ינו 062015
 

יולי

הקונגרס הציוני הי"ז נפתח ב-30 ביוני ונמשך עד ה-15 ביולי. זה היה קונגרס סוער ודרמטי. שני נושאים עמדו במרכז דיוני הקונגרס – המדיניות כלפי בריטניה ומנהיגותו של וייצמן. את ההתקפה על מנהיגותו של וייצמן הובילו סטפן וייז, המנהיג הציוני האמריקני ויהושע פארבשטיין, איש "המזרחי". זה טען כי התנועה הציונית כולה לא נתייאשה ואילו וייצמן התייאש ועל כן איבד את יכולתו להנהיג, מכיוון שאין בלתי-מאמין יכול להנהיג מאמינים.

כל רגשי הזעם כלפי התהפוכות במדיניותה של בריטניה פרצו החוצה; אך הם לא נוקזו בכיוון של דרישה להינתקות מבריטניה כי אם בכיוון של הקצנת התביעות הציוניות. הכל התרכז בשאלת הגדרת המטרה הסופית של הציונות. הרביזיוניסטים יזמו הצעת החלטה האומרת:

"בשים לב לעובדה שההצהרה הבלפורית ניתנה לעם היהודי רשמית ובמפורש בתוך 'הבעת אהדה של ממשלת הוד-מלכותו לשאיפות הייהודיות הציוניות'; ובשים לב לעובדה שהשאיפות האלו מכוונות להקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל; ובשים לב לעובדה שבמבוא למנדט מבוארת הצהרת בלפור כהודאה בצדקת התביעה לכונן מחדש את הבית הלאומי של היהודים בארץ-ישראל; ובשים לב לעובדה שממשלה המנדטורית מפרשת את המושג 'בית לאומי של היהודים' באופן הסותר את 'השאיפות היהודיות הציוניות'; מצהיר הקונגרס: התביעה שהובעה בתכנית הבזילאית ל'ייסוד מקלט בטוח במשפט גלוי לעם ישראל בארץ-ישראל' וההבטחה של המנדט 'לכונן מחדש את הבית הלאומי של ישראל בארץ-ישראל', פירושם: להפוך את כל שטח המנדט של ארץ-ישראל, בשני עברי הירדן, למדינה יהודית, זאת אומרת: ליצור קומונוולת עם רוב תושבים של יהודים".

הקונגרס דחה את ההצעה הרביזיוניסטית ואישר, לאחר לבטים ממושכים, נוסחה ששמרה על העמימות המסורתית, שאיפיינה החלטות ציוניות קודמות בסוגיית מטרת הציונות:

"הציונות היא תנועת השחרור הלאומי של העם היהודי. היא מחזיקה בכל תוקף במטרתה, שהובעה בתוכנית הבזילאית, לפתור בארץ-ישראל את שאלת העם היהודי. העם היהודי, המשולל מולדת וקרקע והשואף להגירה, רוצה להתגבר על מצוקתו הכלכלית, הרוחנית והפוליטית, על ידי השתרשות חדשה במולדתו ההיסטורית, בדרך של עלייה והתיישבות מתמדת וחידוש קיום לאומי מלא בארץ-ישראל, עם כל הסימנים של חיים לאומיים נורמליים".

אוסישקין התנגד עקרונית לכל ניסיון להגדיר את מטרת הציונות. כל ניסיון להגדיר את המטרה יש בו כדי לצמצם את מלוא ההקף של האידיאל הציוני השואף לתחיית העם היהודי במלואה. וייצמן עצמו התנגד בתוקף לנוסחה שהתקבלה, אף שזו נשמעה "וייצמניסטית" למדי. הוא איבד את עשתונותיו במאבק המתיש שניהל נגד המגמה לנסח את המטרה הסופית במונחים של "רוב יהודי". בראיון עיתונאי, שהעניק במהלך הקונגרס לסוכנות הידיעות יט"א, הסתייג וייצמן מן התביעה לרוב יהודי בארץ-ישראל. "הרוב איננו ערובה לביטחון וגם איננו נחוץ להתפתחות התרבות היהודית בארץ-ישראל". דבריו חוללו סערה. בדברי הבהרה שהשמיע בקונגרס, טען וייצמן כי "היחסים עם הערבים בארץ-ישראל צריכים להתנהל על בסיס העיקרון של שוויון גמור (פאריטי), בלא קשר לכוחם המספרי של שני העמים. אנחנו איננו רוצים להיות לא שליטים ולא נשלטים בארץ-ישראל". הרוחות לא נרגעו. החלטת הסתייגות מדברי וייצמן זכתה ברוב קולות (106 כנגד 23). זו התפרשה כהצבעת אי-אמון וגררה מיד את התפטרותו של וייצמן.

