ינו 132015
 

אפריל

לוועידת היסוד של האומות-המאוחדות בסן-פרנציסקו, בהשתתפות 49 מדינות, הוגש תזכיר מאת הסוכנות היהודית, בחתימת הנשיא וייצמן. בתזכיר הוצג הרקע ההיסטורי של משטר המנדט בארץ-ישראל; תואר מצבו של העם היהודי לאחר השואה והוצגו התביעות הציוניות, בהתאם לתכנית בילטמור: א) הכרזה על החלטה לכונן את ארץ-ישראל כקהיליה יהודית חופשית ודמוקרטית;  ב) ביטול מיידי של ההגבלות על העלייה ורכישות הקרקע;  ג) מסירת הסמכות על העלייה ועל הפיתוח לסוכנות היהודית;  ד) עזרה כספית בינלאומית למטרות אלו;  ה) הענקת זכות ההופעה והייצוג לסוכנות היהודית בכל ועידה בינלאומית שתדון בעתידה של ארץ-ישראל.

בסן-פרנציסקו נוכחה משלחת יהודית, מורכבת מנציגי הסוכנות, הקונגרס היהודי וגופים אחרים. המשלחת זקפה לזכות השתדלויותיה את הכללת המושג של "זכויות עמים" בסעיף 80 של מגילת האומות-המאוחדות.
חמש מדינות ערביות היו מיוצגות בוועידה – מצרים, עיראק, ערב הסעודית, סוריה, לבנון. נציגי המדינות הערביות ניסו להעביר בוועידה, במסגרת הדיונים על משטר הנאמנות האמור להחליף את ההסדרים שנקבעו בשעתו על ידי חבר-הלאומים בשטחים שאוכלוסיהן לא זכו בעצמאות, החלטה האומרת כי מגילת האו"ם תכיר בזכויותיו של עם אחד בלבד בשטח שעליו יוטל משטר נאמנות מטעם האו"ם. השלכותיו המסוכנות על זכויות היהודים בארץ-ישראל, כפי שאושרו בכתב המנדט ובספר הלבן שנלווה אליו, היו ברורות. נציגי בריטניה, ארצות-הברית וצרפת בוועדת הנאמנות התנגדו בתוקף להצעה הערבית, שהיתה עשויה לפגוע באינטרסים חיוניים של המעצמות בכל רחבי העולם. בהצבעה על ההצעה נחלו הערבים כישלון חרוץ. המשלחת הרוסית הצטרפה תחילה לעמדת המעצמות האחרות בשלילת ההצעה הערבית; אך תוך זמן קצר שינו הרוסים את טעמם והעלו מחדש את העיקרון התובע ביטול הסדרי החסות ומתן עצמאות לתושבי הארץ. ההתנהלות ההפכפכה של הרוסים, אף שלא נשאה פרי, בלבלה את הפרשנים ועוררה תהיות על מניעי הרוסים: האם נבעו מרצון להשביע את רצון הערבים או ממבוכה ובלבול ששררו עדיין בתהליך עיצוב המדיניות הגלובלית של ברית-המועצות.

 20 באפריל. נציגי המועצה הציונית האמריקנית לשעת חירום, ד"ר סטיבן וייז, יו"ר המועצה וחיים גרינברג, יו"ר הוועד-הפועל של המועצה, נפגשו עם הנשיא טרומן, שמונה ימים לאחר שנכנס לכהונתו בבית הלבן. טרומן תודרך על ידי מזכיר המדינה, אדוארד סטטיניוס, על התנועה הציונית ובעיית ארץ-ישראל. במכתב לנשיא הזהיר סטטיניוס מפני הלחץ שיפעילו הציונים עליו בשאלת ארץ-ישראל. סטטיניוס הצביע על המתח הקיים בין האינטרסים האמריקנים במזרח התיכון לבין התמיכה האמריקנית בדרישות הציוניות. הנשיא קצב לפגישה זמן קצר. טרומן דיבר על אהדתו לציונות ואמר כי ארצות-הברית תעשה כמיטב יכולתה לעזור ליהודים להקים לעצמם בית לאומי. וייז הסב את תשומת לבו של הנשיא לסכנה שהמומחים במחלקת המדינה לא ישתפו עם הנשיא פעולה בסוגיה הציונית. טרומן התייחס בלגלוג אל "המומחים" למיניהם – "הבחורים במכנסיים המפוספסים", כלשונו. ידוע לו שיש בסגל מחלקת המדינה אנשים הסבורים כי הם יתוו את המדיניות בשאלת ארץ-ישראל; אך הם טועים. הוא, הנשיא יהיה הקובע ומי שלא ישלים עם שיטה זו של ניהול העניינים, יוכל לפרוש. הנציגים הציוניים יצאו מעודדים.

מאי

22 במאי. וייצמן שיגר תזכיר לצ'רצ'יל ובו הזהיר כי היהודים "לא יוכלו להתייחס בסבלנות" להמשך משטר "הספר הלבן" והם תובעים החלטה מיידית על הקמת ארץ-ישראל כמדינה יהודית (נוסחת בילטמור) והענקת כל הסמכויות הדרושות לביצוע העלייה ופיתוח הארץ. יתר על כן, ממשלת בריטניה צריכה לסייע בהשגת סמכות בינלאומית להעברת היהודים הרוצים בכך להתיישבות בארץ-ישראל, לקבלת הלוואה בינלאומית ופיצויים מגרמניה. בצמוד לתזכיר וייצמן פנתה הסוכנות היהודית לממשלה בדרישה להפקיע את הרכוש הגרמני בארץ ולהשתמש בו ליישובם מחדש של פליטים יהודים. צ'רצ'יל בתשובתו טען כי שאלת ארץ-ישראל תוכל להיפתר רק לאחר שיושג הסכם בין המעצמות על תנאי השלום.

יוני

במערכת הבחירות שהתנהלה בבריטניה, חזרו דוברי מפלגת הלייבור על העמדה שגובשה בוועידת המפלגה ב-1944, כי יש לבטל את הספר הלבן, לאפשר הגירה יהודית בלתי-מוגבלת לארץ-ישראל ולעודד הגירת ערבים מן הארץ.

21 ביוני. טרומן מינה את ארל ג' האריסון, דיקן בית הספר למשפטים באוניברסיטת פנסילבניה בפילדלפיה, לחקור את מצב העקורים באירופה בשטחים המוחזקים בידי בעלות-הברית, עם דגש מיוחד על בעיית הפליטים היהודים.

יולי

טרומן יצא לוועידת פוטסדאם, שם נפגש לראשונה עם צ'רצ'יל ועם סטאלין. בשיחה עם צ'רצ'יל ובמכתב אליו העלה טרומן את שאלת ארץ-ישראל והביע תקוותו, שממשלת בריטניה "תוכללמצואאתהאפשרות לנקוט ללא דיחוי צעדים לקראת ביטול ההגבלות שבספר הלבן על עלייה יהודית לארץ-ישראל". טרומן חזר על בקשה זו גם באוזני אטלי שהחליף את צ'רצ'יל בשלטון.

5 ביולי. ניצחון הלייבור עורר שמחה ביישוב ובתנועה הציונית. באו ימי ציפייה להכרזה מצד הממשלה החדשה על תפנית במדיניות הארצישראלית. הכרזה כזאת בוששה לבוא.

הממשלה הבריטית החדשה הקימה ועדת קבינט לשאלת ארץ-ישראל, בהרכב שר החוץ בווין, שר המושבות הול, ושר האוצר קריפס. זו ישבה על המדוכה בחודשים יולי-אוגוסט וגיבשה תכנית מדינית המבוססת על עקרונות הספר הלבן מ-1939. שתי ההמלצות העיקריות של הוועדה היו:   א. אישור עלייה יהודית במכסה של 1,500 נפש לחודש;  ב. הקמת מוסדות ממשל עצמי לאלתר (ביצוע השלב השלישי בתכנית הספר הלבן המקורי, שלב שהוקפא בזמן המלחמה).

בסוף יולי פתחה הליגה הערבית משרד הסברה בוושינגטון, בראשות אחמד שוקיירי. גם ההנהלה הציונית החליטה להרחיב את פעילות המשרד בוושינגטון ומינתה את אליהו אפשטיין (אילת) כמנהל המשרד המדיני שם, בהמלצתו של גולדמן.

