ינו 062015
 

עליית הנאצים לשלטון בגרמניה קלעה את התנועה הציונית למבוכה בדבר הדרך שבה יש לנהוג כלפי התופעה הנאצית ומדיניותה המכוונת לדחוק את היהודים מעמדותיהם הכלכליות, התרבותיות והמדיניות ולהדיר אותם מן החיים האזרחיים בגרמניה. התגובה הציונית לאורך שנת 1933 הצטיירה כמורכבת, בעלת כמה רבדים ורוויית סתירות. ברובד ראשון היה זעזוע ממעשי הנאצים; ברובד שני היתה ההכרה כי הלחץ הנאצי על יהודי גרמניה ידחף את היהודים, שלא הצטיינו עד כה ביצר העלייה שלהם, לכיוון ארץ-ישראל. ברל כצנלסון נתן ביטוי חריף לעמדה "פלשתינוצנטרית" זו בדברים שנשא בהרצאה בתל אביב: "אינני שולל שום מומנט העלול לסייע לנו. אנו חייבים לענות לכל פורענות וגם להיבנות מכל קטסטרופה. אנו חייבים להשתמש גם בגרבסקי וגם בהיטלר, ולא לפחד שמא יאמרו עלינו שאנו חיים מפרעות, מגזירות." ברובד שלישי, פלשתינוצנטרי אף הוא, חששה ההנהגה הציונית מהצפה בלתי מבוקרת של המוני עולים המחפשים מקלט בארץ ולא יהיו מוכנים או לא יהיו מתאימים לשמש צבא ההגשמה של המפעל הציוני. גם עמדה זו קיבלה ביטוי בהרצאתו של ברל:

"אין בכוחנו, כוח הציונות כולה לקלוט ולעכל בארץ המונים אווריריים, עם כל רגש ההשתתפות בצערם של ההמונים היהודיים הנמקים והגוועים בעולם, עם כל הרצון להציל כל נפש מישראל, אין עדיין בידינו לעשות זאת.  הציונות נמצאת עדיין בסטדיה זו שאיננו יכולים להרשות לעצמנו גישה רחמנית בלבד להגשמת הציונות, אף על פי שאינני אוהב לנקוט לשון צבאית, אין לי הגדרה אחרת למה שנדרש לנו בשנים אלה מאשר – צבא הגשמה. זהו מה שדרוש לנו עכשיו. עדיין אנו חייבים להעריך כל צעד, כל פעולה, לא מבחינת סיפוק רגש הרחמנות שלנו, לא מבחינת סיפוק ההערכה הסוציאליסטית שלנו, לא מבחינת הסימפתיה הסובייקטיבית, אלא קודם כל מבחינה זו, אם הוא מונח על פסי ההגשמה הציונית. אם הוא תכליתי מבחינת ההגשמה."

ברובד רביעי התקשו המנהיגים הציוניים לעמוד על מידת הדחיפות הגלומה באיום הנאצי ונראה היה להם כמו למנהיגים היהודים בגרמניה עצמה וברחבי העולם, כי גל הרדיפות בגרמניה יעבור במהרה והדברים יתאזנו. כאשר ממשלת בריטניה גילתה עניין מיוחד במצב היהודים בגרמניה ודרשה מן הסוכנות היהודית להקצות חלק גדול יותר של רישיונות העלייה שבידיה לרשות עולים מגרמניה, ההנהגה הציונית התמרמרה על ההתערבות הבריטית וסברה שאין לשנות מן הפרמטרים שעל פיהם חולקו הסרטיפיקטים ועל פיהם ניתנה עדיפות לחומר החלוצי, שברובו התרכז בפולין.

מאי

18 במאי. בלונדון הוקם ועד מאוחד לציונים ולא-ציונים שהכריז על הקמת קרן עזרה ליהודי גרמניה, בנשיאות הלורד רדינג, חיים וייצמן, ליונל דה רוטשילד, הרב הראשי הרץ, ונחום סוקולוב. הוסכם שקרן-היסוד תעמיד את מנגנונה לרשות המגבית האנגלית ובתמורה תקבל קרן-היסוד מכסה שנתית מהכנסות מגבית קרן העזרה.

29 במאי. קול-קורא להקמת קרן עולמית ליישוב יהודי גרמניה בארץ-ישראל התפרסם בחתימותיהם של הלורד ססיל, לויד ג'ורג', גנרל סמאטס, הרברט סמואל, חיים וייצמן, פליקס וארבורג, מוריס רוטנברג ונחום סוקולוב.

