ינו 052015
 

ינואר

יוליוס סימון ונחמיה דה לימה התפטרו מתפקידם כוועדת הריאורגניזציה של ההסתדרות הציונית, לאחר שהוברר להם כי כל חברי ההנהלה מתנגדים תכלית התנגדות להצעות הייעול שלהם ולדרישתם התקיפה לקצץ בהוצאות הפעילות הציונית, ולהקפיא את פעולות הפיתוח והרכש בארץ-ישראל, עד שיימצא להן הכיסוי הכספי המתאים. הכעיסה אותם במיוחד יזמתו של אוסישקין, שרכש 60,000 דונמים בעמק יזרעאל בעוד הקופה הציונית ריקה, והם גם ראו בדאגה את הכוונה לצרף את ז'בוטינסקי להנהלה.

ההנהלה הזמנית החדשה שהרכיב וייצמן, לאחר התפטרותם של סימון ודה לימה ועל יסוד המנדט שניתן לו על ידי ועידת לונדון, כללה את וייצמן, סוקולוב, ז'בוטינסקי, ג'וזף קואן, ריכרד ליכטהיים. גם בארץ-ישראל הוקמה הנהלה חדשה, שהחליפה את ועד-הצירים. היא כללה את אוסישקין, רופין ואידר.

דוד אידר נשלח לרוסיה, כדי לשכנע את השלטונות הסובייטיים לבטל את האיסור על הפעילות הציונית שם. הוא נועד עם הקומיסר לענייני חוץ, גיאורגי צ'יצ'רין, ונתבקש להגיש תזכיר על הציונות. בתזכיר שכתב אידר הועלו הנקודות הבאות: התנועה הציונית אינה מתערבת בענייניה הפנימיים של ברית-המועצות. ההסתדרות הציונית מבקשת להתיר פעולתם של מוסדות ציוניים; להתיר הגירה לארץ-ישראל בהיקף של 5,000 עולים בשנה; להתיר השתתפות נציגים של ציוני רוסיה בקונגרס הציוני הקרוב; להתיר לאידר לקיים הרצאות על המצב בארץ-ישראל באספות ציוניות שימנו לא יותר מ-300-200 איש; להתיר לו להפיץ נוסח מודפס של הרצאתו אך ורק בקרב הציונים, בכפוף לבדיקת הצנזורה. צ'יצ'רין השיב לאידר כי היהודים ברוסיה הם בני-חורין במידה שאין דוגמתה בעולם; הם מחליטים על ענייניהם ואם יש רדיפות כלפי קבוצות ומוסדות מסוימים, הרי זה מבטא את רצון רוב היהודים עצמם; עברית יכול כל אדם ללמוד בביתו הפרטי; קיימים כבר שני ארגונים ציוניים ברוסיה – "פועלי-ציון" הסוציאל-דמוקרטית ו"פועלי ציון" הקומוניסטית ומתירים להם לנהל תעמולה לטובת רעיון ארץ-ישראל, והם יכולים לשלוח נציגים לקונגרס הציוני, אבל הם לא גילו עניין בזה; בברית-המועצות אין מענישים על פעילות ציונית, כי אם על עברות כלפי החוק הסובייטי; הגירת צעירים יהודים לארץ-ישראל אינה רצויה כי כוחות עבודה נחוצים כאן למדינה הסובייטית.

כישלון שליחותו של אידר היווה נקודת ציון בתולדות התנועה הציונית בברית-המועצות. מרגע זה ואילך היה ברור כי הפעילות הציונית לא תוכל להימשך אלא במחתרת. כמה עסקנים אמיצים ומסורים המשיכו לרכז את הפעילות הציונית המידלדלת מלשכה מרכזית שפעלה במוסקבה, בראשותו של אליעזר צ'ריקובר. בשנים 1925-1922 עזבו רוב העסקנים המרכזיים את ברית-מועצות ועלו לארץ-ישראל. כל העיתונים הציוניים נסגרו והלשכה החשאית במוסקבה היתה מפיצה עלון אינפורמטיבי שנדפס במכונת כתיבה והופץ בסתר על ידי שליחים ומדריכים נודדים בין הסניפים.