אוגוסט

בתחילת החודש נערך בלונדון כינוס ציוני עולמי, שהוגדר כמושב הוועד הפועל הציוני (הראשון לאחר המלחמה), ובו למעלה ממאה צירים משבע-עשרה ארצות, בהם גם נציגים שהוכרו כ"שליחי שארית-הפליטה" ממזרח אירופה, יצחק צוקרמן (אנטק) וחייקה גרוסמן. בן-גוריון, בדברי הפתיחה שלו, הזהיר במלים בוטות ומפורשות כי "אם הספר הלבן יעמוד, – – – תפרוץ בארץ התקוממות נגד השלטון הברוטלי והבלתי-חוקי של הספר הלבן. – – – יש בארץ גרעין של אומה עברית וגרעין זה יילחם והוא ינצח כאשר יגן על זכויותיו ויגן עליהן לא במלים בלבד. – – – ראיתי חובה לעצמי להגיד זאת לתנועה הציונית, לידידינו באנגליה, לתנועת הפועלים. או שאנו עומדים על סף יסודה של מדינה, כי בלי מדינה אין קיום לעם היהודי, – – – או שאנו עומדים על סף מאבק חמור, מר ורציני, שטובי בניו של העם יטילו על עצמם – ויהיה המחיר שישלמו אשר יהיה." משה סנה, ראש המפקדה הארצית של ההגנה בארץ, הוסיף מאוחר יותר על דברי בן-גוריון: "עלינו להוסיף למכלול אמצעינו, יחד עם האמצעים הפוליטיים – – – גם את כוח המרי של הישוב. – – – הכינוס שלנו חייב לקבל החלטה מדינית שממנה תהיינה נובעות תוצאות מעשיות, כי הישוב היהודי רואה עצמו בלתי קשור למשטר הספר הלבן. הוא לא ייכנע לחוקיו, הוא יתנהג כאילו משטר זה אינו קיים, והנהלת המרי של הישוב היהודי תמצא תמיכתה על ידי כל העם היהודי.. עלינו להתחיל בפעולות בישוב שתעמודנה בניגוד לספר הלבן. – – – אנגליה תיאלץ לנקוט באמצעי טרור נגד הישוב היהודי, אם תרצה להמשיך בקיום מדיניות הספר הלבן."

וייצמן הסתייג מדברי בן-גוריון ומשה סנה. אין לדבר על מדינה יהודית לאלתר. לפי שעה יש להסתפק בכך שהממשלה תיתן "אפשרות של התפתחות גדולה ועלייה גדולה". הוא עודנו מאמין שממשלת הלייבור תמלא את הבטחותיה. יש להתאזר בסבלנות, גם אם הדבר יימשך שנה או חמש שנים. דבריו של וייצמן עוררו רוגז בקרב הצירים האקטיביסטים בכינוס, בהם גם הצירים האמריקנים בהנהגת אבא הילל סילבר. הם טענו כי דברי וייצמן סותרים את תכנית בילטמור, שהתקבלה על ידי התנועה בזמן המלחמה. בן-גוריון חזר והדגיש כי "כוונתה של המדיניות הציונית היא לתבוע שארץ-ישראל תיקבע מיד כמדינה יהודית". וייצמן נאלץ בסופו של דבר לקבל את דין הרוב וההחלטות נתקבלו ברוח תכנית בילטמור והתמקדו בדרישה כי ארץ-ישראל תקום כמדינה יהודית.

בכינוס השמיע יצחק צוקרמן (אנטק) דברים מרים על המחדל שגילתה התנועה הציונית והישוב בארץ עם תום המלחמה, כאשר לא התאמצו כלל ליצור קשר עם הניצולים באירופה, ואת הקשר עם הבריגדה יצרו הפליטים ביזמתם: "לא נסלח לכם שמיד לאחר המלחמה לא בא איש אלינו להושיט לנו יד אחים. חיפשנו אתכם בכל המקומות, הלכנו לקראת הבריגדה, והנה אנחנו באים גם הנה." שרתוק ניסה להצטדק כי לא היה אפשר להיכנס לפולין. על כך הגיב אנטק בזעם: אלפי אנשים נכנסו ויצאו מפולין. ולעומת התנאים והסכנות ששררו תחת שלטון הנאצים, כיצד ניתן לדבר על אי יכולת להיכנס לפולין לאחר המלחמה ולחפש שם את הניצולים.

בהנהגת התנועה הציונית באמריקה חל שידוד מערכות עם שובו של אבא הילל סילבר לראשות המועצה הציונית לשעת חירום, בצדו של סטיבן וייז. סילבר השתלב יפה בקו האקטיביסטי, שאותו הובילו בן-גוריון ומשה סנה במושב הוועד-הפועל הציוני בלונדון. הוא צורף להנהלת הסוכנות היהודית ומונה כיו"ר השלוחה הציונית בארצות-הברית ("ועדת השמונה"), תוך דחיקת רגליו של סטיבן וייז המזוהה עם הקו המתון של וייצמן.

סילבר שאף מאז ייסוד המועצה הציונית האמריקנית לשעת חירום לרכז בידיו את כל הפעולה הציונית בארצות-הברית ופעל תמיד להצר את רגליו של ד"ר נחום גולדמן, שמונה במאי 1943 לעמוד בראש המשרד המדיני של הסוכנות היהודית. גולדמן הצליח לפתח מערכת קשרים הדוקים ומסועפים עם הממשל האמריקני, ועובדה זאת העכירה עוד יותר את היחסים בין שני האישים. סילבר, לעומת גולדמן, קומם עליו את רוב אנשי הממשל האמריקני, בכלל זה הנשיא, בשל הקו הלוחמני שאימץ, תוך פנייה ישירה אל דעת-הקהל היהודית והפעלתה כמכשיר לחץ על הממשל. טקטיקה זו היוותה שינוי מוחלט בשיטות הפעולה של הממסד היהודי (בכלל זה הציוני) באמריקה, שפעל תמיד ברמה קבינטית, שתדלנית (לוביסטית), תוך שימוש בקשרים אישיים ובפגישות עם רבי הממשל. סילבר קצר אמנם הצלחות מרשימות בקרב ההמונים היהודיים והציוניים, שאצרו בחובם זעם, תסכול ואף תחושת אשמה, על רקע השואה ואוזלת היד שגילה הציבור היהודי בזמן המלחמה; אך הסב עליו רוגז רב מצד המנהיגות היהודית הוותיקה, המתונה והמכובדת, שעליה נמנו ראשי הארגונים היהודיים הגדולים. יתר על כן, גם בהנהגה הציונית העולמית, שמרכזיה בירושלים ובלונדון, לא ראו בעין יפה את עמדותיו ויזמותיו העצמאיות של סילבר; יזמות אלה איימו להפר את אחדות הפעולה הציונית, בדומה למה שהתרחש לאחר מלחמת העולם הראשונה, בפולמוס שהתגלע בין ברנדייס ווייצמן. עוד  בספטמבר 1944, בישיבת הנהלת ההסתדרות הציונית באמריקה, דרש עמנואל ניומן, בעל-בריתו של סילבר, לצמצם את פעילות המשרד של הסוכנות היהודית ולהעביר את כל המגעים עם הממשל האמריקני לידי המועצה לשעת חירום. גולדמן השיב אז כי הסוכנות היהודית לא הכירה מעולם בזכותו של איזה ארגון ציוני מקומי לנהל מדיניות המחייבת את התנועה הציונית כולה. את המשא-ומתן המדיני עם הממשלות רשאית לנהל הסוכנות היהודית לבדה. סילבר חידש את הדרישה לבטל את משרד הסוכנות היהודית בוושינגטון ולרכז את הפעילות המדינית בידי המועצה הציונית האמריקנית. וייצמן ובן-גוריון דחו את הדרישה הזאת ולאחר דיון מתוח וממושך הוחלט על הקמת "ועדת השמונה", כפתרון פשרה האמור להפיס את דעתו של סילבר, אף כי בפועל נשארו הדברים כמות שהיו וגולדמן המשיך לרכז את הפעילות המדינית מטעמה של הנהלת הסוכנות, למגינת לבו של סילבר.

