ינו 052015
 

מלחמת העולם הראשונה חשפה בצורה דרמטית את תוצאות השינוי המהפכני שחוללה האמנציפציה במצבם, במעמדם ובדפוסי התנהגותם של היהודים באירופה. זו היתה מלחמה שבה נטלו היהודים חלק גדול, אפילו גדול מחלקם באוכלוסיה. על הפרק לא עמדה השאלה אם זו גם מלחמתם של היהודים, כי אם השאלה ההפוכה: האם יצליחו היהודים, בכל מקום, להוכיח כי הם ממלאים בכבוד את חובתם האזרחית לשרת את מולדתם בעת מלחמה, ללא תנאי וללא חשבון ולהסיר מעליהם את הסטיגמה, שהתגבשה לאורך מאות השנים בהן שרר ניכור מוחלט בין היהודי לבין החברה והמדינה שבתוכה התקיים כמיעוט נסבל אך בקושי, אודות היהודי המשתמט, חסר הערך כלוחם.

בצבא הגרמני שירתו קרוב ל-100,000 יהודים, מתוך אוכלוסיה יהודית שמנתה 550,000 (18%). 12,000 מהם נפלו בקרבות. 35,000 זכו בעיטורים. בצבא הרוסי העצום שירתו כ-450,000 יהודים. בצבא האוסטרו-הונגרי שירתו כ-275,000 יהודים (11% מן האוכלוסיה היהודית). בצבא הבריטי שירתו כ-41,000 יהודים (14% מן האוכלוסיה היהודית). בצבא הצרפתי שירתו כ-35,000 יהודים (20% מכלל האוכלוסיה היהודית). על פי הערכה גסה, בכל הצבאות הלוחמים שירתו כ-1,500,000 חיילים יהודים (בכלל זה הצבא האמריקני, שבו חלקם היחסי של היהודים היה גדול).

מלחמת העולם הראשונה הציבה מאות אלפי חיילים יהודים משני צדי המתרס. אף לא לרגע עלתה השאלה אם חיילים יהודים מצד זה של המתרס יהיו נכונים לשפוך דמם של חיילים יהודים מצדו האחר. הנאמנות היהודית המוחלטת היתה לארץ ולמדינה שהעניקה אזרחות ליהודיה. הציבורים היהודיים בכל מדינה הפגינו פטריוטיות. יוצא דופן היה אולי המצב ברוסיה, ארץ הפוגרומים, שבה לא זכו היהודים עדיין בשיווי זכויות אזרחי והרגשות כלפי מאבקה של רוסיה היו מעורבים.

הגורם היחידי שהתיימר לייצג את האומה היהודית בכללותה והיה אמור לנקוט מדיניות אחידה בשם האינטרס היהודי הכללי היתה התנועה הציונית. אך הפיצול היהודי בין המדינות האזרחיות וההתייצבות היהודית משני צדי המתרס, שיצרה המלחמה, מנעו מראש כל אפשרות לפעולה מדינית מלוכדת, אם בשם העם היהודי ואם בשם הציונות.

מלחמת העולם שידדה את מערכות העולם כולו. מבנים ומשטרים אימפריאליים ישנים, כמו האימפריה הרוסית, האימפריה האוסטרו-הונגרית, האימפריה העותמנית, קרסו. מפת אירופה ומפת המזרח התיכון עוצבו מחדש על בסיס עקרון הלאומיות. התפתחויות אלה הביאו לשינוי דרמטי הן במצבם ובמעמדם של יהודי מזרח-אירופה והן במצבה ובמעמדה של התנועה הציונית. הוסר המכשול הגדול בדמות המשטר העותמני העוין לשאיפות הציוניות בארץ-ישראל; התנועה הציונית יצאה מן המלחמה ובידה ההישג הדיפלומטי הגדול של הצהרת בלפור, שהונחה ביסוד משטר המנדט המיוחד שהוקם בארץ-ישראל והבטיחה הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ-ישראל. ואילו היהודים שחיו בתחומי האימפריה הצארית ובתחומי האימפריה האוסטרו-הונגרית נקלעו למציאות חדשה, עם התפרקותן של המסגרות האלה. ברוסיה העניקה מהפכת 1917 זכויות אזרח מלאות ליהודים, אך עם השתלטות הבולשביקים על הממלכה והתייצבות המשטר הקומוניסטי בתוכה, הוטלו הגבלות חמורות על אפשרויות הפעולה הלאומית והדתית בקרב היהודים ומסך ברזל ירד לאטו על יהדות רוסיה. מלחמת האזרחים הקשה, שהשתוללה במחוזותיה המערביים של רוסיה, גבתה מן היהודים מחיר דמים כבד ללא תקדים, בשל מדיניות ההשמדה והטיהור האנטישמי שהנהיגו הצבאות הלבנים, בהנהגת דניקין ופטלורה. ואילו במדינות החדשות הקמות במזרח-אירופה, בחסות ועידת השלום בפריס, נקלעו היהודים למציאות שבה הם מהווים מיעוט לאומי בתוך מדינה לאומית המזוהה עם הרוב הלאומי. ואף שכל המדינות החדשות היו מחויבות במתן זכויות אזרח מלאות לכל תושביהן, המיעוטים הלאומיים והיהודים בתוכם דרשו לעצמם זכויות קולקטיביות, שיבטיחו גם את קיום תרבותם ואת צביונם הלאומי המיוחד. על הפרק עלתה השאלה אם יש לראות ביהודים מיעוט דתי בלבד או מיעוט לאומי. ממשלי המדינות החדשות ביקשו לטעון כי היהודים אינם אלא מיעוט דתי והם קיבלו חיזוק מן הפילוג הפנימי בסוגיה זו בקרב הציבור היהודי – בין לאומיים, ליברלים ואורתודוכסים. קרל רנר (Renner), ששימש כראש הממשלה הסוציאליסטי של אוסטריה בשנים 1920-1919 ונחשב הוגה הרעיון של "אוטונומיה פרסונלית", שנראה היה כה מתאים למקרה היהודי, טען: "אין אנו יכולים לחשוב את היהודים לאומה, כל עוד הם עצמם אינם מסכימים בעניין זה. יש ביניהם השואפים ליצור אומה יהודית ויש הרוצים להשתלב באומות המערביות. – — אני סבור שמוקדם הוא לממשלה להתערב בפולמוס זה".