מרס-אפריל

וייצמן, בראשות משלחת חזקה של אישים, שכללה את אוסישקין, את מנהלי קרן-היסוד, ניידיץ' וזלטופולסקי, ואפילו אלברט איינשטיין נעתר לבקשת וייצמן והצטרף למשלחת, שמטרתה המוצהרת היתה להקים את קרן-היסוד באמריקה ולפתוח את מגבית קרן-היסוד שם, בין אם בהסכמת ברנדייס ואנשיו ובין אם לאו. וייצמן התקבל בהתלהבות עצומה על ידי המוני ציונים ויהודים באמריקה ובכך הופגנה העובדה שברנדייס וחבריו אינם מייצגים לאמתו של דבר את רצון הרוב הגדול בתנועה הציונית באמריקה. המשא-ומתן בין וייצמן לבין ג'וליאן מאק, ממלא מקומו של ברנדייס בהנהגת הפדרציה של ציוני אמריקה, עלה על שרטון. האופוזיציה לברנדייס בציונות האמריקנית, בהנהגת לואי ליפסקי, לחצה על וייצמן להביא את הדברים לכלל הכרעה. ב-17 באפריל הכריז וייצמן על הקמת קרן-היסוד באמריקה. בעיתונות היהודית נפתחה מערכה של ממש בין תומכי ברנדייס לבין תומכי האופוזיציה, כאשר רוב הדוברים והכותבים תומכים בעמדות וייצמן ואנשיו. מנהיגי האופוזיציה (התומכים בוויצמן) התפטרו בזה אחר זה מן ההנהלה. הניסיונות להגיע לכלל פשרה נכשלו בעיקר בגלל עיקשותו של ברנדייס, שהניח כי הוא יוכל לכפות את רצונו על התנועה באמריקה, שלא תרשה לעצמה לוותר על שירותיו.

מאי

ההתפרצות הערבית האלימה ב-1 במאי, שמוקדה היה ביפו והיא התפשטה על פני מרכז הארץ, נמשכה ארבעה ימים וגבתה מחיר דמים של 100 הרוגים ו-200 פצועים משני הצדדים; היא ערערה קשות את יסודות המדיניות הבריטית הפרו-ציונית בארץ-ישראל. סמואל המבוהל, שחש בסכנה הנשקפת למפעל הציוני, נקט בצעדים שנועדו להרגיע את הרוחות ולייצב את הארץ, אך הם הכעיסו מאד את הישוב היהודי והחרידו את המנהיגות הציונית. הוא הורה על הקמת ועדת חקירה (השופט הבריטי העליון בארץ, סר תומס הייקרפט (Haycraft)) ועל הפסקה זמנית של ההגירה היהודית לארץ. אנשי הוועד הלאומי וועד-הצירים בארץ איימו בהתפטרות, ורק בדי עמל עלה בידי וייצמן וחבריו בלונדון לרסן את תגובות היתר של מנהיגות הישוב בארץ, שכן ברור היה להם שהתפטרות של סמואל ושל עוזרו הראשי, וינדהם דידס הפרו-ציוני, יגרמו נזק חמור פי כמה לעניינה של הציונות.