ערב הקונגרס ניסה וייצמן להשיג את הסכמת הבריטים לעקרון הפאריטי כבסיס למדיניות בריטניה בארץ-ישראל. פגישתו עם ראש הממשלה, מקדונלד, לא נשאה פרי. בזמן הקונגרס נשלחו בן גוריון ולואיס נימייר ללונדון כדי להשיג ברגע האחרון הצהרת תמיכה של ראש הממשלה בעיקרון הפאריטי. גם שליחות חשאית ודרמטית זו הסתכמה בלא כלום. מקדונלד לא היה מוכן להתחייב.

מארץ-ישראל הגיע מברק, חתום בידי אליהו גולומב וסעדיה שושני, שני חברי "מרכז ההגנה", ובו דרישה להימנע מהצהרה מדינית העלולה להתסיס את ערביי ארץ-ישראל ולחדש את המהומות בארץ. מברק זה עשה את שלו, ולמרות מחאותיהם הנמרצות של הרביזיוניסטים, התפרקה הקואליציה האנטי-וייצמנית. הציונים הכלליים ואנשי "המזרחי" העבירו תמיכתם להצעה שממנה הושמטה הנוסחה "רוב יהודי בארץ-ישראל". הרביזיוניסטים התעקשו והציגו להצבעה את הנוסח שלהם. בהצבעה הובסו הרביזיוניסטים. ז'בוטינסקי טיפס על כיסא, קרע את כרטיס הציר שלו  וקרא: "זה אינו קונגרס ציוני!" התחוללה מהומה רבתי. צירי הפועלים איימו לפגוע בז'בוטינסקי. הוא חולץ בידי אנשיו, שיצאו את האולם.

הדחת וייצמן מן המנהיגות יצרה שעת כושר לבחירתו של ז'בוטינסקי כמנהיג התנועה. אפילו מנהיגי מפא"י כבר השלימו עם האפשרות שהקואליציה הבאה, שתנהיג את התנועה, תורכב בראשות הרביזיוניסטים; אך ז'בוטינסקי העמיד תנאי שהכשיל את מועמדותו. הוא תבע כי מחצית מחברי ההנהלה יהיו נציגי המפלגה הרביזיוניסטית. תנאי זה לא התקבל על דעת המפלגות האחרות. וכך עלתה מועמדותו של נחום סוקולוב, כ"ברירת מחדל". הוא נבחר על ידי קואליציה רחבה, שאליה הצטרפו גם נציגי הפועלים.

עם סיום הקונגרס נפתח מושב מועצת הסוכנות היהודית. הייצוג הלא-ציוני במושב זה היה מצומצם ושיקף את התנוונות העניין הלא-ציוני בפרוייקט המשותף להם ולציונים. אדלר מילא את מקומו של ורבורג והסתמן כאישיות הלא-ציונית הבכירה בסוכנות היהודית. דעתם של הלא-ציונים לא היתה נוחה מהשתלטותם המוחלטת של הציונים על הסוכנות היהודית ומן ההקצנה שחלה בעמדותיהם המדיניות; אך מנהיגי הלא-ציונים, אדלר בראשם, לא היו מעוניינים לפרק את החבילה. אדלר דרש מן הציונים להימנע מכפיית דעתם על הלא-ציונים. הוא  התווה את הקו האדום שמעבר לו הלא-ציונים לא יסכימו לצעוד הלאה עם הציונים: הלא-ציונים לא ישתפו פעולה עם הנהגה ציונית שתוליך לקרע עם ממשלת בריטניה או להחרפת הסכסוך עם הערבים. שני הצדדים הסכימו להתרכז בעניינים המעשיים של הפרוייקט הארצישראלי. שאלת התקציב עמדה במרכז הדיונים. הלא-ציונים דרשו להתחשב בהכנסות הצפויות; הציונים דרשו להתחשב בדרישות המינימום להמשך העבודה בארץ-ישראל. אלה היו שתי גישות שונות; אך הכל הבינו כי בסופו של דבר גודל התקציב יוכרע על פי תוצאות המגביות והקף ההכנסות.

גם בשאלת הרכב ההנהלה נחלקו הצדדים. הלא-ציונים ביקשו לצמצם את מספר חברי ההנהלה, מטעמים מובנים, והציונים דרשו להרחיב את המסגרת, מטעמים מובנים. אדלר וחבריו נאלצו להסכים להרחבת ההנהלה מ-8 ל-10. "אם לא היינו מוותרים, הכל היה מתפוצץ", הסביר אדלר. הלא-ציונים יצאו מדיוני הקונגרס והמועצה בתחושה מרירה של אובדן כוח ויוקרה. אבל הם היו מודעים לסיבות חולשתם: הם לא הביאו אנשים חדשים והם לא הביאו כספים. ד'אביגדור-גולדסמיד נבחר כיו"ר המועצה במקומו של מלצ'ט שנפטר. מינוי זה העיק עליו, שכן צפה התנגשות קרובה בין הסוכנות היהודית לבין ממשלת בריטניה ושאל את עצמו כיצד יהיה עליו לנהוג בלי להסתבך בנאמנות כפולה. אוסקר וסרמן נבחר כיו"ר הוועד המנהל של הסוכנות היהודת, לאחר שאדלר סירב בתוקף ליטול עליו תפקיד זה.

