ינו 042015
 

בעקבות מלחמת רוסיה-תורכיה (1877) וקונגרס ברלין 1878, איבדה תורכיה את נכסיה בבלקנים. ההשתלטות הצרפתית על תוניס ב-1881 וההשתלטות הבריטית על מצרים ב-1882 צמצמו בהרבה את תחום השליטה של האימפריה העותמנית. זו כללה עכשיו את תורכיה גופא, את עיראק, סוריה, ארץ-ישראל, החיג'אז בחצי-האי ערב, ולוב בצפון-אפריקה.

לחץ המעצמות האירופיות על האימפריה העותמנית קיבל ביטוי גם בהתפתחות החוקתית הפנימית, שעמדה בסימן של תיקונים מדיניים וחברתיים – ה"תנזימאת". תיקונים אלה היו מכוונים בין השאר להשוואת מעמדם של המיעוטים הדתיים ברחבי האימפריה. התיקונים הגיעו לשיאם ב-1876, בהצעת החוקה של מדחת פאשה, הווזיר הגדול, ולפיה הובטח ייצוג מלא בפרלמנט העותמני למיעוטים הלאומיים באימפריה, בהתאם למספרם היחסי. גם היהודים היו אמורים ליהנות מזכות זו. אך מעשה חקיקה זה לא מומש קודם שעלו התורכים הצעירים לשלטון במהפכת 1908.

יהדות ארצות האיסלם בסוף המאה ה-19 היוותה כ-10% מיהדות העולם. 3% ישבו ברחבי האימפריה העותמנית.  מספר היהודים באימפריה העותמנית – תורכיה, יוון העותמנית, סוריה, ארץ-ישראל, עיראק – בשלהי המאה ה-19, נאמד בכרבע מיליון. בקושטא, בירת האימפריה, ישבו למעלה מ-40,000 יהודים (על פי נתוני אליאנס ישבו בקושטא למעלה מ-60,000 יהודים). בעיר איזמיר חיה הקהילה היהודית השנייה בגודלה בתורכיה ובה כ-15,000 יהודים (על פי נתוני אליאנס – 25,000 נפש). באדריאנופול (אדירני) חיו כ-10,000 יהודים (על פי אליאנס – 15,000). בסלוניקי נמנו כ-35,000 יהודים, שהם כשליש מכלל התושבים בעיר.

מספרי היהודים באימפריה העותמנית ידעו תנודות, מורדות ועליות. בדרך כלל ניכרה מגמת הגירת יהודים מתורכיה לאירופה ולאמריקה, על רקע תהליכי המודרניזציה והחיכוכים הגוברים בין יהודים ויוונים וארמנים. לעומת זאת חל גידול ניכר במספר היהודים בארץ-ישראל. מבחינה כלכלית ניכרה נסיגה במעמדם ובתפקידם הכלכלי של היהודים, במסחר הגדול, בכלל זה סחר הטבק, ובבנקאות, שם גברה ידם של יזמים נוצרים וארמנים, שתפסו את עמדות המפתח בכלכלת המדינה. על רקע הירידה הכלכלית גברו המתחים הפנימיים בחברה היהודית. דפוסי הארגון של הקהילה עברו שינויים, על רקע עליית כוחן של הגילדות המקצועיות, שייצגו את המעמד היהודי הנמוך ואת הפועלים בענפי הטקסטיל, הנמל ובמסחר הזעיר.

בתהליכי המודרניזציה שהתפתחו באימפריה העותמנית, במחצית השנייה של המאה ה-19, היהודים לא נטלו חלק בולט. פער ברור הסתמן בין היהודים המזוהים כ"פרנקוס", שמוצאם מאיטליה, לבין השכבות העממיות הכלואות בדפוסי החיים הישנים וסובלים מפיגור במערכות החינוך. רוב המשכילים הדורשים תיקונים בחברה היהודית ובחינוך היהודי נמנו על ה"פרנקוס", שקיימו קשרים עם התרבות האירופית ועם הקהילות היהודיות באירופה. בתחום החינוך בלט מאד מפעלה החלוצי של אליאנס, שהקימה רשת של בתי-ספר מודרניים בערים הגדולות, ואף בערי השדה, בתורכיה וביוון. פעילות חינוכית זו התפשטה גם בסוריה ובארץ-ישראל. לזכותה של אליאנס ניתן היה לזקוף את צמיחתה של אליטה אינטלקטואלית חדשה ברחבי האימפריה העותמנית, שדחקה את רגלי המנהיגות היהודית המסורתית של רבנים ופרנסים. אך מהפכת השכלה זו לא חלחלה אל השכבות העממיות. היו חסרים בה אותם מרכיבים מהפכניים, תובעי שינוי, של תנועת ההשכלה באירופה. המשכילים היהודים בארצות המזרח פעלו בסביבה שונה לחלוטין ונראה היה שהם מסתפקים בדרישה להרחיב דעת ולסגל למזרח מקצת מיפהפיותו של המערב. שכבת המשכילים נזקקה לעיתונות בשפת לאדינו, שידעה פריחה יחסית במחצית השנייה של המאה ה-19. עיתונות זו היתה חילונית בתכניה וכללה חדשות מקומיות ועולמיות, פובליציסטיקה, ספרות יפה. ענף עיוני שידע התפתחות בולטת בתקופה זו היה ההיסטוריה. כמה היסטוריונים יצאו משורות המשכילים היהודים באימפריה העותמנית – יהודה נחמה (1899-1826), שכתב על תולדות יהודי סלוניקי ונחשב חלוץ כתיבת ההיסטוריה באימפריה העותמנית; שלמה רוזאניס (1939-1862), שכתב בעברית את "קורות היהודים בתוגרמה ובארצות הקדם" בששה כרכים, ואחרים.

ערכים אישיים
  1. ר' יהודה נחמה (1899-1826). נולד בסלוניקי. הקים חנות לספרים וכתבי-יד ותוך זמן קצר הפך לכתובת מרכזית עבור מלומדים יהודים ואחרים באירופה, שביקשו לרכוש ספרים ישנים שיצאו לאור בארצות המזרח. נחמה פיתח מערכת קשרים ענפה עם ראשי המשכילים היהודים באירופה של זמנו. הוא שלט בכמה שפות, בכלל זה אידיש, ורכש לעצמו השכלה יהודית וכללית רחבה. הוא זכה בכינוי "מנדלסון מתורכיה" ושימש בלי ספק אחד מצינורות הקשר החשובים בין משכילי המזרח והמערב, במחצית השנייה של המאה ה-19. ב-1864 ייסד את העיתון "אל לונאר", שהיה העיתון היהודי הראשון שיצא לאור בסלוניקי. הוא שיתף פעולה עם האליאנס בהקמת בתי-ספר מודרניים בעיר והטיף בכתביו לשינוי תרבות העוני היהודית הנשענת על פעולות צדקה וגמילות חסדים. במקום זה, טען, יש להקים קרנות שיתמכו בפיתוח מערכת החינוך וההכשרה המקצועית בקרב היהודים.