בשנה הראשונה לנציבותו פעל סמואל במרץ ליישום מדיניות קידום הבית הלאומי היהודי בארץ-ישראל. הוא אוכזב לגלות כי הקופה הציונית הריקה מאלצת את ההנהלה הציונית לבקש מן הממשלה הבריטית לעכב את חלוקת רישיונות ההגירה לארץ-ישראל במשרדים המיועדים לכך בבירות אירופה. הוא תרם יותר מכל גורם אחר לקליטת החלוצים שהגיעו בכל זאת בעלייה השלישית, וזאת באמצעות העבודות הציבוריות שיזם בדמות סלילת הכבישים בסביבות כינרת ובעמק-יזרעאל, על חשבון המלווה הממשלתי העתידי המתוכנן לפיתוח ארץ-ישראל. הוא עשה כל מאמץ לכלול את שטחה של עבר-הירדן בתחום השטח המיועד להתפתחות הבית הלאומי; אך מאמציו טורפדו על ידי ממשלת בריטניה, שראתה עצמה מחויבת להבטחות שניתנו בשעתו למשפחת ההאשמים ולאחר סילוקו של פייסל מסוריה והמלכתו על עיראק, הוחלט להעניק את השליטה בעבר-הירדן לעבדאללה, אחיו הבכור של פייסל, גם אם עבר-הירדן תיחשב כחלק מן המנדט הארצישראלי. היתה זו החלטה שנועדה ליצור הפרדה ברורה בין עבר-הירדן ועיראק.

שלושה כנסים גדולים נערכו בחוף המזרחי (ניו-יורק ובוסטון) מטעם האופוזיציה לברנדייס. ב-15 במאי נערך בניו-יורק כנס קרן-היסוד. בראשות הקרן הוצב סמואל אונטרמאיר, לא-ציוני, שותפו של לואי מרשל במשרד עורכי דין.

3 ביוני. הרברט סמואל, בנאום לרגל יום הולדתו של מלך בריטניה, פרש את הסייגים החלים על  המדיניות הבריטית בארץ-ישראל בעקבות מאורעות מאי: ממשלת בריטניה איננה מתכוונת להשליט את היהודים על הערבים. משמעות הצהרת בלפור היא שהיהודים אכן יוכלו לבנות להם בית בארץ-ישראל, אך במגבלות הנובעות ממספרי האוכלוסים היושבים בארץ ובהתחשב באינטרסים שלהם. הוא הביע תקווה כי בקרוב ייכון גוף מחוקק ייצוגי בארץ.

5 ביוני. בקליבלנד נפתחה הוועידה השנתית של ציוני אמריקה. ברנדייס לא בא לוועידה והניח לנאמניו – מאק ופרנקפורטר – לנהל את המערכה. לאנשי האופוזיציה, בהנהגת לואי ליפסקי ועמנואל ניומן, היה רוב מוחלט בוועידה. ביום השני להתכנסות הושגה הכרעה כאשר ברוב של 153 כנגד 71 נתקבלה הצעת אי-אמון בהנהלה הקיימת. מיד הגיש מאק את התפטרותו והתפטרות חבריו מכל תפקידיהם בתנועה. קבוצת ברנדייס, כאיש אחד, פרשה מן התנועה והותירה אחריה חלל ריק גדול.

אוגוסט

הפרלמנט הבריטי אישר את הטיוטה הסופית של כתב המנדט. המשא ומתן על כתב המנדט ותהליך עיצובו נמשכו כמעט שנתיים. התמשכות זו נגרמה קודם כל בשל סירוב התורכים לחתום על "חוזה סבר" (Sevres). ההנהלה הציונית ביקשה להכניס שינויים משמעותיים בטיוטת כתב המנדט. היא ביקשה להמיר את המינוח המדבר על "קשר היסטורי" במינוח המדבר על "זכות היסטורית". בהגדרת מטרת משטר המנדט ביקשה ההנהלה להמיר את המונח "קהילייה בעלת ממשל עצמי" במונח "קהילייה יהודית". כמו כן ביקשה ההנהלה לכלול סעיף המבטיח לסוכנות היהודית "זכות ראשונים" (preemption) בקבלת עבודות ציבוריות ובמפעלי פיתוח שונים בארץ.