אדלר בא בהצעה ליצור מעמד חדש של "חבר הסוכנות היהודית", שיבטל את ההבחנה בין ציונים ללא-ציונים ותהפוך את עניין המגביות למשימה כל-יהודית. הוחלט לבדוק את ההצעות ולהגיש המלצות בתוך שנה. הלא-ציונים הציעו לוייצמן ליטול את תפקיד יו"ר הוועד המנהל או יו"ר מועצת הסוכנות. וייצמן היסס, אך תומכי וייצמן במחנה הציוני פסלו אפשרות זו על הסף: וייצמן יעמיד עצמו בזיקה הדוקה מדי עם הלא-ציונים ואף יאיים על סמכותו של נשיא ההסתדרות הציונית (סוקולוב). גם הצעתו של וייצמן להקדיש עצמו לניהול משא-ומתן עם המנהיגים הערביים בארץ-ישראל נדחתה הן על ידי הציונים והן על ידי הלא-ציונים.

הלא-ציונים התקשו כמובן לאייש את חמשת המקומות השמורים להם בהנהלת הסוכנות. לי פרנקל, שעמד בראש משלחת הסקר הלא-ציונית לארץ-ישראל, ב-1928, היה אמור לשמש כנציג הלא-ציוני הבכיר בהנהלת הסוכנות; אך הוא נפטר לפתע לאחר מושב מועצת הסוכנות. בדי עמל נמצאו שלושה מועמדים, שנקראו לפעול בצד סנטור והקסטר בארץ-ישראל. הציונים התמלאו דאגה נוכח הידלדלות המאגר האנושי של הלא-ציונים. פרישתם של ורבורג ואדלר מן ההנהגה בישרה גם שקיעת השפעתה הדומיננטית של המנהיגות הלא-ציונית באמריקה. ורנר סנטור סיכם את המצב במכתב עגמומי ששלח לוייצמן: "בציונות נסתיימה תקופה שתהיה קשור קשר בל-יינתק בשמך. – – – ככל שיש בי רגש מרירות כלפי הרביזיוניסטים, הרי רגשותי מרירים לא פחות כלפי 'היהודים הגדולים', שאין להם גישה רצינית לעניין". הוא עצמו החליט להישאר בהנהלה, רק כדי לא ליצור רושם של נטישת אוניה טובעת.

5 ביולי. בעיצומו של הקונגרס הציוני, התקיימה בבאזל ועידה מייסדת של ברית הציונים הכלליים, ביזמתו של יצחק שוורצבארט, שבשנים האחרונות פעל נמרצות להפיכת הגוש המפורר של "ציונים כלליים", מסגרת אמורפית שהקיפה את כל שוקלי השקל הציוניים בארצות השונות, למפלגה. גוש זה, מאז הופעת המפלגות השונות וריבויין בשנות העשרים, איבד מכוחו ומזהותו. שוורצבארט שכנע את חבריו כי רק התארגנות כמפלגה תלכד את כל "הציונים הכלליים", שאינם משתייכים ואינם מזדהים עם אף אחת מן המפלגות הקיימות, משמאל ומימין. בוועידה השתתפו נציגי שתי הקבוצות המזוהות כ"ציונים כלליים", קבוצה א' הקרובה לוייצמן, וקבוצה ב' הקרובה בהשקפותיה לרביזיוניסטים. מצע היסוד של המפלגה כלל את העקרונות הבאים: א. הכרה בזכות הקדימה של האינטרסים הלאומיים על פני האינטרסים המעמדיים והקבוצתיים; ב. עידוד היזמה הפרטית ומתן סיוע להתיישבותם של אנשים בעלי אמצעים מוגבלים; ג. ביטול הפיקוח המפלגתי על מוסדות הבריאות והחינוך; ארגון הסתדרות של נוער ציוני כללי.  כנשיא ההנהלה העולמית של ברית הציונים הכלליים נבחר שוורצבארט. בארץ-ישראל הוקם סניף בעל זכויות אוטונומיות ובראשו אליהו ברלין, משה גליקסון, בן-ציון מוסינזון, יהושע סופרסקי, ובא כוח הנוער, י. אורנשטיין. אוסישקין הבטיח את תמיכתו במסגרת החדשה.