אוגוסט

21 באוגוסט. הקונגרס הציוני הי"ח התכנס בפראג, בין ה-21 באוגוסט ל-4 בספטמבר. השתתפו 318 צירים, על פי ההתפלגות הבאה: פועלי-ציון והתאחדות (מפא"י) – 138 צירים, ציונים כלליים – 74, רביזיוניסטים – 45, מזרחי – 39, רדיקלים – 15, מפלגת המדינה (סיעת גרוסמן) – 7. רצח ארלוזורוב ומצוקת יהודי גרמניה עמדה במרכז דיוני הקונגרס. הנשיא סוקולוב נתן ביטוי למבוכה ולתחושת אזלת-היד: "מסוכן לדבר, אך עוד יותר מסוכן לשתוק". לאמתו של דבר התנועה הציונית לא היתה ערוכה לפעולה ולהתערבות למען יהודי התפוצות מול הממשלות, אלא בעניינים ציוניים. הקונגרס הסתפק בקריאה לעולם התרבותי לסייע לעם היהודי בהגנה על זכויותיו האזרחיות. יתר על כן, מבחינה מעשית הסתייגה ההסתדרות הציונית מכל פעולה העלולה לקלקל את יחסיה עם ממשלת גרמניה ולשבש את הסיכוי להגיע להסדר שיכוון הגירה יהודית לארץ-ישראל. על כן גם לא היתה מוכנה לשתף פעולה עם הקונגרס היהודי העולמי, בהנהגת סטיפן וייז, בהכרזת חרם על סחורות גרמניה. יתר על כן, ההסתדרות הציונית אימצה את יזמתו של סאם כהן, עסקן יהודי-גרמני, שתיווך בין חברת "הנוטע" הארצישראלית, בניהול גד מכנס, לבין ממשלת גרמניה, להשגת הסכם שלפיו קיבלה חברת "הנוטע" זיכיון בלעדי על העברת רכוש יהודי עד לסך של מיליון מארק מגרמניה לארץ-ישראל, בתנאים מיוחדים. ההסתדרות הציונית נכנסה לעובי הקורה והכניסה שינויים בהסכם שהפכו אותה, באמצעות בנק אנגלו-פלשתינה, לשותף בכיר בעיסקה. על פי ההסכם, שנחתם ב-25 באוגוסט 1933, בין מיניסטריון הכלכלה הגרמני לבין בנק אנגלו-פלשתינה, נפתחו שני חשבונות בבנק הטמפלרים הפועל בגרמניה – ב"חשבון 1" יופקדו כספים של אזרחים גרמנים, שהם "בני הגזע היהודי" המתעתדים להגר לארץ-ישראל לאלתר; ב"חשבון 2" יופקדו כספים (עד לסכום של 50,000 מארק) של יהודים המתעתדים להגר בזמן כלשהו. בנק אנגלו-פלשתינה רשאי למשוך את כל הכספים המופקדים ב"חשבון 1" ולרכוש בכספים אלה ציוד ומכונות המותרים ליצוא או לשלם עבור סחורות גרמניות שהוזמנו על ידי סוחרים ויבואנים ארצישראלים. רק לאחר שהוזמנו הסחורות יוכלו העולים לקבל חלק מכספם שיופקד בחשבונות נאמנות מתאימים בבנק אנגלו-פלשתינה בארץ-ישראל. לאחר זמן הוקמה חברת "העברה" בבעלות משותפת של בנק אנגלו-פלשתינה והסוכנות היהודית, וזו קיבלה בלעדיות על כל פעולות היבוא, על התיווך בין היבואנים בארץ ליצואנים בגרמניה ועל העברת התשלומים לעולים, בשיעור שני שלישים מן הסכומים המקוריים שהופקדו.

הסכם ההעברה פעל לשביעות רצונם של כל המעורבים בו. ב-1937 הגיע הקף הסכומים שהועברו על פי ההסדר לשיעור של 37,000,000 מארק. ממשלת גרמניה ביקשה לשבור באמצעותו את החרם הכלכלי שהכריזו יהודי אמריקה על גרמניה. הסוכנות היהודית ביקשה לאפשר הגירת יהודים והעברת הון יהודי לארץ-ישראל. היהודים הגרמנים שביקשו לצאת את גרמניה בלא לאבד את כל רכושם, יכלו באמצעות הסכם זה להציל לפחות חלק ממנו ולהשיג ויזה לארץ-ישראל בקטיגוריה של "בעלי הון", שעלייתם חופשית. ההסכם פעל ללא מעצורים עד פרוץ מלחמת העולם השנייה ועד שהוטל סגר כלכלי מוחלט על גרמניה.