16 באוגוסט. במסיבת עיתונאים אמר הנשיא, בתשובה לשאלת אחד העיתונאים, כי ארצות-הברית תומכת בעליית יהודים לארץ-ישראל, "ככל שיכולה הארץ לקלוט": יידרש טיפול בשאלה זו באפיק הדיפלומטי עם הבריטים ועם הערבים. אם תקום מדינה יהודית, זו חייבת לקום בדרכי שלום. "אין בדעתי לשלוח חצי מיליון חיילים אמריקנים להשכין שלום בארץ-ישראל" אמר הנשיא. דברים אלה התבססו על חומר שהעבירו לרשותו מומחי הפנטגון, שהעריכו כי זה יהיה הכוח שצריך יהיה לגייס כדי לאפשר ביצוע הסדר פרו-ציוני בארץ-ישראל. דברי הנשיא עוררו דאגה בקרב הציונים.

21 באוגוסט. האריסון הגיש לנשיא טרומן את הדו"ח על שליחותו באירופה ובו המלצה להתיר עלייתם של 100,000 עקורים יהודים השוהים במחנות באירופה.

31 באוגוסט. הנשיא טרומן שיגר מברק לראש ממשלת בריטניה ובו בקשה להתיר כניסת 100,000 יהודים לארץ-ישראל, כדי לשחרר את הלחץ שנוצר במחנות העקורים בגרמניה. אטלי, ראש הממשלה, השיב לנשיא, כעבור שבועיים, כי הגירה יהודית גדולה לארץ-ישראל תערער את מצב הביטחון בארץ-ישראל ובמזרח התיכון כולו וגם בהודו, שבה חיים תשעים מיליון מוסלמים. ניתן, לדעת ממשלת בריטניה, ליישב 35,000 עקורים בצפון-אפריקה ואת השאר יש לשכן מחדש בארצות מוצאם. אטלי הזכיר כי מנהיגי המעצמות הבטיחו לערבים להיוועץ בהם לפני שיתקבלו החלטות סופיות.

במחלקת המדינה האמריקנית הוכן תזכיר בשאלת ההגירה לארץ-ישראל ובו עמדה הפוכה לזו של הנשיא: יש להניח לממשלת בריטניה לנהל את ענייניה על פי הבנתה (הספר הלבן) ואין להכביד עליה באזור שבו אינטרסים רבים החשובים לה ולארצות-הברית.

טרומן נפגע מתשובת אטלי. הוא ביקש מעוזרו, דויד ניילס, לאסוף חומר על עמדות הלייבור בשאלת ארץ-ישראל ורגז מאד נוכח התפנית החדה שחלה בעמדת הלייבור כלפי הציונות מרגע שעלו לשלטון. טרומן ראה בתביעה להעלאת מאה אלף הפליטים היהודים לארץ סוגיה מוסרית דחופה שאינה יכולה להיות מותנית בשאלת הפתרון המדיני הסופי הרצוי בארץ-ישראל.

ספטמבר

חליפת המכתבים בין טרומן ואטלי בסוגיית עליית העקורים פורסמה באמצע ספטמבר והכתה גלים בציבור האמריקני והיהודי.

בדיוני הנהלת הסוכנות בלונדון תבע בן-גוריון ליישם את הקו שהתקבל בכינוס לונדון. יש לקיים דיון רציני על השאלה "מה לעשות". הוא הציע שורה של צעדים: "1) שיפסיקו את השיחות עם חברי הממשלה;  2) שיפרסמו מיד הצהרה לעם היהודי;  3) שמיד לאחר פרסום הצהרה יודיע ד"ר וייצמן (רק כלפי חוץ) על התפטרותו מן הסוכנות היהודית;  4) שינקטו בפעולות בארץ-ישראל ובאמריקה כדי לחזק את העלייה ואת ההגנה;  5) שיתחילו במערכת תעמולה באנגליה, אמריקה ובדומיניונים." זהו מאבק על מדינה יהודית, קבע בן-גוריון, והשלב הראשון הוא ביטול הספר הלבן. אין מדובר רק בתוספת של סרטיפיקטים. דיבורים אינם מספיקים.

וייצמן הגיב על הצעותיו של בן-גוריון והביע תחילה "הסכמה כללית"; הוא רק מודאג מן "ההשפעות העלולות להיוודע מהתפטרותו על הנוער בארץ-ישראל ועל הפליטים במחנות". רוב חברי ההנהלה הסתייגו מן ההצעות. הוסכם רק שיש לשלוח מכתב תקיף לראש הממשלה. בדיון שהתקיים למחרת (21.9.45) כבר טען וייצמן כי כל הטקטיקה המוצעת על ידי בן-גוריון היא מוטעית לחלוטין. הוא שלל את הדחיפות בפרסום הצהרה ובודאי יש להוציא ממנה כל רמז של קריאה למרי. בן-גוריון טען כי להצהרה כזאת יש חשיבות לצורך הכנת הציבור היהודי והיישובי לפעולה. כהצעת פשרה הוסכם כי וייצמן יישא דברים ברוח ההצהרה בנאום שיישא בימים הקרובים, ומהם ניתן יהיה ללמוד על הלוך הרוחות במחנה הציוני.

23 בספטמבר. משה סנה, ראש המפקדה הארצית של ההגנה, שיגר מן הארץ מברק להנהלת הסוכנות בלונדון ובו ביקש אישור לפתיחת פעילות תוקפנית כלפי הממשלה, בלא לחכות להודעה מדינית חדשה מצדה. הוא דיווח כי קבוצת שטרן (לח"י)הביעה נכונות לאיחוד מלא עם ההגנה על בסיס תכנית פעולה נגד הממשלה. "הוצע גם שנגרום אינצידנט אחד חמור. אחרי כן נפרסם הודעה שבה ייאמר כי זוהי רק אזהרה ורמז לאינצידנטים הרבה יותר חמורים". סנה כלל במברקו משפטי צופן, שעל פיהם תוכל ההנהלה להודיע לו על החלטתה.

במגעים שהתקיימו עם ידידי הציונות במפלגת הלייבור התברר כי הממשלה חותרת להגיע להבנה ולנוסחה מוסכמת בשאלת ארץ-ישראל עם הממשל האמריקני, ואם לא תצליח בכך תעביר את הבעיה לאו"ם. וייצמן הטיל ספק (25.9.45) באפשרות שהבריטים יעבירו את הבעיה לאו"ם. אי-אמון זה בנכונותה של בריטניה להיפרד מארץ-ישראל עתידה ללוות את ההנהגה הציונית לאורך כל הדרך במשאה ומתנה עם הממשלה הבריטית, עד לפברואר 1947.

29 בספטמבר. וייז וסילבר התקבלו לשיחה אצל הנשיא טרומן. הנשיא תיאר לפניהם את המצב הבינלאומי המחמיר ביחסי מעצמות המערב עם ברית-המועצות. הוא ביקש מן המנהיגים הציוניים להתאזר בסבלנות בסוגיית ארץ-ישראל. הוא ער לבעיה ואת טיפולו בו ינחו שיקוליו ולא התחייבויות מן העבר. הוא יתנגד למדינה בעלת אופי דתי בארץ-ישראל. סילבר הסביר את אופיה הדמוקרטי של התנועה הציונית. בסיום השיחה הבהיר הנשיא כי ימנע התערבות של ארצות-הברית בפתרון שאלת ארץ-ישראל, אך יוסיף לטפל בהסדר עליית "מאה האלף".

30 בספטמבר. התפרסם הדו"ח של ארל האריסון, שליחו המיוחד של הנשיא טרומן למחנות העקורים, ובו ההמלצה להעביר לארץ-ישראל 100,000 עקורים יהודים, המעוניינים ברובם להיקלט בארץ-ישראל. יש לראות בעקורים היהודים ציבור מיוחד ואין לזהות אותם לפי ארצות מוצאם (לצורך ריפאטריאציה).

אוקטובר

1 באוקטובר. בן-גוריון עזב את לונדון וטס לפריס (29.9.45); שם שכן המרכז המבצעי של ההגנה באירופה ושל המוסד לעלייה ב'. משם שיגר מברק ארוך למשה סנה ובו, בסעיפיו המרכזיים, התווה קווים למאבק במדיניות הממשלה:

ד.  אין לחכות ב'תגובה' להכרזה [מצד הממשלה הבריטית]. ייתכן שלא תהיה כל הכרזה. – – – קיום הספר הלבן זהו הכרזת מלחמה על העם היהודי ועל עמנו – עם חסר שלטון ומדוכא – להילחם בכל האמצעים שבידו.