דרישות אלה לא התקבלו על דעת הממשלה הבריטית ובשתי נקודות אף הוכנסו שינויים מנוגדים לאינטרס הציוני. שיטת המנדטים חייבה פיתוח מוסדות ממשל עצמיים. ההנהלה ביקשה ליצור זיהוי בין "מוסדות הממשל העצמיים" לבין "הבית הלאומי היהודי"; אך הבריטים התעקשו על הפרדה ברורה בין שני העניינים ובכך הניחו בסיס מוצק להשקפה המדברת על התחייבות כפולה של משטר המנדט, הן כלפי הבית הלאומי היהודי והן כלפי האוכלוסיה המקומית, השקפה שקיבלה ביטוי ואישור בינלאומי בהחלטות ועדת המנדטים של חבר הלאומים ב-1924. עקרון שמירת זכויותיהם האזרחיות והדתיות של התושבים הלא-יהודיים קיבל הדגשה נוספת (מעבר לכתוב בסעיף 2 של כתב המנדט) על ידי הכללתו במבוא לכתב המנדט בצד הצהרת בלפור וההתחייבות להקמת בית לאומי יהודי שנכללה במבוא. הנקודה השנייה נגעה במעמדה של הסוכנות היהודית כלפי ממשלת המנדט. במעמד הבכורה, שנשמר לה בטיוטות הקודמות, לגבי פיתוח הארץ, חל כרסום משמעותי והיא הוצגה כגוף שעמו תהא ממשלת המנדט רשאית להיוועץ ואף לשתף עמו פעולה בכל העניינים הנוגעים לבית הלאומי היהודי ולפיתוח הארץ.

14-1 בספטמבר.  הקונגרס הציוני ה-12, הראשון לאחר המלחמה, התכנס בקרלסבד. היה זה קונגרס שהתנהל על מי מנוחות, בהשוואה למאבקים ולחיכוכים שליוו את הכינוסים הציוניים ב-1919 וב-1920, בהם וייצמן היה צריך לנהל מאבק קשה נגד הגורמים האופוזיציוניים באירופה, שלא השלימו בקלות עם עלייתו למנהיגות ועם הקו המדיני שהוביל במשאו ומתנו עם ממשלת בריטניה, ועם קבוצת ברנדייס שהנהיגה את הציונות האמריקנית. בקונגרס זכה וייצמן באישור מסיבי למנהיגותו ולמדיניותו. הוקמה הנהלה רחבה, שכללה יריבים ומתחרים אישיים לוייצמן, כמו אוסישקין וז'בוטינסקי, וייצגה את כל הגורמים העיקריים בתנועה: דיויד אידר וג'וסף קואן ייצגו את ציונות בריטניה; ארתור רופין ויוסף שפרינצק ייצגו את הישוב בארץ-ישראל (שפרינצק ייצג גם את תנועת העבודה הארצישראלית או למצער את האגף המתון בה, "הפועל הצעיר", שכן אנשי "אחדות-העבודה", בהנהגת בן-גוריון וברל כצנלסון, נקטו עמדה אופוזיציונית בקונגרס ונמנעו בהצבעת אמון בוייצמן); ריכרד ליכטהיים ייצג את ציונות גרמניה; הרמן פיק ייצג את "המזרחי", ברנרד רוזנבלט ייצג את הציונות האמריקנית; מקס סולובייצ'יק (מנחם סוליאלי), ששימש שר לענייני יהודים בממשלת ליטא, ייצג את ציונות פולין והמדינות הבלטיות; נחום סוקולוב וליאו מוצקין, שני המנהיגים הציוניים הוותיקים, שנהנו ממעמד בכיר בתנועה בזכות עצמם. להנהלה נספחו גם יצחק ניידיץ', הלל זלטופולסקי וגיאורג הלפרן, מתוקף מעמדם כמנהלי קרן-היסוד והוועדה לענייני כספים וכלכלה. מנהיגות הדור הקודם – אוטו וארבורג, ארתור האנטקה, מכס נורדאו, ויקטור יעקבסון, שמריהו לוין – נדחקה הצדה. נורדאו "האריה הזקן" ניצב במרכזה של האופוזיציה להרצל, שזוהו עם הזרם המדיני-הרצליאני ועליה נמנו כמה מן העסקנים המערב-אירופים (צרפת, בלגיה), ביניהם יעקובוס קאן וז'אן פישר.