ההסכם עורר כמובן ביקורת חריפה מצד כל אלה שצידדו בחרם על גרמניה, בעיקר מקרב יהודי אמריקה ומקרב האופוזיציה הרביזיוניסטית. בוויכוח החריף שהתנהל סביב הסכם ההעברה ב-1935, יצא בן גוריון באף ובחמה נגד המתנגדים להסכם. בישיבת הנהלת הסוכנות, ב-23.11.35, אמר:

"השאלה העומדת לפנינו אינה רק איך לעזור לעליית יהודי גרמניה. בפעם הראשונה בתולדות הציונות הועמדנו לפני מצב שקיבוץ יהודי שלם, אחד הקיבוצים היהודיים העשירים בעולם, הועמד לפני סכנה של השמדת כל רכושו ועל ידי כך לנכונות להשקיע חלק גדול מהונו בארץ-ישראל. איש אינו יודע כמה זמן – כמה שנים או אולי רק חודשים – נשאר להצלת ההון היהודי בגרמניה או לכל הפחות חלק של ההון הזה, ותנועתנו תיתן את הדין אם לא תעשה את המאמץ הגדול ביותר להציל במינימום של זמן מכסימום של רכוש יהודי למען ארץ-ישראל. יש לי הרגשה שאף פעם לא גילה העם היהודי את כישלונו המוסרי כמו ביחס לאסון הזה, שקרה את יהודי גרמניה. מכישלון זה לא נוקתה גם התנועה הציונית. שני כיוונים נלחמו ביהדות; המתבוללים אמרו תמיד: מלחמה באנטישמיות. מלחמה זו התלבשה פעם בהוצאת ספרות אפולוגטית; עכשיו היא מתבטאת ב"חרם" נגד היטלר. הציונות אמרה: עמידת העם היהודי ברשות עצמו במולדתו. עכשיו נצטרפו גם הציונים למקהלת המתבוללים: מלחמה באנטישמיות. לאסון יהודי גרמניה עלינו לתת תשובה ציונית: להפוך האסון למקור של בניין הארץ, להציל את הנפש והרכוש של יהודי גרמניה למען הארץ. הצלה זו קודמת לכל דבר אחר."

הקונגרס הציוני הי"ח אישר תקציב של 175,000 ליש"ט, ולא היתה עדות עגומה מזו למצב המגביות הציוניות וממילא למצבה הכלכלי של ההסתדרות הציונית. להנהלה נבחרו – סוקולוב (נשיא), ברודצקי, לוקר, יעקובסון (חברי ההנהלה בלונדון), בן-גוריון, אליעזר קפלן, רופין, שרתוק, גרינבוים (חברי ההנהלה בארץ-ישראל), לואי ליפסקי (חבר ההנהלה באמריקה). רופין נבחר לרכז את עבודת הנהלת הסוכנות בארץ. מוריס הקסטר (נציג הלא-ציונים) נבחר לעמוד בראש המחלקה להתיישבות, ורנר סנטור (הנציג השני של הלא-ציונים) נבחר לעמוד בראש המחלקה ליישוב יהודי גרמניה, שרתוק ובן-גוריון בראש המחלקה המדינית.

בבחירות לקונגרס הי"ח הופיעו הרביזיוניסטים בשתי רשימות נפרדות – זו של הצה"ר בראשות ז'בוטינסקי וזו של מפלגת המדינה, בראשות מאיר גרוסמן. הפילוג בתנועה הרביזיוניסטית חל על רקע חילוקי הדעות בהנהגה הרביזיוניסטית בשאלת היחסים עם ההסתדרות הציונית. מאז הקונגרס הי"ז ותוצאותיו ביקש ז'בוטינסקי למשוך את התנועה לפרישה מן ההסתדרות הציונית. רוב חברי ההנהגה (ארבעה מתוך חמישה) התנגדו למגמה זו. ז'בוטינסקי נהנה מתמיכת הרוב המוחלט של חברי התנועה ובמרס 1933 פיזר את ההנהלה והלך למשאל בקרב חברי התנועה, שכתוצאה ממנו בא הפילוג. גם בתוך מפלגתו של ז'בוטינסקי קם ערעור על תפיסתו ומדיניותו של ז'בוטינסקי, מתוך קבוצה של "מקסימליסטים", בהנהגת אבא אחימאיר והמשורר אורי צבי גרינברג, שייסדה אגודה חשאית בשם "ברית הבריונים" (1931).

