרצהאגן דיווח לוייצמן אודות הלכי-הרוח האנטי-ציוניים הרווחים בפיקוד הצבאי העליון. וייצמן הגיב בחריפות רבה על עמדת הצבא ואמר לאלנבי, בשיחה ביניהם: "אנחנו נשיג את ארץ-ישראל גם בלעדיכם, ואם אנחנו לא נהיה בארץ-ישראל – גם אתם לא תהיו פה, וגם בהודו לא תוכלו להיות". הלחץ הציוני נשא פרי ובלונדון הוחלט לעכב לפי שעה את פירוק הגדוד הארצישראלי.

4 באפריל. התפרצות "המאורעות" בירושלים החרידו את הממשל הבריטי ואת ההנהגה הציונית. וייצמן, ששהה בארץ, פרץ בדמעות בפני אלנבי והאשים את הממשל הצבאי במדיניות אנטי-ציונית שתרמה להתססת האוכלוסיה הערבית ולהתפרצות האלימה. מיינרצהאגן, שהצטרף להאשמותיו של וייצמן, אולץ להתפטר מתפקידו כקצין המדיני הראשי במטהו של אלנבי.

18 באפריל. בהמשך לוועידת לונדון, שהתכנסה בפברואר, כונסה בסן-רמו באיטליה "המועצה העליונה של הברית", כדי לדון בסעיפי חוזה השלום עם תורכיה. הרברט סמואל הגיש למשלחת הבריטית בראשות לויד-ג'ורג' וקרזון (שר-החוץ החדש שהחליף את בלפור) תזכיר ובו הציע כי הבית הלאומי שיקום בארץ-ישראל בחסות המנדט הבריטי יהיה קשור בקונפדרציה רפויה עם המדינות הערביות החדשות שיקומו באזור. ב-25 באפריל נקבע נוסח הסעיף על ארץ-ישראל ולפיו ממשלת המנדט תהיה אחראית "להגשמת ההצהרה שהצהירה הממשלה הבריטית לראשונה ב-8 (צ"ל ב-2) בנובמבר 1917 ונתקבלה על ידי מעצמות הברית האחרות, למען הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ-ישראל, תוך הבנה ברורה שלא ייעשה דבר העלול לפגוע בזכויות האזרחיות והדתיות של עדות לא-יהודיות קיימות בארץ-ישראל או בזכויות ובמעמד המדיני מהן נהנים יהודים בכל ארץ אחרת", הוחלט על דעת מעצמות הברית, כי המנדט על ארץ-ישראל ועל ארם-נהריים יימסר לבריטניה והמנדט על סוריה יימסר לצרפת. בכך נפל הפור לגבי זהותה של ממשלת המנדט בארץ-ישראל. מנקודת הראות הבריטית פילסה החלטה זו את הדרך לסיום המשטר הצבאי בארץ-ישראל והחלפתו במשטר אזרחי.

20 באפריל.  במוסקבה נערכה הוועידה הציונית הכל-רוסית הראשונה מאז המהפכה הבולשביקית, בהשתתפות 90 צירים. ביום השלישי לוועידה התפרצו פנימה אנשי הצ'קה ואסרו את כל משתתפיה. העצורים הוחזקו במאסר חודשים אחדים. כולם קיבלו חנינה בתנאי שיתחייבו לא לקיים עוד פעילות ציונית. הציונות הוכרזה בלתי-חוקית ונפתח גל של חיפושים ומאסרים. סטודנטים ציוניים גורשו מבתי-הספר הגבוהים כ"יסודות זרים ובלתי רצויים מבחינה אידיאולוגית".

מאי

15 במאי. "צעירי-ציון" קיימו בחשאי את ועידתם השלישית בחרקוב, בהשתתפות כ-40 צירים מאזורים שונים של הארץ. זמן קצר לאחר הוועידה חל פילוג בשורות "צעירי ציון". הפלג השמאלי והגדול יותר הגדיר עצמו כמפלגה ציונית-סוציאליסטית (צ"ס); הפלג הימני הקים את סיעת "העמלנים" (טרודוביקים). ההבדל בין שני הפלגים היה בעיקר בשאלת היחס למשטר הסובייטי. צ"ס התאמצה להשיג לגליזציה מן השלטונות הסובייטיים, אך לשוא. המפלגה נאלצה לרדת למחתרת. הציונים הסוציאליסטים נעו כל הזמן בין הציר הלאומי והציר הסוציאליסטי. הפלג העמלני הגיע חיש מהר להכרה בדבר "הפרימאט של היסוד הלאומי על היסוד הסוציאליסטי". שני הפלגים ב"צעירי-ציון" הדגישו את חשיבות עקרון הדמוקרטיה. צ"ס התאמץ לשמור על צביונו הסוציאליסטי, אך לא על בסיס מרכסיסטי, וזה הדבר שהבחין בינו לבין "פועלי-ציון". המבוכה הרעיונית הפנימית ואזלת היד הפוליטית בתנאי המשטר הבולשביקי אפיינו את הווייתם של "צעירי-ציון" ברוסיה בשנות ה-20' המוקדמות.