הקונגרס החליט על פיצול ההנהלה בין לונדון לירושלים. המרכז המדיני יישאר בלונדון. המחלקות הביצועיות – התיישבות, עלייה ועבודה – יועברו לארץ-ישראל. אוסישקין ישמש כראש ההנהלה הארצישראלית. בכך בטל מעמדו של וועד-הצירים, אף שלא התקבלה החלטה מפורשת על כך. בשאלה אם האחריות לנעשה במחלקות הביצועיות השונות תהיה מיניסטריאלית או קבינטית-קולגיאלית (של כל חברי ההנהלה), ניצחה דעתו של אוסישקין שטען בתוקף כי בעניינים החשובים צריכה ההכרעה ליפול ברוב קולות של ההנהלה. זו גם היתה המסורת שהתגבשה בהנהלה הציונית מאז ימי הרצל.

הקונגרס מילא אחר בקשתו של וייצמן למתן את ההצהרות וההחלטות המדיניות, להימנע מהתקפות על סמואל בעקבות מאורעות 1921 ולהכריז על נכונות לקיום-יחד עם הישוב הערבי בארץ-ישראל. מחברי ההצהרה בשאלה הערבית היו מרטין בובר וזאב ז'בוטינסקי, שני האישים העתידים לייצג את שני הקצוות בגישה הציונית אל הבעיה הערבית, וזאת היתה לשון ההצהרה:

"העם היהודי חזה בצער ובמרירות במאורעות האחרונים בארץ-ישראל. יחסה העוין של האוכלוסייה הערבית בארץ-ישראל, שהוסתה על ידי גורמים חסרי מצפון לחולל מעשי אלימות, לא יוכל להחליש את החלטתנו להקים את הבית הלאומי היהודי וכן את החלטתנו לחיות עם הערבים ביחסי רעות וכבוד ויחד עמם לעשות את הבית המשותף (the common home ) לקהילייה (commonwealth) משגשגת, שהקמתה תבטיח לשני העמים התפתחות לאומית ללא הפרעה. שני העמים השמיים הגדולים, המאוחדים מני אז על ידי תרבות יוצרת משותפת, לא ייכשלו בשעת כושר זו של תחייתם הלאומית מלהבין את הצורך בליכוד האינטרסים החיוניים שלהם במסגרת מאמץ משותף.
הקונגרס קורא לאקסקוטיבה להכפיל מאמציה להשגת ברית (entente) מכובדת עם העם הערבי, על בסיס הצהרה זו ובהתאמה מוחלטת עם הצהרת בלפור. הקונגרס מכריז ומדגיש כי התקדמות ההתיישבות היהודית בארץ-ישראל לא תפגע בזכויות ובצרכים של האומה הערבית העובדת."

נובמבר

פגישה משולשת – יהודית-ערבית-בריטית – התקיימה בלונדון ונסתיימה בלא כלום. משלחת פלסטינית שהתה בלונדון חודשים ארוכים, במאמץ להביא לביטול הצהרת בלפור ולמנוע הכללתו בכתב המנדט. הבריטים לחצו לקיום הפגישה הזאת ומשנתממשה סוף-סוף, התברר, כצפוי, כי הפער והניגוד בין שני הצדדים אינו ניתן לגישור.

דצמבר

במושב הוועד-הפועל הציוני קבל וייצמן מרה על מצבה הכספי החמור של ההסתדרות הציונית, לאור התוצאות הקלושות של מגבית קרן-היסוד באמריקה. לא ניתן לעשות דבר בארץ-ישראל, הזהיר וייצמן, וכתוצאה מכך תקרוס גם כל הפעולה המדינית.