ינו 062015
 

הקואליציה בראשות סוקולוב ייצגה את הסיעות העיקריות בתנועה הציונית (להוציא את הרביזיוניסטים) – הפועלים (חיים ארלוזורוב וברל לוקר), המזרחי (יהושע השל פרבשטיין), ציוני אנגליה (זליג ברודצקי), וציוני אמריקה (עמנואל ניומן). הרכב זה הבטיח את המשך הקו הוייצמניסטי במדיניות הציונית גם בהעדרו של וייצמן. מינויו של ארלוזורוב לתפקיד מנהל המחלקה המדינית בירושלים עוד חיזק רושם זה. ארלוזורוב בוודאי ראה עצמו תלמידו וממשיך דרכו של וייצמן בציונות; אך הוא הביא עמו ראייה מפוכחת, שהביאה אותו עד מהרה להערכה מחודשת של סיכויי הגשמת השאיפות הציוניות. לאחר שיחות שקיים עם הנציב העליון ווקופ, עמו קשר קשרי ידידות וקרבה ועם אישים הנחשבים מתונים בציבור הערבי (נאששיבי) ונוכח ההתקדרות הכללית ביחסים הבינלאומיים, סיום המנדט הבריטי המיוחד בעיראק והצטרפותה לחבר-הלאומים, התסיסה הגוברת בסוריה ובמצרים, הבחישה האיטלקית הגוברת במרחב, הדיבורים התכופים בעיתונות העולמית על התלקחות עולמית מחודשת – כל אלה הביאו את ארלוזורוב למסקנה, כי הזמן העומד לרשות הציונות מתקצר והולך והשאיפה להגיע בעוד מועד לפחות לשיווי משקל דמוגרפי עם האוכלוסיה הערבית בארץ-ישראל נראית רחוקה ובלתי-אפשרית. בתוך שנים אחדות עלולה להיווצר קונסטלציה שבה ימשכו הבריטים ידם מארץ-ישראל ויניחו לערבים להשתלט על הארץ.

על בסיס הערכה זו הגיע ארלוזורוב למסקנה כי יש לשקול ברצינות שינוי מהפכני במדיניות הציונית. במכתב ששלח לוייצמן בסוף יוני ואותו הפיץ גם בקרב כמה מעמיתיו בהנהגת מפא"י, כתב ארלוזורוב:

"כי בנסיבות של עכשיו אין להגשים את הציונות ללא תקופת מעבר, שבה ישלוט המיעוט היהודי שלטון מהפכני מאורגן; כי אין אפשרות להגיע לרוב יהודי או אף לשיווי-משקל בין שתי האומות (או לכל הסדר אחר שיש בו כדי ליצור בסיס למרכז תרבותי) בדרך של עלייה והתיישבות שיטתית, ללא תקופת-ביניים של ממשלת מיעוט לאומנית, אשר תכבוש את מנגנון המדינה, את האדמיניסטרציה ואת הכוח הצבאי, כדי למנוע את הסכנה של השתלטות מצד הרוב הלא-יהודי ושל מרד נגדנו (שלא נוכל לדכאו בלי שמנגנון המדינה והכוח הצבאי יהיה בידינו). במשך תקופת מעבר זו תוגשם מדיניות שיטתית של פיתוח, עלייה והתיישבות. אפשר שתפיסה זו עשויה לערער אמונות רבות שהחזקנו בהן במשך שנים. אפשר שהיא קרובה קרבה מסוכנת להלכי-רוח פוליטיים עממיים ידועים, שמעולם לא נתפסנו להם. אפשר שהתפיסה תיראה תחילה בלתי מעשית, ואפילו דמיונית. אפשר שהיא סותרת את התנאים שבהם אנו נתונים בתוקף המנדט הבריטי. כל זה מחייב דיון, שאין ברצוני לפתוח בו בכתב. אבל דבר אחד אני מרגיש בכוח הרגשה עצום, והוא – שלעולם לא אשלים עם תבוסת הציונות לפני שייעשה ניסיון שיהא שקול ברצינותו כנגד מלוא חומרת מאבקנו לחידוש חיינו הלאומיים וכנגד קדושת הפיקדון שהפקיד בידנו העם היהודי."

גילוי-דעת זה נשאר עלום, שכן כל אלה שהובאו בסודו לא הגיבו עליו כלל. עד מהרה חל שיפור דרמטי במצב הציונות והישוב עם התגברות העלייה והשיפור המהיר במצב הכלכלי. ארלוזורוב עצמו שקע במלאכת קידום ענייניה של הציונות והיחסים עם ממשלת המנדט.

אוגוסט

28 באוגוסט. בווינה התכנסה הוועידה העולמית של ברית הציונים הרביזיוניסטים. למרכז התנועה נבחרו: ז'בוטינסקי, מאיר גרוסמן, זאב סוסקין, רוברט שטריקר, ויונה מחובר. הוועידה אישרה את "החלטות קאלה" (28.9.31), בהן התיר מרכז המפלגה הרביזיוניסטית לאנשים שאינם שוקלים את השקל להשתייך לברית הצה"ר ודחתה את תנאי המשמעת של ההסתדרות הציונית. התקבלה הצעת ז'בוטינסקי ליזום פטיציה, שתהא חתומה על ידי המוני בית ישראל בכל התפוצות והיא תפנה אל ממשלת בריטניה, הפרלמנט הבריטי, חבר-הלאומים, ובה יפורטו התביעות הלאומיות היהודיות – עלייה חופשית לארץ-ישראל, רפורמה אגררית, ביטחון והגנה ליישוב.

דצמבר 

ועידת ציוני גרמניה התכנסה בפרנקפורט בצל הדאגה הגוברת בקרב יהדות גרמניה נוכח עליית הנאצים כמפלגה החזקה ביותר ברייכסטאג. כדי לעודד מעט את רוחם של הצירים, נקבעו שני דוברים מרכזיים – קורט בלומנפלד, מנהיג ציוני גרמניה, שצפה שחורות ליהודי גרמניה, ונחום גולדמן, שבא מג'נבה לעודד את השומעים, בהבטיחו להם כי ממשלות העולם ובראשן אנגליה וצרפת לא ירשו להיטלר לכונן ממשלה.

עליית הנאצים לשלטון הגבירה מאד את ההתעניינות בציונות בציבור היהודי בגרמניה ובאוסטריה. מתנגדי הציונות טענו כי התעמולה הציונית רק מסייעת לתעמולה הנאצית המרבה לצטט מן הפרסומים הציוניים המאשרים כי היהודים הם אומה נפרדת ונטע זר בגרמניה. היטלר עצמו התייחס בספרו "מיין קאמפף" (1924) אל התופעה הציונית:

"אך אם היה לי עוד ספק כלשהו בנקודה זו (שהיהודים אינם גרמנים), הוא סולק לחלוטין תודות לפעילותה של קבוצה מסוימת מקרב היהודים עצמם. תנועה גדולה בשם ציונות צמחה בתוכם. מטרתה היתה לקדם את האופי הלאומי של היהדות והיו לה מהלכים רחבים בוינה. (לא היה בעצם ניגוד ממשי בין ציונים ללא- ציונים. הלא-ציונים רק ביקשו להעלים מה שביקשו הציונים לגלות – כך שלא היה קרע ממשי בסולידריות הפנימית שלהם). המאבק המדומה בין הציונים לבין היהודים הליברליים מילא אותי בחילה. הוא היה כולו זיוף ובסתירה גמורה לכבוד המוסרי והלאומי הבלתי-מוכתם שבו התגדר תמיד הגזע הזה."