מגמת הפלגנות והווכחנות על קוצו של יוד אפיינה את פעילות רוב הגופים והארגונים הציוניים שפעלו בברית-המועצות בתנאי מחתרת ותחת הגבלות חמורות. דווקא הניתוק מחיי פעולה ומן הנעשה בעולם הציוני מחוץ לברית-המועצות חידד והחריף את חילוקי הדעות הרעיוניים הפנימיים, שבעיני משקיף מן החוץ היו נראים הזויים וחסרי משמעות. שני הארגונים הגדולים – "צעירי-ציון" וצ"ס – זיהו עצמם עם שני הפלגים הגדולים בתנועת העבודה הארצישראלית: "צעירי-ציון" קשרו עצמם ל"הפועל הצעיר", ואילו צ"ס קשרו עצמם ל"אחדות-העבודה".

יולי

ב-1 ביולי הסתיים הממשל הצבאי בארץ-ישראל והחל המשטר האזרחי, תחת נציבותו של הרברט סמואל. בזאת הוסרו המגבלות החמורות שעיכבו את פיתוח המפעל הציוני בארץ. אחת הפעולות הראשונות של סמואל היתה להעניק חנינה לז'בוטינסקי ולשאר עצורי מאורעות פסח בירושלים, יהודים כערבים.

7 ביולי. בלונדון התכנסה הוועידה הציונית הגדולה הראשונה בעידן שלאחר המלחמה. ועידה זו היוותה פורום ציוני עליון, עד לכינוסו של הקונגרס הציוני הבא, והיא היתה מוסמכת להעניק לגיטימיות לכל המהלכים והשינויים שהתחוללו בתנועה הציונית ובהסתדרות הציונית מאז הקונגרס הציוני ה-11, שלפני המלחמה. בראש וראשונה עמדה למבחן שאלת מנהיגותו של וייצמן. הציונות האמריקנית הופיעה בייצוג מלא, בהנהגתו של ברנדייס. לאחר ירידת המסך על הציונות הרוסית, כתוצאה מן המהפכה הבולשביקית, עלתה חשיבותה של הציונות האמריקנית כגורם חשוב, שקול לציונות האירופית כולה. בוועידה קמו עוררים על וייצמן, הן מצד המנהיגים הרוסיים (אוסישקין) והן מקרב "האופוזיציה ההאגית" של העסקנים שייצגו את ציוני צרפת, בלגיה והולנד. אלה התגודדו סביב המנהיג הקשיש מכס נורדאו והשמיעו ביקורת קשה על נוסח טיוטת כתב המנדט, שנראה להם כי הוא משקף ויתורים גדולים מדי מצד הציונות. אבל את מרכז הבמה תפס העימות בין וייצמן לבין ברנדייס בשאלת הריאורגניזציה של ההסתדרות הציונית. עימות זה היה בבחינת סיבוב שני (לאחר הכנס שהתקיים בלונדון בשנת 1919) בוויכוח ההיסטורי בין תפיסת הציונות האמריקנית לבין התפיסה האירופית, בדבר השיטה הנכונה לבנות את הבית הלאומי. על פי התפיסה האמריקנית, שאליה הצטרפו אנשי האופוזיציה ההאגית, תם העידן התעמולתי והמדיני בקידום ענייניה של הציונות ומתחיל הפרק המעשי, פרק הפיתוח הכלכלי. כאן אין וייצמן וחבריו "המזרח-אירופים" יכולים להציע מנהיגות מתאימה. יש לגבש מנהיגות מצומצמת חדשה בצירוף אישים לא-ציוניים מקרב אנשי המעשה של יהדות המערב. לברנדייס הוצע לשמש בצוות מצומצם, ביחד עם וייצמן וסוקולוב; אך הוא דחה את ההצעה וטען שהמנהיגות הציונית באמריקה אינה צריכה לסבך עצמה בניהול ענייניה של הציונות העולמית. לאמתו של דבר סירב לנטוש את מקומו בבית-המשפט העליון של ארצות-הברית, בייחוד כאשר הצטיירה לרגע האפשרות שהוא ייבחר לנשיא התנועה הציונית במקומו של וייצמן (הוא הסביר זאת כך: אם יפקיר את הכס האמריקני בעבור הכס הציוני, יתקבל הרושם "שכל מה שאמרנו איננו נכון, שאיש איננו יכול להיות גם ציוני וגם אזרח טוב בארצו; שכן, הנה ברנדייס, שנחשב לאמריקני שבאמריקניים, עזב את כס המשפט של ארצו דווקא בשעה שנזקקה לו ביותר. וזה יכרסם בתמיכה היהודית והלא-יהודית בתנועתנו").

