ינו 052015
 

29 בינואר. וייצמן יזם דיון מיוחד בהנהלה הציונית בשאלת גיוס האמצעים למלאכת הבניין בארץ-ישראל. וייצמן טען כי ללא גיוס מקורות ההון הגדולים של יהדות המערב ורתימת המנהיגות היהודית שם להשתתפות בניהול המפעל, ההסתדרות הציונית לבדה לא תוכל לשאת בעול. וייצמן דיבר בגלוי על הצורך בהנהלה חדשה, שתחוזק באישים לא-ציוניים מקרב מנהיגי יהדות המערב. דיבורים אלה הכעיסו וקוממו עליו את חבריו בהנהלה.
 

 

פברואר

טיוטת החוקה לארץ-ישראל (כתב המנדט) הוגשה לעיון שני הצדדים – היהודים והערבים. בכתב המנדט נקבע מעמדו של הנציב העליון וסמכויותיו הנרחבות. דובר על הקמת מועצה מחוקקת, בת 22 חברים, מהם 10 פקידים ממונים ו-12 נציגי האוכלוסיה, בלי לציין את המפתח שעל פיו ייבחרו נציגי האוכלוסיה. סמכויות המועצה תהיינה מוגבלות והיא תהיה כפופה לנציב העליון. המשלחת הערבית בלונדון ערערה על הסמכויות היתרות שהוענקו לנציב העליון, לעומת סמכויותיה המוגבלות של המועצה המחוקקת; ואילו הצד הציוני הסתייג לחלוטין מעצם הקמתה של מועצה מחוקקת.

בבית-הלורדים התקבלה הצעת החלטה של הלורד איזלינגטון (Islington): "המנדט על פלסטינה, בצורתו הנוכחית, איננו יכול להתקבל על דעת הבית הזה, מכיוון שהוא מפר בצורה ישירה את ההתחייבויות שהתחייבה ממשלת הוד מלכותו, באוקטובר 1915, כלפי תושבי פלסטינה, ושוב בהצהרתה מנובמבר 1918. מנדט זה, במסגרתו הנוכחית, עומד בניגוד לרגשותיהם של רוב רובם של תושבי פלסטינה; על כן יש לדחות את אישורו מטעם ועידת חבר-הלאומים, עד שיוכנסו בו שינויים כאלה, שיישבוהו עם ההבטחות שהתחייבה עליהן ממשלת הוד-מלכותו".

אבל בבית-הנבחרים זכתה המדיניות הפרו-ציונית של הממשלה בתמיכת הרוב המכריע. בראש המגינים על מדיניות הממשלה כלפי הציונים עמד הלורד בלפור, והוא גם שניהל את מערכת ההסברה בסוגיה זו במועצת חבר-הלאומים. כאן הושמעו ערעורים בעיקר מכיוון הווטיקן.

מרס

דויד אידר, שניהל את העבודה המדינית בארץ-ישראל מטעם ההנהלה הציונית, השתתף כמשקיף בוועידה ערבית סורית שהתכנסה בקהיר. בשיחות שקיים שם הועלתה האפשרות לגבש נוסחה לשיתוף פעולה יהודי-ערבי במזרח התיכון, בלי תלות במעצמות הגדולות. היהודים יסייעו להשגת עצמאות של הארצות הערביות והקמת קונפדרציה ערבית במרחב תמורת הסכמת הערבים להתפתחות הבית היהודי בארץ-ישראל, שלא על בסיס הצהרת בלפור או כתב המנדט. מאחורי המגעים האלה עמדו חיים מרגלית-קלווריסקי ואשר ספיר, שיזמו משא ומתן עם ריאד אל-צולח ונציגים גולים של התנועה הלאומית הסורית. וייצמן נתן הסכמתו למגעים אלה, אך הגדיר מראש את התנאים הציוניים להסכם עם הערבים: "אין אנו יכולים להקריב (א) את המנדט; (ב) את העלייה, וחשוב לא פחות: (ג) אנו נאמנים לאנגליה ולצרפת ולא ייתכן שייכלל בהסכם בינינו ובין אדונים אלה שום דבר העלול להתפרש או להיחשב כמחווה עוינת כלפי אנגליה וצרפת".

הבריטים עצמם העריכו שהיוזמה הערבית הזאת היתה מכוונת בראש וראשונה לבלימת אישור כתב המנדט. בצד הציוני התגבשה עמדה שיש להשאיר תמיד ערוצים פתוחים למשא-ומתן ולהסכם עם הערבים וכי התנועה הציונית תהיה מוכנה לסייע בהקמת פדרציה ערבית, אך הערבים מצדם צריכים להשאיר את ארץ-ישראל ליהודים.