ה.  אין לצמצם התגובה בארץ בעלייה ובהתיישבות. מן ההכרח לנקוט בח' [קרי: חבלה] ובגמול. לא טרור אישי, אבל גמול לכל יהודי נרצח על ידי שלטונות הספר הלבן. כל פעולת ח' צריכה להיות רבת משקל ורושם, ויש להיזהר ככל האפשר מקורבנות אנושיים.

ו.  יש להזמין שני הפלגים היריבים [אצ"ל ולח"י] לשיתוף פעולה מלא בתנאי של מרות אחידה ומשמעת מוחלטת. דרוש מאמץ מתמיד להבטיח אחדות בישוב וקודם כל בקרב הלוחמים, למען המלחמה.

ז.  התגובה צריכה להיות מתמידה, נועזת ומחושבת לזמן לא מעט. לא קרב אחרון ולא ציפייה לניצחון מהיר וקל.

ח.  הסברת התגובה לדעת הקהל בעולם חשיבותה שקולה כמעט כנגד התגובה עצמה.

 

מברקו של בן-גוריון התקבל במפקדת ההגנה כאישור, אם לא כהוראה, לפתוח בפעולות צבאיות כנגד מכשירי הביצוע של מדיניות הספר הלבן.

4 באוקטובר. שליח מיוחד של ההגנה הגיע מן הארץ לפריס כדי לוודא את משמעות הנחיותיו של בן-גוריון ולתאם עמו את הפעולות בארץ.

5 באוקטובר. בן גוריון חזר ללונדון. וייצמן נפגש עם שר החוץ ארנסט בווין ועם שר המושבות ג'ורג' הול. בפגישה זו תקף בווין את סירובה של ההנהגה הציונית לקבל את מכסת 3,000 הסרטיפיקטים לשני החודשים האחרונים (על פי מכסות הספר הלבן). הממשלה לא תוכל בשום פנים להעניק לציונים 100,000 סרטיפיקטים. בכך תקומם עליה את כל העולם הערבי. הוא החליט לייעץ לאטלי, ראש הממשלה, שלא לצאת בהכרזה מדינית אלא להמתין לפי שעה "ולחכות להתפתחויות".

8 באוקטובר. וייצמן דיווח בישיבת ההנהלה בלונדון על פגישתו עם בווין. בן-גוריון חזר על תביעתו לנתק מגע עם הממשלה. הוא הודיע כי כל עוד לא תתקבל הצעתו, הוא מסלק עצמו מכל קשר עם המשך המשא-ומתן עם הממשלה. הוא הזהיר כי יש תנועת מחתרת יהודית והתנבא כי זו תגלה התנגדות. ברור לו שההנהלה הציונית לא תוכל להזדהות עם פעולות המרי, אך ההנהלה גם לא תוכל להרשות לעצמה לעצור בעד הפעולות האלה. בישיבה התייחסו חברי ההנהלה לידיעות על תקרית הירי ליד כפר-גלעדי (6.10) ותהו על פשרה. רוב חברי ההנהלה התנגדו להצעותיו של בן-גוריון. וייצמן הביע אהדה לתחושותיו של בן-גוריון, אך יש לזכור, "שבכוחה של הממשלה להרוס תוך שבוע אחד את הבניין בארץ-ישראל, עד שיידרשו שנים כדי לתקן. ייתכן שייאלצו לנקוט באמצעים שאותם מציע בן-גוריון; אך רק אם יכלו כל הקצים".

בישיבת הנהלה בירושלים, שהתקיימה ב-8 באוקטובר, הודה סנה כי בהנהלה מתרוצצות דעות מנוגדות וטען כי דחיית החלטה והכרעה בין שתי הדעות פירושה למעשה קבלת הדעה הגורסת שאין לפתוח במאבק ויש להמשיך לפי שעה במשא-ומתן עם הממשלה. הוא הציע להביא את העניין בפני שלושת המרכזים של הסוכנות היהודית – גם זו שבניו-יורק.

10 באוקטובר. בישיבת ההנהלה בלונדון, ממנה נעדר בן-גוריון, דיווח וייצמן על פנייה מבווין, באמצעות ידיד הציונות וינדהם דידס, לקיים פגישה, "אך רק עם וייצמן, ללא שרתוק ובן-גוריון". בווין אמר לדידס כי "וייצמן שוב אינו שולט בחיילים שלו" והתכוון בכך למתרחש בארץ. וייצמן העיר על כך: "זה נכון. מתרחשים דברים בארץ-ישראל שאין הוא יודע עליהם ולא כלום, ובנסיבות אלה הוא מתקשה לדבר עם מר בווין."

בארץ בוצעה הפעולה הראשונה במסגרת פעולות תנועת המרי – הפריצה למחנה עתלית. מרגע זה התנהלה הפעילות הציונית בשני אפיקים נפרדים – זה הצבאי, שאותו ניהל פיקוד ההגנה, וזה המדיני שעליו מופקדת הנהלת הסוכנות.

במישור המדיני שררה מבוכה עצומה נוכח חילוקי הדעות בין וייצמן ובן-גוריון ועוד יותר מזה נוכח יזמותיו העצמאיות של בן-גוריון. גם תומכי הקו האקטיביסטי של בן-גוריון היו שרויים באי-ודאות. דב יוסף שיגר מברק לבן-גוריון בלונדון ובו בקשה להבהיר אם משמעות הנחיותיו: האם אין לפתוח בפעולות, כרוח דרישתו של וייצמן, או יש לפתוח בפעולות בודדות, בתנאי שלא יביאו לעימות כולל. שרתוק השיב למברק זה כעבור יומיים ובו דיווח כי בן-גוריון בעד פעולות שאין בהן אופי של סכסוך כולל, ואילו דעתו של שרת קרובה לזו של וייצמן, כי יש להימנע מסכסוך כולל.

11 באוקטובר. בן-גוריון במברק לסנה ולמפקדה הארצית הודיע כי מסר לוייצמן כל התכניות; "אין זאת אומרת שהדברים ייעשו על דעתו או בניגוד לדעתו [של וייצמן]. הוא [וייצמן] כמובן חרד לתוצאות המעשים ומוקיר ומעריץ העושים."

12 באוקטובר. סנה הבריק לבן-גוריון בלונדון כי שתי הפעולות הראשונות – חידוש שידורי "קול ישראל" והפריצה לעתלית – הושגו בקושי: "להבא לא אשאל, אלא אחליט יחד עם שאול אביגור וגלילי."

בווין שיגר מברק לשגריר הבריטי בוושינגטון, הליפקס, ובו עמד על הצורך להגיע לכלל תיאום עם האמריקנים בשאלת ארץ-ישראל ואין להניח לסוגיה זו להרעיל את היחסים בין שתי המעצמות. התנהגות ארצות-הברית עד כה היתה בלתי-הוגנת משום שהנשיא טרומן ואחרים מנצלים את סבל היהודים לצרכים שלהם. כל תכנית המדברת על העלאת העקורים היהודים מאירופה לארץ-ישראל אינה אפשרית. תכנית האריסון נועדה ללחוץ על בריטניה ותו לא. ארץ-ישראל אינה יכולה לקלוט עולים חדשים במספרים פנטסטיים כמו אלה שהאריסון נקב בהם. יש לקיים את ההבטחות שניתנו לערבים ולהמשיך את מדיניות הספר הלבן עד להסדר סופי של שאלת ארץ-ישראל. הציונים גורמים נזק ליחסי שתי הארצות בזמן שהן צריכות להדק את קשריהן לתועלתן המשותפת. השגריר הבריטי מתבקש להסביר כל זאת לממשל האמריקני.

צירי מצרים ועיראק העבירו תזכיר למזכיר המדינה ובו הזהירו שמדינה יהודית בארץ-ישראל תוכל לקום רק בעזרת כוח צבאי מבחוץ. הערבים יתנגדו בכל האמצעים שבידם. מזכיר מדינה הציע שהנשיא יפרסם הודעה שתרגיע את הערבים. טרומן לא נענה.