ברנדייס, בעצה אחת עם הלורד רדינג עיבד הצעה בדבר כינון הנהלה מצומצמת בשיתוף מנהיגים לא-ציונים בריטיים, שיימסרו לה סמכויות חירום והיא תרכז את ענייניה של הציונות לתקופה של שלוש השנים הבאות. הצעה זו נתקלה בהתנגדות רבתי, שכן סתרה את רוחה הדמוקרטית לעילא של התנועה, מה גם שלא נמצא אפילו מועמד לא-ציוני אחד שייאות להצטרף להנהלה כזאת. וייצמן מצדו בא בדברים עם אלפרד מונד (Mond), לימים הלורד מלצ'ט, בעל הקונצרן הגדול לתעשיות כימיות ICI, המקורב לציונות, והשניים עיבדו תכנית להקמת "מועצה כלכלית", בשיתוף גורמים לא-ציוניים, שתפעל בצד ההנהלה הציונית ותרכז את הפעילות הכלכלית בארץ-ישראל. תכנית זו דחקה את הצעת ברנדייס והוא ראה במהלך זה של וייצמן מעשה תככים. יחסיו עם וייצמן נותקו. הוא כפה על אנשיו אי-השתתפות בהנהלה הציונית החדשה והכין אותם לפעילות נפרדת ובלתי תלויה בהחלטות ההסתדרות הציונית העולמית. תפיסתו הארגונית הכללית גרסה שההסתדרות הציונית העולמית צריכה לפעול כפדרציה של הסתדרויות ארציות, עצמאיות במידה רבה, ולא כמערכת ריכוזית. הוא נמנע מליטול חלק בדיונים ובהחלטות על הקמת "קרן-היסוד" וחרץ כי הציונים האמריקנים לא ישתתפו בקרן זו. הם יקבעו באופן עצמאי את שיעור התמיכה הכספית שתועבר מאמריקה ישירות למפעל הפיתוח בארץ-ישראל, ללא תיווכה של ההסתדרות הציונית. האמריקנים, קבע ברנדייס, יעמדו בהתחייבויות שנטלו על עצמם מכבר: הם יממנו את מחצית תקציבה של היחידה הרפואית ששלחה יהדות ארצות-הברית לארץ-ישראל (American Zionist Medical Unit ), ביזמת ארגון "הדסה" ובהשתתפות הסתדרות ציוני אמריקה והג'וינט; והם יזרימו לארץ-ישראל כספים בשיעור של 75,000 דולר ולא יותר. התנהגותו של ברנדייס גרמה לדאגה רבה בקרב משתתפי הוועידה וגם בקרב הצירים האמריקנים ההולכים אחרי ברנדייס.

בדרכו חזרה לאמריקה על סיפון האוניה "זילנד", גיבש ברנדייס את תכניתו לפיתוח ארץ-ישראל, שכונתה "תכנית זילנד". התכנית הבחינה בין כספי תרומה לכספי השקעה בפיתוח ארץ-ישראל. כספי השקעה יש לגייס ממקורות פרטיים, על בסיס כלכלי, לעומת התרומות, שהם כספים ציבוריים הנאספים במגביות. כספי התרומות ייועדו למטרות שאינן מכוונות להניב רווחים ולא ימשכו משקיעים פרטיים. אולם עיקר פיתוחה של הארץ ייעשה באמצעות כספי השקעות. הפרדה כזאת גם תבטיח את צמיחתה של חברה בריאה בארץ-ישראל, חברה המתפרנסת מעמל כפיה ולא מ"כספים קלים", הניתנים חינם. מאחורי ההדגשה על גיוס כספי השקעה עמדה הרתיעה האינסטינקטיבית של ברנדייס וחבריו מפני המאמץ המתיש הכרוך במגביות. הוא שאף להגיע לכלל הבנה והסכמה עם עתירי ההון הלא-ציוניים, אנשי הוועד היהודי האמריקני והג'וינט, על מגבית משותפת, אבל לא ויתר על תפיסתו כי כל זה צריך להיעשות במסגרת ארגון אחד – הוא ההסתדרות הציונית.

