ינו 062015
 

יולי

7 ביולי. פורסם דו"ח הוועדה המלכותית (ועדת פיל). הוועדה פסקה כי המנדט אינו בר ביצוע ויש לסיים את המנדט ולהמיר אותו בפתרון של חלוקת הארץ בין מדינה יהודית ומדינה ערבית. ב-30 ביוני נדונה תכנית ועדת פיל בקבינט הבריטי ונתקבלה הצעת שר המושבות לפרסם את הדו"ח בצירוף הבעת תמיכה של הממשלה.

20 ביולי. בדיון שהתקיים בבית-הלורדים הציע הארכיבישוף מקנטרברי לכלול את ירושלים החדשה במדינה היהודית. הלורד סמואל תקף בחריפות את תכנית החלוקה. יש לשמור על אחדות הארץ ולקבוע מראש את שיעור גודלו של הישוב היהודי (40% מכלל התושבים).

21 ביולי. נפתח הדיון בבית-הנבחרים על תכנית החלוקה. תומכי הציונות בבית, ביניהם צ'רצ'יל, לויד ג'ורג', אטלי, ווג'ווד, הביעו התנגדות נמרצת לתכנית החלוקה. צ'רצ'יל הכריז כי יש לאפשר ליהודים להגיע לרוב בארץ-ישראל. תומכי הציונות לא היו מודעים לתפנית שהתחוללה בצמרת ההנהגה הציונית – וייצמן ובן-גוריון בראש כולם – שסיגלה לעצמה קו של תמיכה בתכנית החלוקה.

עם פרסום הדו"ח ב-7 ביולי הוציאה הנהלת הסוכנות גילוי-דעת ובו היא דוחה על הסף את קביעת הוועדה כי המנדט אינו בר-ביצוע. יש להמשיך את משטר המנדט ולקיים אותו ככתבו וכרוחו. ההנהלה תמרנה בזהירות מול גוש גדול של מתנגדים לתכנית החלוקה בקרב המחנה הציוני. קו ההתנגדות חצה מפלגות. על המתנגדים נמנו גם כמה ממנהיגיה הבולטים של מפא"י – ברל כצנלסון, יצחק טבנקין, גולדה מאירסון. בשורת המתנגדים בלטה דמותו של מנחם אוסישקין, "איש הברזל של הציונות". גם ההנהגה הציונית באמריקה, הנשלטת על ידי קבוצת ברנדייס, הביעה התנגדות מוחלטת לתכנית החלוקה.

אוגוסט

3 באוגוסט. הקונגרס הציוני ה-כ' התכנס בציריך. הוויכוח סביב תכנית החלוקה עמד במרכז הדיונים. וייצמן בנאום הפתיחה שלו, לאחר שנתן ביטוי לקונסנזוס הציוני השולל את קביעת ועדת פיל כי המנדט אינו יכול להתבצע, ניסח בבהירות את הברירה המדינית שבפניה ניצבת הציונות:  "הברירה שלפנינו היא: מיעוט יהודי בכל ארץ-ישראל – ייתכן אפילו לומר: בארץ-ישראל ערבית – או גוש של רוב יהודי בחלק מן הארץ". אוסישקין ביטא את עמדת הבלתי- מתפשרת: "העם היהודי שואף לשוב אל ארצו, אל כל ארצו, לכל חלקיה. הוא לא יוותר אף על החלק הקטן ביותר של ארצו, השייכת לו גם לפי ההיסטוריה וגם לפי המנדט. לומר זאת בגלוי וביושר – זהו תפקידנו, גם מנימוקים מוסריים וגם מטעמים תכסיסיים". הרב מאיר ברלין, מנהיג המזרח"י ביטא את העמדה הדתית המקדשת את בעלות עם ישראל על ארץ-ישראל, בלא קשר למצבו של עם ישראל ולמציאות המדינית והכלכלית שבהווה: "הציונות אינה בעינינו תשובה ליהודים רעבים בלבד, וכן איננו תובעים את זכותנו מטעם יושר מוסרי. העולם ההווה אינו נוהג על פי עיקר זה. יסודה של הציונות הוא כי ארץ-ישראל היא שלנו ולא ארץ של ערבים, ולא מפני שלערבים יש הרבה ולנו יש מעט. אנו דורשים את ארץ-ישראל כולה, באשר זוהי ארצנו אנו". ברל כצנלסון אמר: " אל נעזוב את המיסטיקה של ארץ-ישראל ההיסטורית למען המיסטיקה של מדינה יהודית.   – – – בידנו שטר-חוב ולא לנו לקרוע אותו, כי אם לדרוש את פירעונו. – – – יש המזדרזים אצלנו לסתום את הגולל על המנדט. ייתכן שזוהי תעודה פחותת-ערך, חלשה, בעלת תוכן סתום מאד, הסובל פירושים רעים ומסולפים. ואף על פי כן אל נזלזל בה. נתייסרנו עמה הרבה ייסורים, אבל בעזרתה גם עמדנו בניסיונות ובגזירות. – – – אל נמהר אפוא להשמיט מידינו את הבסיס הבין-לאומי של מעמדנו הפוליטי. אם יש מי שרוצה לשבור את המנדט, אל נקל עליו את המלאכה."  גרינבוים לגלג על מתנגדי תכנית החלוקה הסבורים כי ההסתדרות הציונית תוכל לכפות על בריטניה להמשיך את המנדט. הוא טען כי הוא מזהה אצל מתנגדי החלוקה "פחד פשוט מפני הכוח שנקבל", פחד מפני המדינה והאחריות הכרוכה בה. בן-גוריון, שספג ביקורת מצד חבריו במפא"י על השינוי הדרמטי שחל בעמדתו כלפי רעיון המדינה, טען כי גישתו היא מעשית: בעיניו המדינה אינה מטרה לעצמה, אלא אך ורק "מכשיר להגשמת הציונות". המדיניות הציונית צריכה להיות מכוונת תמיד אך ורק על פי השאלה מהו השלב הבא בהגשמת הציונות. "אבן-הבוחן המעשית היא: היש בתכנית זו להגדיל את העלייה היהודית, להרחיב את מידות התיישבותנו, לשנות את יחסי הכוחות בארץ לטובתנו?" בטווח הרחוק גם המדינה היא רק שלב בדרך להגשמת החזון הציוני במלואו.