וייצמן יצא בסוף החודש לרומא, כדי להתקבל אצל האפיפיור ולסבר את אוזנו אודות המפעל הציוני. הוא לא התקבל אצל האפיפיור אך נפגש עם המזכיר לענייני חוץ של הווטיקן, הקרדינל פייטרו גספרי (Pietro Gasparri). בעקבות שיחה זו נוסחה עמדת הווטיקן כך: "הכס הקדוש איננו מתנגד לשוויון זכויות אזרחי של יהודים בארץ-ישראל, בדומה לבני עמים ודתות אחרים; ואולם הכס הקדוש אינו יכול להסכים לכך: 1) שליהודים יינתן מעמד מועדף על פני עמים ודתות אחרים; 2) ושזכויות הכיתות הנוצריות לא ייהנו מהגנה מספקת".

ממשלת בריטניה לא היתה עשויה להתרשם מן ההסתייגויות הצפויות שנשמעו מכיוונים שונים. רק עמדתה של ארצות-הברית היתה חשובה בעיני לונדון. הנשיא וורן הארדינג (Warren Harding) גילה יחס צונן כלפי הציונות, אך במאי-יוני הועברה בסנט ובקונגרס האמריקני הצעת החלטה המאשרת מחדש את תמיכתה של ארצות-הברית בהקמת בית לאומי יהודי בארץ-ישראל.

מאי

בסוף מאי הוצג בפני ההנהגה הציונית "הספר הלבן", שבא לשרטט את גבולות המדיניות הבריטית בארץ-ישראל, מהם לא תהיה הממשלה הבריטית מוכנה לחרוג. מסמך זה שנלווה לכתב המנדט נועד בעיקרו להרגיע את הציבור הערבי. הספר הלבן הכחיש באופן חד-משמעי את הגרסה הציונית, כאילו מטרת המנדט היא להפוך את ארץ-ישראל ליהודית "כמו שאנגליה היא אנגלית". משמעות המונח "בית לאומי יהודי" אינה כוללת יותר ממה שמצוי כבר בעין בישוב היהודי החדש, המהווה ישות אוטונומית בכל הנוגע לחייו החברתיים, הכלכליים והתרבותיים ולארגונו המדיני הפנימי. על פי הפירוש הבריטי הבית הלאומי כבר קיים אפוא, אם כי בזעיר-אנפין. מכאן שכל תפקידה של ממשלת המנדט הוא לדאוג לגידולו של הבית הלאומי הקיים (בלי להתייחס לשאלה מהו הגודל הראוי לבית לאומי). גידולו של הישוב היהודי ייעשה באמצעות הגירת יהודים לארץ, אך זו תתבצע בהתחשב בכושר הקליטה הכלכלי של הארץ. הספר הלבן קבע עם זאת באופן חד, כי אין זה נכון שבחליפת המכתבים בין סר הנרי מקמהון ובין חוסיין, השריף ממכה, הובטח להקים ממשלה לאומית (ערבית) עצמאית בארץ-ישראל.

המשלחת הערבית בלונדון דחתה את הספר הלבן, בטענה כי משמעותו היא שארץ-ישראל תזכה בעצמאות כאשר יהיה בה רוב יהודי וכי משטר המנדט מכוון ליצירת רוב כזה. בקרב הציונים התקבל הספר הלבן כגלולה מרה, שיש לבולעה בלית ברירה. היה זה ז'בוטינסקי שעודד את וייצמן ואמר לו, שאפשר להשלים עם הספר הלבן כיוון שזה מתיר לציונים מרחב מספיק ליצירת רוב יהודי בארץ-ישראל.

24 ביולי. מועצת חבר-הלאומים אישרה את כתב המנדט הארצישראלי. וייצמן כינה רגע זה "סיום הפרק הראשון של מאבקנו המדיני הארוך".

אוגוסט

בוועידה השנתית של ההסתדרות הציונית, שהתכנסה בקרלסבד, ניתן פתחון פה לקולות האופוזיציוניים שהביעו מורת רוח על המכות שספגה הציונות בדמות הספר הלבן והגבלת היעדים הציוניים בכתב המנדט. וייצמן, בנאום הפתיחה, ביטא את המדיניות הפרגמטית של הציונות, שהוא היה אדריכלה הראשי:
"איני רוצה להפוך את המצוי לרצוי כאשר אני אומר, כי רק באמצעות המאבק שזה עתה ניהלנו על המנדט נוצק תוכן אמיתי להצהרת בלפור. – – – רק תוך כדי התקפות דיונים ועימותים הגענו למושג פוליטי בהיר. ייתכן שתוך כדי מאבק איבדנו הרבה, והרבה ממה שייחסנו להצהרת בלפור, בתקופת ירח הדבש שליוותה אותה, הפך עתה לתחזית רחוקה. יהא עלינו לעצב מעתה את תוכנו האמתי של המנדט ושל ההצהרה בארץ-ישראל."