16 באוקטובר. עם החרפת חילוקי הדעותבהנהלת הסוכנות בירושלים, בעוד קפלן, מתוקף תפקידו כממלא מקום יו"ר הנהלת הסוכנות, דורש קבלת החלטות מסודרת בשאלות המדיניות ופיקוח על הפעילות הצבאית, שלח סנה מברק לבן-גוריון ולשרת בלונדון ובו דרש תשובה מיידית על השאלה "אם האיגרת בת 12 הסעיפים מה-7 לח"ז מחייבת אותי בתור רמ"א הכפוף לפקודותיכם לפי הקו הכללי שהותווה באיגרת זו". בן-גוריון לא ענה למברק. שרת הוא שהשיב לסנה בלשון זהירה ועמומה, שממנה ניתן להבין כי אין להעמיד את ההנהלה בפני הפתעות.

בן-גוריון יצא לסיור במחנות העקורים בגרמניה, ובדרכו ערך בן-גוריון מסיבת עיתונאים בפריס, בה הכריז כי "היהודים לא ייכנעו לעולם למדיניות הבלתי-מוסרית והבלתי-חוקית של הספר הלבן". תכלית סיורו של בן-גוריון היתה לעמוד על הלכי הרוח בקרב הניצולים ואם ניתן יהיה לגייס את תמיכתם במאבק במדיניות ההגירה של ממשלת בריטניה ובקו המיליטנטי שלו הגורס כי אין להסכים לכל מכסה או הגבלה על העלייה, גם אם פירוש הדבר שקו זה יעכב את יציאתם מן המחנות. העיד על כך בן-גוריון: "עמדה בפני השאלה – היהודים האלה הם מעצור, מכשול לציונות, או עזר?" עמדה זו של בן-גוריון עוררה ביקורת חריפה בהנהלה. שרתוק טען כי מעמד הציונות במחנות העקורים יתערער אם יתברר כי ההנהגה הציונית מוכנה לעכב את שחרורם ואת עלייתם לארץ לצורך יצירת לחץ על ממשלת בריטניה.

ביקורו של בן-גוריון החל באזור הכיבוש האמריקני, כאורחו של הגנרל אייזנהואר. בפגישותיו עם יהודי המחנות, התעניין בן-גוריון במצבם העכשווי של הניצולים, אך באופן בולט נמנע מלשאול לקורות אותם בשואה. בן-גוריון ביקר גם במחנות באזור הבריטי. ביקור זה נעשה אף הוא בחסות הגנרל אייזנהואר, שכן הגנרל מונטגומרי, סירב לאשר את הביקור. בכל מקום התקבל בן-גוריון בהתלהבות עצומה על ידי הניצולים.

ב-19 באוקטובר נפגש וייצמן עם שר המושבות, ג'ורג' הול, וזה טען באוזניו כי הרושם המתקבל מתקרית כפר-גלעדי ופעולת עתלית "כי שוב אין זו שאלה של התקפות קבוצות טרוריסטיות, אלא אפשר שהסוכנות היהודית או ארגון חשוב אחר [ההגנה] עומד מאחוריהן". הוא לא גילה את אוזנו של וייצמן כי המודיעין הבריטי יירט את כל המברקים שיצאו מלונדון או מפריס לארץ-ישראל, בכלל זה המברק של בן-גוריון למשה סנה, ועל בסיס המידע ששאבו מהם ידעו יפה בקבינט הבריטי על טיב הקשר בין הסוכנות היהודית או החלק האקטיביסטי בתוכה לבין פעולות תנועת המרי בארץ. וייצמן הכחיש כל קשר בין הסוכנות היהודית לבין התקריות בארץ. עם זאת, העיר וייצמן, כי נוכח מדיניות הממשלה אין ספק שהישוב אוהד את פעולות הטרור; זו תגובה טבעית. ההנהגה אינה יכולה לעשות כלום בנסיבות אלה. הול אמר כי עכשיו צריכים מנהיגות חזקה בארץ-ישראל. וייצמן השיב כי מנהיגות יכולה להיות אפקטיבית רק אם היא יכולה להציע משהו לציבור. המצב הפך בלתי-נסבל ונראה שהוא צריך להתפטר, ורק החשש שהתפטרותו תתפרש כאובדן כל תקווה לעניין היהודי מעכבת בעדו. הול הגיב מיד כי הבריטים אינם רוצים בהתפטרות וייצמן.

כאשר דיווח וייצמן (22.10) על שיחתו עם הול, העיר שרתוק כי נראה שהבריטים רוצים לתקוע טריז בין וייצמן לבין ההנהגה הציונית.

בישיבה שקיימה סיעת הלייבור עם שרי הלייבור, הוביל הרולד לאסקי את ההתקפה על מדיניות הממשלה העומדת בסתירה עם העקרונות עליהם התחייבה המפלגה במצעה לקראת הבחירות שהעלו אותה לשלטון. אטלי חזר והצהיר על דבקות הממשלה בעקרונות אלה.

השגריר הבריטי בוושינגטון, לורד הליפקס, הגיש למזכיר המדינה האמריקני, ברנס, הצעה רשמית מטעם ממשלת בריטניה להקים ועדה אנגלו-אמריקנית משותפת לחקירת בעיית העקורים היהודים באירופה ולמציאת דרכים לפתרונה.

בישיבות ההנהלה שהתקיימו בשבוע האחרון של אוקטובר השתתפו שליחים מארץ-ישראל שביקשו מטעם ההנהלה בירושלים הנחיות למקרה של הודעה ממשלתית אנטי-ציונית. דוד הורביץ דיווח על הלכי הרוחות בארץ. פעולת עתלית העלתה את המורל בישוב. ההנהלה בירושלים נקלעה למבוכה והתחושה בקרב החברים היא שהם אינם יכולים ליטול אחריות להחלטה גורלית לגבי התגובה למדיניות הבריטית. על פי עדותו של הורביץ ידעו בירושלים ובחוגי ההגנה כי ההנהגה בלונדון לא הגיעה לכלל החלטה ואינה מעניקה תמיכה לעמדתו של בן-גוריון.

וכך, אף שהפריצה לעתלית סימנה את התחלות פעולות תנועת המרי בארץ, לאמתו של דבר, בשתי ההנהלות – זו הירושלמית כמו זו הלונדונית – עדיין לא התקבלה החלטה על פתיחת מאבק אלים.

25 באוקטובר. משה שרת שיגר מכתב לסנה ובו הודיע כי הוא יכול לקבוע כי "המצב החוקתי, עד להחלטה חדשה, הוא שאבי-עמוס [בן-גוריון] הממונה והקובע. הוראותיו בידכם. – – – דומני שהן ברורות ובמידה שאינן מפורשות הן מניחות לכם סמכות". הוא חזר והזכיר כי התפיסה היא של מאבק צמוד, ושאין לנקוט פעולות שאין להן זיקה ישירה לעלייה, לרכש קרקע ולהתיישבות.

ב-25 באוקטובר העביר בן-גוריון לאייזנהואר תזכיר ובו הצעות לשיפור המורל של העקורים והכשרתם "לחיים מועילים בארצות מושבם". בן-גוריון המליץ לרכז את ישובי המחנות באזור אחד ולשפר את תנאי מגוריהם. ההמלצה האחרונה דיברה על הצורך ביצירת קשר קבוע עם ארץ-ישראל, שם חיים קרוביהם ומשם יוכלו לקבל ספרי לימוד וחוברות עבודה בעברית.

26 באוקטובר. הסנטורים וגנר וואלש הדמוקרטים וטאפט הרפובליקני, בהיענות לפניית סילבר,     הגישו הצעת החלטה לסינט: "על ארצות-הברית להשתמש בשירותיה הטובים כדי לפתוח את שערי ארץ-ישראל לעלייה חופשית של יהודים וכדי שיוענקו להם זכויות מלאות של התיישבות למען פיתוחה של ארץ-ישראל כקהילייה חופשית ודמוקרטית שכל תושביה בלי הבדל גזע ודת ייהנו מזכויות שוות." תחילה נראו סיכויי ההצעה טובים, אך באמצע נובמבר התברר כי הנשיא, בעצה אחת עם מזכיר המדינה מבקש להסיר את ההצעה מעל סדר היום, כדי לא לכבול את ידיו במשאו ומתנו עם הבריטים.

