ינו 042015
 

מספר היהודים בארץ-ישראל נאמד ב-1880 בכ-26,000 נפש. למעלה ממחציתם ישבו בירושלים. האוכלוסיה הכללית בארץ מנתה כ-450,000 נפש; רובה כפרית, בכ- 700 כפרים, בעיקר באזורים ההרריים ובמישור החוף הדרומי. מצב הפלחים הידרדר כתוצאה ממדיניות המסים של הממשלה. רבים לא עמדו בנטל ואדמותיהם הופקעו ועברו לבעלותם של אפנדים (בעלי אחוזות), שהתגוררו בערים והגדילו את נכסיהם הקרקעיים באפס מחיר. הממשלה, שחששה מהשתלטות הון זר על הנכסים הקרקעיים של הארץ, בחסות משטר הקפיטולציות הנוהג בארץ, עודדה התיישבות מהגרים מוסלמים – בוסנים, צ'רקסים ואף מרוקנים – על אדמות מדינה, באזור שכם – תול-כרם – קיסריה, בגליל ובעבר-הירדן. הממשלה גם הטילה הגבלות על רכישת אדמות בידי נתינים זרים ועל הקמת מבנים באדמות שבבעלות זרה, אלא ברישיון מיוחד של קושטא.