ינו 062015
 

ינואר

התנועה הרביזיוניסטית יזמה מפעל חתימה המוני על פטיציה המופנית לממשלות העולם ולמלך בריטניה לתת את הדעת למצוקת מיליוני היהודים באירופה ודורשת לפתוח את שערי הארץ לעלייה יהודית המונית.מנקודת ראותו של ז'בוטינסקי, היה זה המנוף ליצירת לחץ גם על התנועה הציונית, שלהרגשתו איבדה את הקשר עם המוני היהודים באירופה. מפעל ההחתמה החל ב-1 בינואר. כ-600,000 חתימות נאספו, למרות התנגדותה החריפה של ההנהגה הציונית, שגינתה את יזמת ז'בוטינסקי כתכסיס המכוון לעקוף את הסמכות הציונית והקו המדיני שלה.

פברואר

28 בפברואר. ההנהלה הציונית החליטה להפסיק חלוקת סרטיפיקטים לחברי הארגון הרביזיוניסטי ולא להכיר בהכשרות של צעירי התנועה. צעד זה בא בתגובה להחלטת בית"ר להשיג סרטיפיקטים באמצעות נותני עבודה בארץ (חברת "הנוטע" וארגון "בני-בנימין") ללא תיווכה של ההסתדרות הציונית. הנהגת התנועה הרביזיוניסטית בתגובה הכריזה חרם על על הקרנות הלאומיות (קרן-היסוד והקרן הקיימת לישראל) והגישה תביעה כנגד ההנהלה הציונית בפני בית-דין הקונגרס הציוני.

בחודשים פברואר-ספטמבר יזם בן גוריון סדרה של שיחות עם מנהיגים ערבים בארץ-ישראל ובסוריה, כדי לבדוק את האפשרות להגיע להסכם בין התנועה הלאומית היהודית לתנועה הלאומית הערבית במרחב. תחילה נפגש עם מוסא עלמי, שנחשב איש סודו של המופתי. אחר כך נפגש עם עוני עבד אל האדי, מנהיג מפלגת אל איסתיקלאל, ועם המנהיג הלבנוני ריאד אל צולח. בן גוריון הציג בפניהם תכנית ובה מדינה יהודית משני עברי הירדן הכלולה בפדרציה רבתי של מדינות ערב במרחב. ערביי ערב אינם צריכים לחשוש מהפיכתם למיעוט בארץ-ישראל, שכן יהיו חלק מרוב ערבי מוחלט בפדרציה הערבית. היהודים מצדם יסייעו בהגשמת חזון הפדרציה הערבית. בתקופת המעבר, עד להגשמת התכנית במלואה, יונהג בארץ-ישראל שלטון משותף על יסוד של "פאריטי" – ייצוג שווה ליהודים ולערבים בשלטון. המנהיגים הערבים לא דחו את התכנית על הסף; אך בפגישה שקיים בספטמבר 1934 עם שני ראשי המשלחת הסורית-פלסטינית בג'נבה, שכיב ארסלאן ואחסן ביי אל-ג'עברי, נתקל בדחייה מוחלטת מצד ארסלאן, שגם פרסם את תוכן השיחה עם המנהיג הציוני.

יוני

12 ביוני. בית-דין הכבוד של ההסתדרות הציונית פסק כי בחוזר שהופץ על ידי בית"ר בדבר השגת רישיונות עלייה שלא באמצעות ההסתדרות הציונית "יש משום הפרה קשה של המשמעת הציונית ופגיעה חמורה בזכות הסוכנות היהודית המוכרת על ידי המנדט ועל ידי חוקת העלייה הארצישראלית ומפקחת על עליית העובדים לארץ-ישראל". בית-הדין תמך בהחלטת ההנהלה לבטל זמנית את זכויות העלייה של הארגון.

באוקטובר 1934, נעשה ניסיון רציני להביא לפיוס בין שני המחנות הנצים. יזמו אותו ציוני דרום-אפריקה ואליהם הצטרפו מנהיגי המחנה האזרחי בארץ ובראשם פנחס רוטנברג. בפגישות בין דוד בן-גוריון וזאב ז'בוטינסקי נוצרה קרבה בין שני האישים והם הגיעו להסכמים, שנועדו להסדיר הן את יחסי התנועה הרביזיוניסטית וההסתדרות הציונית, על בסיס עקרון המרות, שעליו עמד בן-גוריון, והן את יחסי הסתדרות העובדים הכללית והסתדרות העובדים הלאומית, שהקימו הרביזיוניסטים באפריל 1934. ההסכם הובא למשאל בין חברי ההסתדרות הכללית במארס 1935 ואלה דחו אותו ברוב של 60% כנגד 40%, לאכזבתו הרבה של בן-גוריון. נוכח הביקורת החמורה שהוטחה בו נאלץ בן גוריון בסופו של דבר כמעט להכות על חטא ולהודות כי שגה בהערכתו כי ניתן להגיע להסכם עם ז'בוטינסקי ותנועתו.

דצמבר

הושג הסכם בין ההנהלה הציונית לבין ההסתדרות הרביזיוניסטית, שלפיו ביטלה ההסתדרות הרביזיוניסטית את "פקודה 60" בדבר רישיונות העלייה ואת ההוראות בדבר חרם על הקרנות הציוניות ובתמורה התחייבה ההנהלה להחזיר את זכויות העלייה של בית"ר ואת זכויותיה בהכשרה ובמשרדים הארצישראליים.

הושג הסכם בין הסוכנות היהודית לבין הבנקים "לוידס בנק" ואפ"ק על מלווה בסך 500,000 ליש"ט לתקופה של 15 שנה. מלווה זה אמור לחלץ את הסוכנות היהודית מן הלחץ הכספי הממושך בו היא נתונה.