ב-30 באוקטובר שיגר בן-גוריון מברק מפריס בו הוא מלין על חוסר הפעולה הממושך מאז הפריצה לעתלית ומבקש: "הודיעו אם חוסר הפעולה הוא פרי הכרח או קו".

נובמבר

1 בנובמבר. הפשיטה על מסילות-הברזל ("ליל הרכבות") בארץ-ישראל נחשבת לפעולה היזומה הראשונה של תנועת המרי המשותפת להגנה ולארגונים "הפורשים", אצ"ל ולח"י. בה ולא בפריצה לעתלית ניתן לראות את הפעולה שהכריעה את הכף בוויכוח בין המתונים והאקטיביסטים בהנהגה הציונית.

הנהלת הסוכנות פרסמה גילוי דעת בו היא "דוחה שימוש באלימות כאמצעי במאבק פוליטי; אבל יכולתה לקיים את המתינות עומדת במבחן קשה מחמת מדיניות שהיהודים רואים אותה כגזר דין של כליה לעתידם".

2 בנובמבר. בווין זימן אליו את וייצמן ואת שרתוק. "חיילים בריטיים נהרגים", קרא בווין, "זה נראה כהכרזת מלחמה". הוא לא יעמוד אדיש נוכח "הריגתם של 'טומים' בריטיים חפים מפשע". וייצמן הכחיש כל קשר בין הסוכנות היהודית לבין מבצעי ההתקפה. ההנהגה מסתייגת מן הפעולה אך היא חסרת אונים, כל עוד אין בידה להציע דבר מה ליישוב. בווין שאל ישירות: "האם התקריות בארץ-ישראל הן תוצאה של החלטה שנתקבלה על ידי הסוכנות היהודית?" "מה פירוש 'החלטה'?" שאל וייצמן. הול התערב ואמר כי ההגנה היא מכשיר בידי הסוכנות היהודית. שרתוק התערב והטעים שאין זה מדויק: "אפשר לומר שהיא מכשיר של היישוב". הול השיב: "הסוכנות מייצגת את היישוב". שרתוק השיב: " סמכותה של הסוכנות היא רק מוסרית. התקריות הן תוצאה בלתי-נמנעת של מצב אומלל". הול טען כי הסוכנות היהודית צריכה לפרסם הודעת גינוי חריפה. וייצמן שאל את בווין אם הוא יכול למסור הודעה שבאמצעותה יוכל להרגיע את הישוב ולפוג את המתח. בווין השיב שאין הוא יכול כרגע למסור כל הודעה. העניין נבחן על ידי הממשלה והם משתדלים למצוא פתרון.

מפקדת ההגנה [משה סנה] שיגרה מברק לבן-גוריון ושרתוק בלונדון בו הודיעה כי "הנהלת הסוכנות מסרבת לאשר למחלקה המדינית [בניהולו של שרתוק] לפעול במסגרת הוראותיו של בן-גוריון. – – – הם לא העזו לבטל את ההוראות, אבל עמדו על כך שנודיע להנהלה מראש על כל פעולה ושזכות הווטו בידם. קיבלנו הסכמתם לסירות המשטרה ומסילות-הברזל. לפיכך אולי תשותק כל הפעילות בגלל לחץ המפלגה [מפא"י] על דב יוסף ועל אליהו [דובקין]."

6 בנובמבר. בוועדה המדינית של מפא"י הצליח קפלן, בתמיכת גולדה מאירסון, להעביר החלטה המחייבת את חברי המפלגה בהנהלת הסוכנות ובמפקדת ההגנה לקיים "התייעצות מוקדמת במפלגה". קפלן דחה את טענת האקטיביסטים כי אי-עשייה היא בגדר קביעת עובדות. אם כך, טען קפלן "על ידי עשייה קובעים עובדות יותר קשות". גם שיתוף הפעולה עם הארגונים הפורשים מחייב דיון והכרעה קודמת בוועד הפועל הציוני.

מאוחר יותר דיווח קפלן לחבריו בוועדה המדינית של מפא"י כי וייצמן מתנגד "לכל הפעולות האלה" ולשיתוף הפעולה עם הארגונים הפורשים.

בהנהלה הציונית בירושלים הוחלט לכנס פורום מורחב בירושלים בסוף נובמבר או בתחילת דצמבר, כדי לקבל סוף-סוף החלטה מחייבת על הקו הציוני. וייצמן, אחוז ייאוש ותסכול מאובדן השליטה על המערכת הציונית, יצא לארצות-הברית והשאיר את הזירה לבן-גוריון.

10 בנובמבר. הנשיא טרומן נפגש עם סגל הנציגים הדיפלומטים של ארצות-הברית במדינות ערב, ביזמת מחלקת המדינה, כדי לעמוד על הלכי הרוחות בעולם הערבי כלפי מדיניות ארצות-ברית. הנשיא שמע חזות קשה על הצפוי למעמדה של ארצות-הברית ולאינטרסים שלה במזרח התיכון.

טרומן אמר כי לכל צד המעורב בסכסוך תינתן האפשרות להסביר את עמדתו ולהציג את דרישותיו, אף שפתרון הבעיה עלול שלא להשביע את רצון כולם. לפי שעה אין לנשיא תשובות לשאלות המתעוררות.

13 בנובמבר. בווין, בנאום בפרלמנט, הודיע על הקמת ועדת חקירה משותפת לממשלות בריטניה וארצות-הברית, שתבדוק את בעיית הפליטים היהודים באירופה ואת התנאים המדיניים, הכלכליים והחברתיים בארץ-ישראל, כדי להעריך אם וכמה יהודים יוכלו להיקלט בארץ זו. הנשיא טרומן, מצדו, עמד על כך שוועדת החקירה המוצעת תדון רק בארץ-ישראל כיעד אפשרי בפתרון בעיית העקורים היהודים, למגינת לבם של אטלי ובווין; אך רצונם העז להכניס את ארצות-הברית בעובי הקורה גרר אותם להסכמה לתנאי שהכתיב טרומן. הקמת ועדת החקירה המשותפת היתה לאמתו של דבר פרי יזמתו של בווין, שחיפש דרך חדשה לפתרון בעיית ארץ-ישראל וייחס חשיבות עליונה למעורבותה של ארצות-הברית, הן מסיבה כלכלית וצבאית והן כדי למנוע קלקול גובר ביחסי בריטניה וארצות-הברית על רקע בעיית ארץ-ישראל.

בכתב הסמכות של הוועדה נוסחו משימותיה העיקריות כך:  "1. חקירת התנאים המדיניים, הכלכליים והחברתיים בארץ-ישראל והשפעתם על העלייה וההתיישבות היהודית בה ועל רווחת העמים הגרים בה עתה;  2. בחינת מעמד היהודים באותן ארצות אירופה שבהן הם נפלו קורבן לרדיפה נאצית ופאשיסטית, והאמצעים המעשיים שננקטו או עתידים להינקט בארצות ההן, כדי לאפשר להם לחיות חופשיים מאפליה ומדיכוי, ואומדן מספר היהודים שירצו או שיהיו אנוסים בכורח הנסיבות להגר לארץ-ישראל או לארצות אחרות שמחוץ לאירופה."

בווין הבהיר בפתח דבריו כי הממשלה סבורה שהיא "לא תוכל לקבל את ההשקפה, כי על היהודים לצאת את אירופה ושלא יותן להם עוד לחיות בארצות אירופה בלי אפליה ולתת מכישרונותיהם ומיכולתם לבניינו מחדש של השפע באירופה. – – – ארץ-ישראל תוכל לתרום את חלקה, אולם לא תוכל לתת די אפשרויות לפתרון כל הבעיה". יש להביא בחשבון כי עניינם של ערביי ארץ-ישראל נוגע לכל העולם הערבי. עם זאת, הוסיף בווין, ועד שתגיש ועדת החקירה המשותפת את מסקנותיה תימשך העלייה היהודית לארץ על פי המכסה של 1,500 רישיונות לחודש.

