ינו 062015
 

העשור של שנות ה-30' התנהל בסימן עליית הנאצים לשלטון והריסתה המוחלטת של יהדות גרמניה, בתהליך מודרג אך בלתי ניתן לבלימה או לריסון. צעד אחר צעד הוצאו היהודים ממרקם החיים והתרבות הגרמניים. חוקי נירנברג ב-1935 וליל הבדולח ב-1938 מהווים שני ציוני הדרך הבולטים בתהליך שלעתים דומה היה כאילו הוא מתנהל מאליו, מול עיניו הקמות של העולם כולו. אוזלת היד שגילה העולם המערבי מול ההתרחשויות בגרמניה היה מבעית והרה-משמעות לא פחות. אוזלת יד דומה גילה גם העם היהודי בארצות העולם החופשי. לא יהדות ארצות-הברית ולא ההסתדרות הציונית והישוב היהודי בארץ-ישראל לא גילו יכולת פעולה כנגד הנחשול האנטישמי ששטף את ארצות מרכז אירופה ומזרחה. הציונות התקשתה אפילו לצרף עצמה לתנועת החרם היהודי העולמי על גרמניה. את הקו הציוני איפיין הסכם "ההעברה" בין הסוכנות היהודית לבין ממשלת גרמניה הנאצית, הסכם שהראה כי בראש סולם העדיפויות הציוני עומד עקרון בניין הארץ, וכי הציונות לא תהסס להפיק מה שניתן להפיק אפילו מחורבנה של יהדות גרמניה.

המפעל הציוני ידע בתקופה זו גידול ושגשוג ללא תקדים. וייצמן הצליח לנטרל את הספר הלבן של פאספילד, שאיים על המשך התפתחותו של הבית הלאומי. היה זה הישג חשוב שהקנה למפעל הציוני ארכה של כמעט עשר שנים נוספות, בהן התחוללה העלייה החמישית ההמונית, שיצרה את המסה הקריטית של הישוב היהודי בארץ, ישוב המונה כחצי מיליון נפש, ביססה את מצבו הכלכלי וחוללה מהפכה של ממש במצבו הביטחוני. ועם זאת, התנועה הציונית נקלעה למשבר מנהיגות. וייצמן העייף והשחוק הודח מן הנשיאות. תחת נשיאותו של סוקולוב, תפסו מנהיגי תנועת העבודה הארצישראלית את עמדות המפתח בהנהגה הציונית העולמית. מאבק עז ניטש בין תנועת העבודה, בהנהגתו של דוד בן גוריון, לבין התנועה הרביזיוניסטית, בהנהגתו של ז'בוטינסקי, על השליטה בתנועה ועל עיצוב דרכה. כוחה של התנועה הרביזיוניסטית נסק על רקע ההתפתחויות השליליות באירופה. דומה היה כי הרביזיוניזם מספק מענה רעיוני ומורלי להמוני היהודים הנואשים הנלחצים באירופה. אך המפתח לפתרון מעשי בארץ-ישראל היה בידי תנועת העבודה. בבחירות הדרמטיות לקונגרס הציוני הי"ח (1933) הוכרעה הכף לטובת תנועת העבודה והחל פרק הפרישה של הרביזיוניסטים מן ההסתדרות הציונית, שהגיע לשיאו בהקמת ההסתדרות הציונית החדשה ב-1935.

משטר המנדט בארץ עמד בסימן נציבותו של ווקופ, שנחשב בעיני רבים הטוב בנציבים. הוא טיפח יחסים הדוקים עם מנהיגי הישוב והתאמץ לטפח יחסים דומים עם מנהיגי היישוב הערבי. ווקופ נשא חזון אודות עיצוב ישות אזרחית ארצישראלית (Palestinian) אחת, משותפת ליהודים ולערבים. אך חזון זה היה חסר סיכוי מלכתחילה. ווקופ ביקש לכפות על היהודים את תכנית המועצה המחוקקת ונכשל; ואילו הערבים לא היו מוכנים להשלים עם המשך גידולו של הישוב היהודי ופתחו במרד הגדול שלהם ב-1936.

התוצאה הבולטת של המרד הערבי היתה ההחלטה שקיבלה ממשלת בריטניה, בעקבות המלצות ועד החקירה המלכותית בראשות הלורד פיל, לסיים את משטר המנדט ולחלק את הארץ בין מדינה יהודית למדינה ערבית. תכנית החלוקה פילגה את המחנה הציוני ובדי עמל הצליחה ההנהלה, בה חברו בן-גוריון ווייצמן יחד ושיתפו פעולה בהנעת המחנה הציוני לקראת הגשמת תכנית החלוקה; אך נוכח ההתנגדות הערבית הנחרצת ועל רקע הידרדרות המצב בזירה הבינלאומית, נסוגה הממשלה הבריטית מתכנית החלוקה והעדיפה על פניה תכנית להקמת מדינה ארצישראלית (פלשתינאית) אחידה, שתתבסס על הקפאת המצב הדמוגרפי וההתיישבותי בארץ-ישראל והמשך גידולו של הישוב היהודי יהיה מותנה בהסכמת הערבים.

יהדות ארצות-הברית נפגעה מן המשבר הכלכלי הקשה, כמו כל המגזרים האחרים באוכלוסיה האמריקנית ואף יותר, בשל פגיעותו המיוחדת של המעמד הבינוני במשבר. בתקופה זו הושלם תהליך התמזגותה של יהדות אמריקה בחברה ובתרבות האמריקנית. קם דור של אינטלקטואלים, עיתונאים, סופרים, במאים, ושחקנים יהודים, שניצבו בקדמת הבמה של התרבות האמריקנית. נוכח המשבר הכלכלי והחברתי שזוהה עם קלקלות הקפיטליזם המופקר ששרר בארצות-הברית ונוכח ההתפתחויות החמורות באירופה, גברה בתקופה זו בקרב האינטלקטואלים היהודים המשיכה אל הסוציאליזם ואף אל הקומוניזם. עלייתו של רוזבלט ומדיניות הניו-דיל שהוביל באמריקה גיבשה את הברית ההיסטורית בין יהדות אמריקה לבין המפלגה הדמוקרטית, ברית שאותה הוליכו מנהיגי האיגודים המקצועיים באמריקה, שחלקם של היהודים ביניהם היה מכריע. בשנת 1938, על רקע בעיית הפליטים היהודיים המחריפה באירופה, יזם הנשיא רוזבלט שני מהלכים פרו-יהודיים חשובים – הראשונה, ועידת אוויאן, שנועדה למצוא ארצות מקלט לפליטים היהודיים, והשנייה, תכנית ליישובם של מאה אלף משפחות יהודיות בארץ-ישראל, במימון אמריקני ובינלאומי; אך תכנית זו ירדה מעל הפרק עם השינוי הרדיקלי שחל במדיניותה של בריטניה כלפי הבית הלאומי היהודי, ב-1939. בארצות-הברית גופא התקשחו הלכי הרוח הציבוריים, ששללו כל הצעה להקל על חוקי ההגירה ולאפשר קליטת המוני פליטים יהודיים שנדחקו מגרמניה, מאוסטריה ומצ'כוסלובקיה, על ידי הנאצים.