ינו 062015
 

ינואר

4 בינואר. שר-המושבות, מלקולם מקדונלד, הגיש לקבינט תזכיר מפורט, בו הוא קובע כי יש לדחות את דרישת היהודים להקים מדינה יהודית בכל שטחה של ארץ-ישראל המערבית ואת דרישת הערבים להפוך את ארץ-ישראל למדינה ערבית. הוא מצביע על שתי חלופות: א) מדינה דו-לאומית, אך ספק אם זו אפשרית נוכח הפער העמוק והניגודים בין שני העמים; ב) חלוקה במסגרת פדרציה ערבית. בסוגיית העלייה יש לקבוע את שיעוריה על פי שיקול מדיני ולא כלכלי. זו הסוגיה הרגישה ביותר מנקודת ראות ערבית ועל כן יש להסכים להגבלת העלייה, כך שבתוך עשר השנים הבאות יגדל מספר היהודים עד לגג של 40%-35% מכלל האוכלוסיה. המשך העלייה יותנה בהסכם בין היהודים והערבים. יש להטיל הגבלות גם על הרכש הקרקעי של היהודים.

16 בינואר. ראשי המטות של הצבא הגישו אף הם תזכיר לקבינט ובו הם מצביעים על חשיבותן האסטרטגית של מצרים ומדינות ערב, על רקע המצב הבינלאומי המחמיר והולך וביחוד האיום הנשקף מצדה של איטליה באגן הים התיכון. נוכח הסכנות הנשקפות והאפשרות לפרוץ מלחמה גלובלית, יש להבטיח מצב של רגיעה ויחס אוהד מצד המדינות במרחב, כדי להבטיח את נתיבי האוויר והיבשה מהודו והמפרץ הפרסי לאזור תעלת סואץ.

27 בינואר. ועדת הקבינט קיימה דיון בתזכיר שר-המושבות. עיקר הדיון נסב על שאלת העלייה. שר-החוץ, הליפקס, צידד בוויתורים מרחיקי לכת לערבים. ועדת הקבינט הסכימה כי יש לקבל את הצעותיו של שר-המושבות לגבי מכסות העלייה; אך יש לסכם עניין זה בוועידה המשותפת עם נציגי היהודים והערבים.

הנהלת הסוכנות היהודית הרכיבה ועדה מייעצת רחבה ככל האפשר, שבה השתתפו רוב חברי ההנהלה, חברי הוועד האדמיניסטרטיבי של הסוכנות היהודית, בהרכב ציונים ולא-ציונים, נציגי הגורמים השונים בישוב, נציגי אגודת-ישראל, אישים יהודים מבריטניה, ארצות-הברית ומדינות המערב, מפולין ומדרום-אפריקה. בוועדה היו גם נשיא הוועד הלאומי יצחק בן צבי, הרבנים הראשיים, הרצוג ועוזיאל, הרב הראשי של בריטניה, יוסף הרץ, נשיא המזרח"י הרב מאיר ברלין, ברל כצנלסון, מנחם אוסישקין, הלורד רדינג, ג'ימס דה רוטשילד, סטפן וייז, רוברט סולד, הרב ליאו בק, נשיא יהודי גרמניה הוזמן אף הוא, אך הממשלה הנאצית אסרה על יציאתו.

פברואר

7 בפברואר. נפתחה ועידת לונדון. לוועידה הוזמנו מצרים, עיראק, ערב הסעודית, תימן, עבר-הירדן. צרפת התנגדה לזימונן של סוריה ולבנון. בלחץ מצרים הסכימה הממשלה לשתף בנציגות הפלשתינאית את חברי הוועד הערבי העליון ואת הגולים לאיי סיישל, שבהם ראתה אחראיים למרד הערבי. בכנס בקהיר (17 בינואר) החליטו נציגי המדינות הערביות לא לשבת לשולחן עגול עם הנציגים היהודים ולא לקיים אתם משא-ומתן. ישיבות הוועידה נערכו עם שני הצדדים בנפרד.