במסיבת עיתונאים מאולתרת, לאחר הודעתו, השמיע בווין כמה משפטים שהרתיחו את המערכת הציונית ואת העולם היהודי. "לא כל היהודים הם ציונים", טען בווין והזהיר את היהודים שלא יבקשו "להידחק יותר מדי אל ראש התור", כדי שלא יגרמו ל"סכנה של אנטישמיות כללית". הודעה זו חוללה מהומות בתל-אביב שבהן נהרגו ששה איש ונפצעו עשרות. כאשר ביקשו אליעזר קפלן וחבריו המתונים בהנהלה הירושלמית להרגיע את הרוחות, מחה סנה על התערבותה של ההנהלה בעניין לא לה. דב יוסף תקף גם הוא את קפלן ודרש "להפסיק את ההתרוצצות הפנימית שלנו ולשמור על אחדות הבית". קפלן התריס כנגדם כי הוא לפחות "נזהר מאד שלא להעמיד את ההנהלה בפני עובדות; הוא רק מאחל לעצמו שגם אחרים ינהגו כך" (ישיבת הנהלה ארצישראלית, 18.11.45).

14 בנובמבר. בניו-יורק כונסה ישיבה דחופה של המועצה הציונית האמריקנית לשעת חירום, בהשתתפות וייצמן, לדון בהודעה על הקמת הוועדה האנגלו-אמריקנית. סילבר טען כי הנשיא טרומן נכנע ללחצה של הממשלה הבריטית ושל יועציו במחלקת המדינה. הוא הציע לפתוח במאבק טוטלי נגד המדיניות הבריטית וכצעד ראשון על וייצמן להתפטר מכהונת נשיא ההסתדרות הציונית העולמית והסוכנות היהודית. בשום פנים אין לשתף פעולה עם הוועדה החדשה. וייצמן, בנאום שקול ומדוד, הסביר מדוע אין להחרים את ועדת החקירה. אין להקל על בווין את השגת מטרתו להדיר את הסוכנות היהודית ולמצוא לו שותפים אחרים, לא-ציוניים ואף אנטי-ציוניים, בעולם היהודי. עתה יותר מתמיד יש חשיבות בהופעה ציונית והצגת העניין הציוני בפורום הבינלאומי. בישיבה התחלקו הדעות ולא התקבלה הכרעה.

20 בנובמבר. ועידת הסתדרות הציונית של אמריקה באטלנטיק סיטי קיבל החלה הקוראת לנשיא טרומן לחזור על פנייתו לממשלת בריטניה בדבר מאה אלף הסרטיפיקטים. גם הוועד היהודי האמריקני פנה למזכיר המדינה ברנס להתיר, "מטעמים הומניטאריים", כניסתם לארץ-ישראל של מאה אלף יהודים, ניצולי השואה.

במשאל דעת הקהל היהודית בארצות-הברית התברר כי 80% מן הנשאלים תומכים בהקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל; 10% מתנגדים ו-10% לא גיבשו דעה.

21 בנובמבר. בן-גוריון הגיע לארץ. בו ביום השתתף בישיבת ההנהלה. הוא התנגד לדרישתם של הרב פישמן וסנה להחרים את טקס השבעת הנציב החדש, לויטננט-גנרל סר אלן קאנינגהם: בשבוע הבא תתקיים ישיבת ההנהלה המורחבת, הזכיר בן-גוריון, "שבה נקבע את העמדה הפוליטית. – – – הקו הפוליטי עוד לא נקבע".

26 בנובמבר. בישיבת המועצה הציונית האמריקנית טען סילבר כי ההשתתפות האמריקנית בוועדת החקירה האנגלו-אמריקנית היא שגרמה להסתלקותו של הנשיא מתמיכתו בהצעת וגנר-טאפט. התפתחות אישרה את התנגדותו הנחרצת של סילבר להופעת נציגות ציונית בפני ועדת החקירה. מסקנתו הכוללת היא שאין לסמוך על הבית הלבן. כוחה של הציונות הוא בהישענות על דעת-הקהל האוהדת את הציונות. שני בתי הקונגרס יילחמו למען הציונות ויש לחזק את ידיהם של ידידינו בקונגרס. הנשיא לא יוכל לאורך ימים שלא להתחשב בדרישות הציבור ונציגיו בקונגרס. סילבר סחף אחריו את כל חברי המועצה והודעה ברוח זו פורסמה ועוררה אחר כך ביקורת רבה, בעיקר מצד ידידי הציונות שסברו כי היתה בה פגיעה מיותרת בנשיא טרומן, שהוצג כאילו הוא נכנע לתכתיבי אטלי ובווין בהגדרת תפקידי ועדת החקירה, בעוד שהנשיא עמד כצור איתן נגד ניסיונותיהם של הבריטים לעצב את נוסח כתב הסמכות של הוועדה בהתאם לרצונותיה של לונדון. התוצאה הבלתי נמנעת של הקו שביקש סילבר להשליט היתה קלקול היחסים עם הבית הלבן.

דצמבר

4 בדצמבר. וייצמן התקבל לשיחה אצל הנשיא טרומן. אותו יום קיבל טרומן, קודם לשיחתו עם וייצמן, שני נציגים אחרים של יהדות אמריקה – את לסינג רוזנואלד, נשיא הארגון האנטי-ציוני "המועצה האמריקנית למען היהדות" ואת דוד שטרן, בעל עיתון נפוץ בפילדלפיה ומקורב ל"קבוצת ברגסון". בשיחה עם וייצמן התעניין טרומן בשאלה אם יהודי ארץ-ישראל מסוגלים להגן על עצמם, גם אם יעזבו הבריטים את הארץ. כמו כן ביקש לדעת מה יהיה אופיה של המדינה היהודית ומה יהיה מעמדם של הלא-יהודים בתוכה.

6 בדצמבר. בישיבה של הנהלת הסוכנות היהודית המורחבת ניתן האישור לפעולות תנועת המרי והתקבלו החלטות על הקו החדש הגורס מאבק פעיל במשטר הספר הלבן. בהחלטות אלה נאמר כי נוסף על הפעולה הרגילה, המדינית, הקונסטרוקטיבית וההגנתית, יש צורך בפעולות הבאות:

"א. הגברת ההעפלה מכל הארצות; ב. הגנה פעילה על ההעפלה בימים ובכניסה לארץ; ג. הקמת תנועה להעפלה ולהגנה עליה – – -; ד. הסרת מכשולים בארץ החוסמים דרכי ההעפלה".

על פי החלטות אלה ההעפלה אמורה לשמש ציר מרכזי בפעילות המרי, אך עליהן נוספה גם הקביעה כי אם יתברר

שפעולות אלה אינן מספיקות, ייעשו "פעולות אחרות בארץ, המכוונות להפגין את התנגדות העם היהודי למשטר של חיסול הציונות". הוחלט על הקמת ועדה מיוחדת, בהרכב בן-גוריון, סנה ומשה חיים שפירא, שתפקידה "לאשר את התכניות והפעולות, ליצור את התנאים הדרושים לכך, להבטיח שהפעולות תתנהלנה כסדרן ולקבל דין-וחשבון עליהן". כהנחיה כללית נאמר, שיש "להקפיד על:  א. הימנעות מקורבנות בנפש;  ב. שמירת קיומו של הישוב ומפעלו;  ג. דאגה למעמדם החוקי של המוסדות הלאומיים; ד. אהדת דעת-הקהל למפעלנו ולפעולותינו".

וכך, רק כשמונה שבועות לאחר הפריצה למחנה עתלית נתקבלה ההחלטה המדינית על פתיחת המאבק בבריטים וניתן אישור רטרואקטיבי לפעולות תנועת המרי שכבר בוצעו. בכך גם חוברו מחדש שני מסלולי הפעולה – הצבאי והמדיני – והושבה המרות המדינית על מכשיר הכוח היישובי – ההגנה.