ההנהגה הציונית הצליחה להפיק מן הקונגרס החלטה הדוחה מצד אחד את מסקנות ועדת פיל ואת תכנית החלוקה, אך מייפה את כוחה של ההנהלה לשאת ולתת עם הממשלה לבירור התנאים של ההצעה לכונן מדינה יהודית בארץ-ישראל. אם תגובש תכנית מוגדרת היא תובא בפני קונגרס מיוחד לדון ולהחליט עליה. החלטה זו היתה מספיקה, מנקודת ראותה של ההנהלה, לקידום תכנית החלוקה בתיאום עם ממשלת בריטניה. ואמנם תוך זמן קצר התלונן אוסישקין כי ההנהלה, במסווה של "הכנות" ו"בדיקות", מכינה תכניות וסקרים המקדמים את תכנית החלוקה צעד אחר צעד, למרות שהקונגרס עוד לא נתן הסכמתו לתכנית.

תכנית החלוקה כבסיס למדיניות הבריטית החדשה בארץ-ישראל הוצגה בפני ועדת המנדטים של חבר-הלאומים. ועדת המנדטים הביעה מורת רוח על פסיקתה החד-צדדית של הוועדה בדבר אי-ישימות המנדט. עם זאת, הסכימה לבדוק את התכנית, אך שללה יישום מיידי של תכנית החלוקה והקמת שתי מדינות חדשות. יש לקבוע תכנית לתקופת הכשרה של שני העמים לקראת העצמאות. ועדת המנדטים גם מתחה ביקורת על התנהגות ממשלת המנדט נוכח המרד הערבי. חובה היתה על הממשלה לנקוט מיד בצעדי דיכוי כנגד גילויי ההתקוממות בארץ.

מועצת הסוכנות היהודית התכנסה מיד אחרי הקונגרס למושבה החמישי. היא אימצה את החלטת הקונגרס לגבי תכנית החלוקה והוסיפה החלטה הקוראת לממשלת בריטניה "לכנס ועידה משותפת של היהודים ושל ערביי ארץ-ישראל כדי לבדוק את האפשרויות להשיג הסכם של שלום בין היהודים ובין הערבים בתוך ארץ-ישראל בלתי מחולקת ולטובתה, על בסיס הצהרת בלפור והמנדט". החלטה זו שיקפה את עמדתם של הלא-ציונים באמריקה, בהנהגת ורבורג, שהתנגדו תכלית התנגדות לתכנית החלוקה, לאו דווקא בגלל אי-הרצון לחלק את ארץ-ישראל, כי אם בשל הרתיעה הבסיסית מפני אפשרות הקמתה של מדינה יהודית העלולה לסבך את מעמדם של היהודים בתפוצות המערב.

האופוזיציה לתכנית החלוקה יצרה לרגע חיבורים משונים בין גורמים מנוגדים תכלית ניגוד, כמו אוסישקין, חיימסון ומגנס, ניוקומב הבריטי, שניסה לתווך בין המופתי לבין מתנגדי החלוקה בקרב הציונים. דובר לרגע על הסכמה ערבית לתכנית שתיצור שוויון מספרי בין היהודים והערבים בארץ. הנהלת הסוכנות לא העזה לעצור בעד המשא-ומתן שהובילו מגנס וחיימסון; אך ברי היה שהאינטרס שהפגיש לרגע את אוסישקין ואת נציגי המופתי היה אך ורק הרצון לטרפד את תכנית החלוקה ועל כן לא נשא פרי.

דצמבר

8 בדצמבר. בקבינט הבריטי נערך דיון מקיף בשאלת ארץ-ישראל כדי ליישב את חילוקי הדעות בין משרד החוץ למשרד המושבות סביב תכנית החלוקה. משרד החוץ הסתייג מן התכנית והדגיש את הקשיים שתכנית זו מעוררת במרחב הערבי והמוסלמי ומשבשת את יחסיה של בריטניה עם המדינות במרחב. שר-המושבות, אורמסבי-גור, לחץ ליישום מהיר של התכנית והציע לשגר לארץ ועדה טכנית שתעבד תכנית מפורטת לביצוע החלוקה. בממשלה התחזקו הדעות – בעיקר דעתו של ראש-הממשלה, נוויל צ'מברליין – כי תכנית החלוקה אינה בת-ביצוע. צ'מברליין נאחז בהצעת שר-המושבות לשגר ועדה טכנית לארץ-ישראל, אך בהנחיות לוועדה יש לקבוע כי היא נהנית מחופש גמור להציע תיקונים לתכנית.