הערבים הציגו עמדה אחידה וחד-משמעית: הקמת מדינה ערבית עצמאית לאלתר; הפסקת העלייה והפסקת מכירת קרקעות ליהודים. שר-המושבות לא דחה על הסף את דרישות הערבים והן נידונו בוועדת השרים ובקבינט. שר-המושבות לחץ לבוא לקראת הערבים והציע כי הממשלה תודיע על כוונתה להקים מדינה ארצישראלית עצמאית ועל כינוס ועידת שולחן עגול לעיצוב חוקה למדינה החדשה. הצעות אלה אושרו על ידי ועדת הקבינט והן הוגשו ב-23 בפברואר לערבים וליהודים. נציגי מדינות ערב וחלק מן הנציגים הפלשתינאים קיבלו את ההצעות. גם המשלחת היהודית לא דחתה את ההצעות על הסף וביקשה לדון בהן ולהציע תיקונים.

הוויכוח העיקרי התנהל סביב שאלת העלייה. הממשלה הציעה להגביל את העלייה לתקופה של חמש שנים ולהעמידה על 100,000 עולים. אחר כך יוכרע המשך העלייה בוועידת שולחן עגול. בלחץ הערבים עשתה הממשלה ויתור נוסף: קיצצה את המכסה הכוללת ל-75,000 עולים ולאחר מכן יהיה המשך העלייה תלוי בהסכמת הערבים.

בקרב המשלחת היהודית פרץ ויכוח בין המצדדים בפרישה מן השיחות, ובראשם בן גוריון, לבין וייצמן ורוב חברי המשלחת, שביקשו לא לדחוק את הקץ. ביזמת הבריטים התקיימו שלוש פגישות בין הנציגים היהודים לבין נציגי מדינות ערב, ללא השתתפות הנציגים הפלשתינאים. שיחות אלה לא הניבו תוצאות; אך הן היוו תקדים והיתה זו הפעם הראשונה והאחרונה בה נפגשו מנהיגים יהודים וערבים בתקופת המנדט.

מרס

15 במרס. ההצעות הסופיות של הממשלה הוגשו לשתי המשלחות: א) בארץ-ישראל תקום מדינה עצמאית לאחר תקופת מעבר משוערת בת עשר שנים. בתקופת המעבר יינתן לתושבים חלק בשלטון המחוקק והמבצע; ב) העלייה היהודית תוגבל לסך 75,000 עולים בחמש השנים הבאות; לאחריהן יהיה המשך העלייה תלוי בהסכמת הערבים; ג) מכירת הקרקעות ליהודים תוגבל. שתי המשלחות דחו את ההצעה הבריטית. הדחייה הערבית עוררה אכזבה בממשלה. המכשלה העיקרית בעיני הערבים היתה סירוב הממשלה להתחייב על תאריך יעד מחייב לסיום תקופת המעבר ומתן עצמאות לארץ.

17 במרס. ועידת לונדון הסתיימה ללא הסכם. הממשלה דחתה את פרסום עיקרי מדיניותה החדשה בתקווה להגיע לכלל הסכמה עם מדינות ערב במשא-ומתן בלתי רשמי שהתנהל עמן. גם הציונים ביקשו לדחות את מועד פרסום המדיניות החדשה בתקווה להשפיע על הממשלה להשעות את התכנית, בסיוע גורמי חוץ כמו ארצות-הברית וצרפת ובסיוע מפלגת הלייבור האופוזיציונית.

מאי

17 במאי. למרות כל הלחצים וההתלבטויות בתוך הקבינט פנימה, דבק הקבינט בקו החדש ופרסם בסופו של דבר את פרטי המדיניות החדשה במסמך הידוע כ"ספר הלבן 1939": מטרת הממשלה היא לכונן בתוך עשר שנים מדינה ארצישראלית (Palestine State) עצמאית, בה יטלו חלק הערבים והיהודים ויובטחו האינטרסים החיוניים של שני העמים. בתקופת המעבר יינתן לתושבי הארץ חלק גדל והולך בשלטון, על פי שיעורם באוכלוסיה. אם בתום התקופה יתברר שיש לדחות את מועד הקמת המדינה, הממשלה תתייעץ עם נציגי התושבים בארץ, עם מועצת חבר-הלאומים ועם נציגי מדינות ערב השכנות. בתקופת חמש השנים תותר עלייה שתביא את מספרי היהודים לכדי כשליש מאוכלוסיית הארץ. על בסיס זה נקבעו שיעורי העלייה בחמש השנים האלה לכדי סך כולל של 75,000 עולים. לאחר פרק זמן זה תותר עלייה רק בהסכמת הערבים. בתום חמש שנים תהיה הממשלה משוחררת מהתחייבותה להקל על המשך פיתוחו של הבית הלאומי. הנציב העליון יקבל סמכויות להגביל מכירת קרקע ליהודים.