בסוף אוקטובר 1945 הושג הסכם בין ההגנה לבין האצ"ל והלח"י על פעולה משותפת ומתואמת במאבק נגד הבריטים. פעולות תנועת המרי נמשכו מה-1 בנובמבר ועד "השבת השחורה", ב-29 ביוני 1946. על פעולות אלה פיקחה ועדה ציבורית מיוחדת – "ועדת X" – שייצגה את הזרמים הפוליטיים הראשיים בישוב. משך כל חודשי הפעילות שרר מתח ברור בין ההנהגה הפוליטית לבין הפיקוד הצבאי סביב שאלת גבולות הפעילות. ההנהגה המדינית נטתה לשמור על הזיקה בין ההעפלה לבין הפעילות הצבאית. במלים אחרות: לתת מראית עין של הגנה על מבצעי ההעפלה מפני רדיפותיו התוקפניות של המשטר. הפיקוד הצבאי ביקש להשתחרר מן המגבלות האלה ולשמור על חופש פעולה טקטי, אם לא אסטרטגי, כדי להשיג אפקט חזק יותר בהתמודדות עם הבריטים. מתח זה הוזן על ידי הוויכוח העקרוני בין האקטיביסטים והמתונים בישוב ובמפלגות הפוליטיות סביב דרכי המאבק: האם זה צריך להיות מאבק "רצוף" או מאבק "צמוד". חסידי המאבק הצמוד טענו: "עלינו לרכז את מלחמתנו סביב העלייה וההתיישבות בכל הדרכים ובכל התנאים", ואילו חסידי המאבק הרצוף, שהתרכזו בעיקר ב"אחדות-העבודה", טענו: "כל המציע לצמצם את ביטויי מלחמתנו מספינה לספינה, הרי הוא מציע ביודעין לדון את התנגדות היהודים לאסונם לאפס. – – – מן ההכרח שהשלטון ידע יום-יום, כי היהודים אינם נכנעים, כי היהודים מפריעים, כי היהודים יכולים גם להזיק בשעה שהם נתונים בהגנה על מפעלם, כי היהודים יסכלו בכוחם מדיניות הבאה לחסלם".

בן-גוריון עצמו חזר אל התכנית שהגה שש שנים קודם לכן, "עלייה ג'", ולפיה בנוסף לעליה ב' צריך לבוא "ארגון עלייה מזוינת, שתעמוד בכוח עצמה בפני משטרה בים או בחוף. בכל שיירה תהיה פלוגה מצוידת במכונות, ברימונים ובאקדחים". גם הפעם לא נתקבלה התכנית על דעת פיקוד ההגנה. ומכל מקום לא ננקטו צעדים של ממש למימוש התכנית. מאמציו של בן-גוריון להקים מצ"ב – "משמרת צלחים [מלשון צליחה] בגולה", יחידות צבאיות למחצה שיתבססו על התנדבות צעירים יהודים, פרטיזנים וחברי מחתרות, בעיקר בצרפת, וירכיבו את ארגון הכוח שילווה את מבצעי "עליה ג'", לא קרמו עור וגידים. בד בבד הגה בן-גוריון בתכנית להקמת מסגרת שתאחד את כל ארגוני הנוער  החלוצי – "נחם" ("נוער חלוצי מאוחד") – בכל רחבי העולם. גם תכנית זו לא נשאה פרי.

למודיעין הבריטי, שיירט את רוב המברקים שיצאו מלונדון ומפריס לארץ-ישראל, בכלל זה המברק המוצפן של בן-גוריון שבו ניתן לכאורה האות לפתיחת פעולות המרי, היה ברור כי פעולות אלה מתבצעות באישורה של הנהלת הסוכנות, על אף הכחשותיה של זו. הערכות-מצב מוקדמות של המודיעין הבריטי צפו בדיוק מפתיע את דפוסי ההתפתחות של ההתנגדות היהודית בארץ. התנגדות זו תתפתח בשלבים, תוך "ריבוי פעולות אלימות שתבוצענה בהסכמתה המוסתרת של הסוכנות היהודית, התנגדות לניסיונות חיפושי נשק ביישובים יהודיים והפעלת כוחות מזוינים לתמוך בכניסתם של מהגרים לארץ-ישראל". בשלב שני, אם "התכסיסים שיינקטו בשלב הראשון לא יביאו להכרה בתביעותיהם של הציונים, יתפתח מצב של מרד גלוי". על פי התחזית המודיעינית הזאת, תחול הקצנה בישוב היהודי, תהיה התמזגות של הגנה והאצ"ל, לא יהיה הבדל של ממש בין הסוכנות היהודית לבין מפקדת המרי של הישוב; אך "מנהיגי הסוכנות ישמרו על פעולותיהם הנסתרות במסגרת פורמלית של החוק כדי שקשה יהיה לשלטונות לפעול נגדם. – – – פעולות התקיפה יהיו בקנה מידה מצומצם במידה שקשה יהיה לנקוט באמצעי עונשין כלפי העדה היהודית בכללה".

פעולות תנועת המרי עוצבו כסדרה של מבצעים נפרדים ומאותרים, שתכליתם לאותת לממשלה הבריטית על כוונתו הרצינית של הישוב להילחם על עתידו המדיני, תוך שיבוש מדיניות הספר הלבן. ואף שפיקוד ההגנה ביקש לפעול על פי תכנית אסטרטגית כוללת  ("תכנית לענייני יפת"), שבה הובאו בחשבון שלבי הסלמה צפויה בתגובות הממשלה, מבצעי תנועת המרי לא התפתחו בהתאם לתכנית כוללת מעין זו, כי אם תוך משא-ומתן בלתי פוסק ומייגע בין המפקדה הארצית של ההגנה לבין ועדת-X והנהלת הסוכנות היהודית.

בדיונים שהתקיימו בוועד הפועל הציוני ובהנהלת הסוכנות, במחצית הראשונה של החודש, נדחתה הצעתו של בן-גוריון להחרים את ועדת החקירה האנגלו-אמריקנית וגם בוועדה המדינית של מפא"י היה רוב מוחלט לעמדה הגורסת שיש להופיע בפני ועדת החקירה האנגלו-אמריקנית.

19-17 בדצמבר. שני בתי הקונגרס קיבלו החלטה משותפת (שאינה זקוקה לחתימת הנשיא) המביעה התמיכה ב"פתיחת שערי ארץ-ישראל לעלייה חופשית של יהודים ולפיתוח יכולתה החקלאית והכלכלית, כדי שתינתן האפשרות להמשך בניינה של ארץ-ישראל כבית לאומי יהודי, וכדי שבשיתוף עם חלקים אחרים של האוכלוסייה תהיה ארץ-ישראל לקהילייה דמוקרטית, שבה יהיו לכל תושביה , בלי הבדל גזע ודת, זכויות שוות". סילבר השקיע מאמץ רב כדי לגייס את הרוב הדרוש בשני בתי הקונגרס. להחלטה זו לא היה תוקף אופרטיבי.

מדינות ערב שיגרו מחאות על החלטת הקונגרס. המלך אבן-סעוד טען כי היא סותרת את ההבטחות שקיבל בשעתו מהנשיא רוזבלט. השגריר האמריקני בערב הסעודית הצטווה להסביר למלך כי החלטת הקונגרס אינה מחייבת את ממשלת ארצות-הברית וכי אין שינוי במדיניות האמריקנית. עוד התבקש השגריר להסביר למלך כי שום הכרזה של איש או גורם ציבורי אינה מחייבת את מחלקת המדינה, כל עוד אין מזכיר המדינה מקבל הוראה מפורשת מהנשיא.

28 בדצמבר. לאחר ההתקפה שערכו אצ"ל ולח"י על תחנות משטרה בירושלים ובתל-אביב, הוזמנו בן-גוריון ושרתוק לשיחה עם הנציב העליון. הנציב שאל ישירות: "באיזו מידה מזדהה הנהלת הסוכנות עם ההתנקשויות האלה?" בן-גוריון השיב כי ההנהלה מסתייגת מהן "לחלוטין". הנציב שאל אז: "באיזו מידה מוכנה הסוכנות לשתף פעולה עם הממשלה בלכידת המבצעים?" בן-גוריון השיב כי אינו יכול להשיב בשם ההנהלה קודם שיתייעץ עם חבריו, אך דעתו האישית היא כי ההנהלה לא תוכל לשתף פעולה עם הממשלה ולאלץ את הישוב לשמור חוק שהוא אינו מכיר בו. הנציב הגיב באמרו כי יו"ר הסוכנות מודה שלהנהלת הסוכנות שוב אין שליטה על היישוב. בן-גוריון ושרת הסכימו עמו.