התוצאות החשובות של ועידת לונדון היו הקמת הנהלה חדשה, בראשותו של וייצמן, והקמת קרן-היסוד כמכשיר הכספי העיקרי של ההסתדרות הציונית, לצורך בניית הבית הלאומי.

קרן-היסוד היתה התכנית שהחליפה שני ניסיונות כושלים קודמים לגייס את כספי העם היהודי – "קרן הגאולה" וה"מעשר". יוזמיה היו יצחק ניידיץ' והלל זלטופולסקי. התכנית דיברה על גיוס 25,000,000 ליש"ט, במשך תקופה של חמש שנים, באמצעות פעולת מגבית שיטתית בקרב כל הקהילות היהודיות בעולם. אך לאחר ירידת המסך על יהדות רוסיה התברר כי היעד העיקרי לפעולת המגבית והסיכוי היחיד להצלחתה תהיה יהדות אמריקה ובעיקר חוגי הלא-ציונים עתירי ההון שם. על פי תפיסתם של יוזמי הקרן, זו צריכה לשמש כמשרד האוצר של ההסתדרות הציונית ומנהליה צריכים להיות חלק מן ההנהלה הציונית. על עמדה זו של מנהלי הקרן חלקו נמרצות יוליוס סימון ונחמיה דה לימה (de Lieme), שהתמנו לאחר ועידת לונדון להכין תכנית לריאורגניזציה של ההסתדרות הציונית, ברוח דרישות ברנדייס וחבריו, כדי להכין את ההסתדרות הציונית למילוי משימותיה בעידן החדש. בסופו של דבר התקבלה פשרה ולפיה הוענקה להנהלת קרן-היסוד סמכות לא רק על גיוס הכספים כי אם גם על הוצאתם. נגיד ממונה מטעם ההנהלה הציונית יצורף להנהלת הקרן ולו תישמר זכות הכרעה בכל העניינים התקציביים.

31 ביולי. כמעט כל חיילי הגדוד הארצישראלי השתחררו, עם פקיעת תוקף התנדבותם להמשך השרות הצבאי, למרות שמשרד המלחמה הבריטי הורה על דחיית פיזור הגדוד עד 31 במרס 1921. האנשים מאסו בהמשך השרות הצבאי. רק גרעין קטן של כמה עשרות מתנדבים נשארו עם הקולונל מרגולין במחנה סרפנד, כגרעין למיליציה היהודית האמורה להחליף את הגדודים העבריים כחיל-מצב יהודי בארץ-ישראל. מעצב תכנית המיליציה או "חיל-המשמר הארצישראלי היה קולונל דידס, בהנחיתו של הרברט סמואל. תכנית זו נגדעה, בשל מאורעות מאי, שבהם פעלה מחלקת המתנדבים בסרפנד בניגוד להוראות הצבא ונחלצה להגנת תל אביב. המחלקה פוזרה וכל המתנדבים השתחררו כדי להתחמק ממשפט צבאי. בכך בא הקץ לגדוד הארצישראלי ולתכנית המיליציה היהודית.

נובמבר

בועידת ציוני אמריקה, בבאפלו (Buffalo), העביר ברנדייס החלטה הקובעת כי קרן-היסוד מיועדת לגייס כספי תרומות, ואילו ציוני אמריקה יתרכזו במשימת גיוס כספי השקעות וייזום מפעלים כלכליים בארץ-ישראל, באמצעות משרד תיאום כלכלי, בלתי תלוי בהסתדרות הציונית. לפי שעה הנהגת ציוני אמריקה דחתה את דרישת המרכז בלונדון לפתוח במגבית קרן-היסוד באמריקה. וייצמן שיגר מחאה על החלטות ועידת באפלו ודחה את הזמנת ההנהגה האמריקנית לבוא להתייעצויות באמריקה על בסיס החלטות באפלו.

בלונדון התגלעו קשיים בהרכבת "המועצה הכלכלית", שיזמו וייצמן ומונד, בעיקר בשל דרישותיהם של אישים לא-ציוניים, כמו רוברט ויילי כהן (Waley Cohen ) וג'ימס דה רוטשילד, להפקיד בידי המועצה הכלכלית את האחריות והסמכות לניהול הפעילות הכלכלית בארץ-ישראל מטעם הקהילות היהודיות בעולם. וייצמן התנגד לכך בכל תוקף: "איננו מתים עדיין ואיננו מתכוונים למות" אמר. מונד תמך בעמדתו של וייצמן ולפיה למועצה הכלכלית נועד תפקיד צנוע יותר, כגוף שבו יוכלו הלא-ציונים לשתף פעולה בפיתוח ארץ-ישראל בתיאום עם קרן-היסוד.