ינו 062015
 

מרס

28 במרס. במושב הוועד-הפועל הציוני, שהתכנס בירושלים, התפתח ויכוח נרגש סביב שאלת העלייה ההמונית לארץ-ישראל. שנה זו הסתמנה כבר כשנת השיא בעלייה הליגלית לארץ-ישראל. בחוגי הפועלים הובע החשש כי עלייה זו של יהודים, שכל מבוקשם הוא לקבל כאן מקלט, תפגע באופייה החלוצי של הארץ. וייצמן היה שותף לדאגה זו וביטא אותה כך: " הציונות היא חיי עולם, והצלת אלפי יהודים איננה לגבי זה אלא חיי שעה. הניגוד בין חיי עולם לבין חיי שעה מורגש יום-יום. – – ארץ זו איננה רק ארץ ההצלה, אלא גם ארץ הגאולה". ברל כצנלסון התבטא כך: "במצב של הידחקות המונים אל הארץ, טבעי הדבר שזרם העלייה מכיל חלקים ניכרים, שהצורך שלהם בארץ הוא גדול, אך בעזרתם אי אפשר לשמור על עמדות המשק העברי; והתוצאה של כמות זו בעלייה היא שעמדותינו הראשונות מוזנחות ונהרסות". הוא תקף את דברי מנהיג המזרח"י, הרב מאיר ברלין, שתבע התחשבות בהמוני העולים הזקוקים למקלט, בשם מידת הרחמים: "אבל אני חולק לחלוטין על ההשקפה של הרב ברלין, המחליף את מידת הבניין במידת הרחמים. כולנו בדעה אחת, שכל ישראל יש להם חלק בארץ-ישראל, ומידת הרחמים אף היא איננה זרה לכולנו. ואילו בנו היה הדבר תלוי לפתוח את שערי הארץ לרווחה בפני כל יהודי – היינו מתנגדים לכל דעה האומרת: יהודי זה רצוי וזה אינו רצוי. אבל אנחנו עובדים בתנאים של כמות נתונה.  – – – וכיוון שאנו מוגבלים בכמות מסוימת, חובה עלינו להוציא מתוך אותה כמות את מקסימום הכוחות ההכרחיים לבניין." מנהיג הפועלים, דוד בן-גוריון, טען, כי נוכח ההתפתחויות בארץ ובעולם, יש חשיבות לעלייה ההמונית, "כי אין יודע מה ילד יום. ואנו מצווים להגדיל את כוחנו בכל המהירות ובכל האפשרות. בכמות יש מנוף פוליטי, מנוף פוליטי עיקרי. גודל העליה משנה את כל הקונצפציה הציונית גם בעיני העם היהודי וגם בעיני העולם. גודל העליה עושה את הציונות המדינית לעובדה, לכוח. העליה ההמונית הזו היא העובדה הפוליטית המרכזית של שעה זו."

 

 

אפריל

22 באפריל. הוועד-הפועל של הברית העולמית של הצה"ר, בישיבה שקיים בפאריס, קיבל החלטה על פרישת ההסתדרות הרביזיוניסטית מההסתדרות הציונית. הודעה על כך נשלחה להנהלה הציונית.

יוני

16 ביוני. בקרקוב נפתחה ועידת הברית העולמית של הציונים הכלליים, בהשתתפות 60 צירים מ-18 ארצות. הוועידה התפלגה בין ימין ושמאל ("מתקדמים") בשאלת הקמת הסתדרות עובדים עצמאית מול הסתדרות העובדים בארץ-ישראל. לא הושגה הכרעה, אך "המתקדמים" הכריזו על פרישתם מן הברית העולמית והקמת "התאחדות עולמית של ציונים כלליים", אותו יזמו הציונים של צ'כיה, יוגוסלביה, גרמניה ולטביה ואליהם הצטרפו ההסתדרויות הארציות של אנגליה, צרפת, וכן סיעת "המתקדמים" בארץ-ישראל בהנהגת משה גליקסון, סיעת הרדיקלים בהנהגת נחום גולדמן, הנוער הציוני, החלוץ הכלל-ציוני, וחלק מההסתדרויות הארציות של ליטא, אוסטריה ושוויץ.