בבחירות לקונגרס הי"ח זכה ז'בוטינסקי ב-96,000 קולות לעומת 12,000 קולות שניתנו למפלגת המדינה של גרוסמן וחבריו. מערכת הבחירות בכללה היתה אלימה במיוחד, בשל המאבק החריף בין תנועת העבודה לבין התנועה הרביזיוניסטית על העליונות בתנועה הציונית. רצח ארלוזורוב, ביוני 1933, שלא פוענח מעולם, יוחס אז על ידי אנשי תנועת העבודה לרביזיוניסטים. אבא אחימאיר ושותפו לדירה אברהם סטבסקי נאסרו ולאחר זמן נאסר גם חבר פלוגת בית"ר בכפר-סבא, צבי רוזנבלט. אחימאיר ורוזנבלט זוכו במשפט, ואילו סטבסקי נמצא תחילה אשם, אך זוכה מחמת הספק על ידי בית-המשפט העליון. התהום האפלה שנפערה בין תנועת העבודה והסתדרות העובדים לבין התנועה הרביזיוניסטית העמיקה. על רקע ההתפתחויות במדינות מרכז אירופה, בסוף שנות העשרים ובתחילת שנות השלושים, שהעלו לשלטון כוחות לאומניים ופאשיסטיים, נצבע העימות בין תנועת העבודה לתנועה הרביזיוניסטית בצבעים לוהטים של אדום (סוציאליזם), חום (פאשיזם) ושחור (נאציזם). בלהט תעמולת הבחירות כינה בן-גוריון את ז'בוטינסקי בשם "ולדימיר היטלר".

מערכת הבחירות לקונגרס הי"ח נתפשה כמערכה על השליטה בהסתדרות הציונית העולמית. בבחירות אלה זכתה תנועת העבודה ב-44% מקולות הבוחרים לעומת 14% של הרביזיוניסטים. תנועת העבודה הפכה לגורם הדומיננטי בתנועה הציונית העולמית. תבוסתם של הרביזיוניסטים, שירדו במספריהם כדי שליש לעומת המספרים בבחירות לקונגרס של 1931, בודאי תרמה להחלטתם לפרוש מן ההסתדרות הציונית ב-1935. מאז קונגרס 1931 משך ז'בוטינסקי לכיוון זה, לאחר שהגיע למסקנה כי "מבפנים", במסגרת הסתדרות הציונית, לא יצליח להשליט את הקו שלו. בשנים 1933-1932 גבר הלחץ מקרב שורות התנועה הרביזיוניסטית לפרוש מן ההסתדרות הציונית או לחלופין לבנות מסגרות מקבילות לאלה של ההסתדרות הציונית.

מגמה זו הגיעה לשיאה, כאשר באוגוסט 1932, החליטה הוועידה העולמית החמישית של הרביזיוניסטים להקים את "הסתדרות העובדים הלאומית", כמסגרת חלופית להסתדרות העובדים הסוציאליסטית, שהיא בסיס כוחה של תנועת העבודה בארץ-ישראל. ב-4 בנובמבר 1932 התפרסם בעיתון "היינט" מאמרו המפורסם של ז'בוטינסקי, "יא, ברעכען" ("כן, לשבור"), התומך בהחלטה להקים את הסתדרות העובדים הלאומית במגמה מפורשת לשבור את כוחה של הסתדרות העובדים הכללית. המתיחות בין פועלים ורביזיוניסטים בכל רחבי העולם הציוני הרקיעה שחקים וקיבלה ביטוי בהתנגשויות רבות בין תומכי שני המחנות. בארץ-ישראל, בפסח 1933, הסתערו פועלים, חברי הסתדרות העובדים, על תהלוכה שקיימה חברי בית"ר ברחובות תל-אביב והיכו בהם בחמת זעם. ברל כצנלסון גינה את ההתקפה. מנהיגי שתי התנועות חשו כי הם מאבדים שליטה על הלכי הרוח והתגובות בשני המחנות.

אוקטובר. מנהיגות בית"ר הפיצה בקרב חבריה מכתב חוזר (מס' 60) המורה למתעתדים לעלות  מקרב חברי התנועה, שלא להיזקק למשרדי הסוכנות היהודית, על רקע ריבוי התלונות על אפלייה לרעה של הרביזיוניסטים בחלוקת רישיונות עלייה שהופקדו בידי הסוכנות היהודית מידי הממשלה. חלק מן הרישיונות אלה הוקצו למפלגות הציוניות, לשם חלוקה בין חבריהן. הסדר זה סיפק כר נרחב לחיכוכים פנימיים ואף להאשמות בדבר ניצול לרעה ואף שחיתות אישית של עסקנים מעורבים בחלוקת הרישיונות. בתגובה על מכתב מנהיגות בית"ר, הורתה הסוכנות היהודית למשרדי העלייה באירופה, שלא להעניק רישיונות עלייה לחברי התנועה הרביזיוניסטית המתאימים לקטיגוריה של עליית עבודה. בתגובה הודיעו הרביזיוניסטים על החרמת מגבית הקרן-הקיימת לישראל ופתיחת מגבית אלטרנטיבית במסגרת "קרן תל-חי", שנוסדה בשעתו (1929) כמכשיר עיקרי למימון פעולות הצה"ר, שכללו הכשרה צבאית של חניכי בית"ר, בארץ ובחו"ל. נובמבר

שר המושבות הודיע על כוונת הממשלה לכונן מועצה מחוקקת בארץ-ישראל.