אוגוסט

20 באוגוסט. הקונגרס הציוני הי"ט התכנס בלוצרן, בהשתתפות 463 צירים ו-29 חברי הוועד-הפועל הציוני. חלוקת הצירים היתה כדלקמן: גוש ארץ-ישראל העובדת (סיעת הפועלים) – 209, התאחדות הציונים הכלליים א' – 81, ברית הציונים הכלליים ב' – 47, המזרח"י – 66, מפלגת המדינה העברית – 11, נציגי הסתדרויות ארציות – 49. בפתיחת הקונגרס הודיעו נציגי המזרח"י על פרישתם מן הקונגרס נוכח אי-קיום ההבנות בעניין שמירת הדת בארץ. בסופו של דבר הושגה נוסחת פשרה שהחזירה את המזרח"י לספסלי הקונגרס. באמצע הדיונים קיים הקונגרס שביתת מחאה של חצי יום על רדיפות היהודים בגרמניה.

וייצמן נבחר לנשיאות, בתמיכת גוש העבודה. סוקולוב נבחר כנשיא הכבוד של ההסתדרות הציונית. בהנהלה שנבחרה היה משקלם של נציגי מפא"י – בן-גוריון, קפלן, שרתוק – מכריע. ברודצקי היה נציג ציונים כלליים א', פ. רוטנשטרייך היה נציג ציונים כלליים ב', גרינבוים ייצג את הרדיקלים, הרב יהודה ליב פישמן ייצג את המזרח"י.

 

ספטמבר

4 בספטמבר. מועצת הסוכנות היהודית התכנסה בלוצרן למושבה הרביעי ובחרה את הנציגים הלא-ציוניים להנהלת הסוכנות – מוריס הכסטר, ורנר סנטור, מ. קארפף.

7 בספטמבר. בווינה התקיים קונגרס היסוד של ההסתדרות הציונית החדשה (הצ"ח), בהשתתפות 280 צירים. כ-713,000 חברים, מ-32 מדינות, השתתפו בבחירות לקונגרס הרביזיוניסטי. מספר מרשים זה (שעלה על מספר המצביעים לקונגרס הציוני), גם אם היה מנופח ומלאכותי, העיד על המבוכה והתסכול השוררים בעולם היהודי, בעיקר בארצות מרכז ומזרח-אירופה, נוכח ההרעה הגוברת במצב היהודים שם. בנאום הפתיחה הכריז ז'בוטינסקי כי ההסתדרות החדשה שואפת לא רק לבנות את ארץ-ישראל אלא גם לחסל את הגולה ולהעביר לארץ את מיליוני היהודים. הוא בישר על תכנית עשור להתיישבות מיליון וחצי יהודים בשני עברי הירדן. הקונגרס אישר את חוקת ההסתדרות, בה נאמר כי מטרת הציונות היא יצירת רוב יהודי משני עברי הירדן וייסוד מדינה יהודית בארץ-ישראל. ההסתדרות החדשה דורשת כבעלת זכות לייצג את העם היהודי בפני ממשלת המנדט. ההסתדרות שומרת לעצמה את הזכות לדרוש הכרה מחבר-הלאומים כבאת-כוח של העם היהודי כולו. הקונגרס קיבל החלטות נגד הסכם ההעברה ונגד תכנית המועצה המחוקקת, בעד לשכות עבודה נייטרליות בארץ-ישראל, בעד תכנית העשור להתיישבות יהודית רבתי משני עברי הירדן, נגד שיטות החינוך הנהוגות בארץ, בעד הקמת מחלקה מיוחדת לענייני דת שתפקח על שמירת השבת והכשרות בארץ-ישראל. נבחרה הנהלה בת 11 חברים; ז'בוטינסקי נבחר לנשיא ההסתדרות.

נובמבר

11 בנובמבר. הוסכם על חלוקת התפקידים בהנהלת הסוכנות היהודית. בן-גוריון נבחר ליושב-ראש ההנהלה; משה שרתוק ובן-גוריון – מחלקה מדינית; פישמן, גרינבוים, שרתוק ובן-גוריון – מחלקת הארגון; א. קפלן – גזבר; י. גרינבוים – מחלקת העבודה; פ. רוטנשטרייך – המחלקה למסחר ותעשייה; שרתוק וסנטור – מחלקת העלייה.