ינו 012015
 

שבדיה שמרה על נייטרליות במשך המלחמה, בדומה לשוויץ. מדיניותה המסורתית לא עודדה הגירה לתחומיה. ההתפתחויות בגרמניה בשנות ה-30 חידדה את שאלת ההגירה לשבדיה וחיפוש המקלט בה. בראשית נובמבר 1938 נמצאו בשבדיה 2,300 פליטים יהודים. בצעד חריג אישרו השבדים קליטת 500 ילדים יהודים מן הרייך הגרמני. עם פרוץ המלחמה שהו בשבדיה כ-3,000 פליטים יהודים ועוד כ-1,000 במעמד של מהגרים-עוברים, ביניהם מאות חלוצים שהתקבלו להכשרה בשבדיה. מספר היהודים שהצליחו לעבור לשבדיה משטחי הרייך היה מצומצם ובתחילת 1942 נאסרה ההגירה מן הרייך והגבול נחסם. ב-1943 נאמד מספר הפליטים בשבדיה בכ-140,000, רובם ככולם לא-יהודים (נורבגים, שבדים מן הארצות הבלטיות, פינים). בסתיו 1943 הגיעו לשבדיה קרוב ל-8,000 יהודי דנמרק. באביב 1944 נאמד מספר הפליטים היהודים בשבדיה בכ-12,000 נפש. הקהילה היהודית הקטנה בשבדיה, שבשנות ה-30 מנתה כ-7,000 נפש, נרתמה לפעילות סיוע לקהילות היהודיות בשטחי הכיבוש הגרמני – בעיקר באמצעות שיגור חבילות ליהודים בגיטאות ובמחנות בפולין. פעולה זו קיבלה ממדים רציניים רק עם הצטרפות הצלב האדום הבינלאומי למאמץ ב-1943.

 

הערות
  1. הצלב האדום הבינלאומי (Comitè International de la Croix Rouge). הארגון נוסד ב-1863 בג'נבה כדי להגיש סיוע רפואי ולהעניק חסות לחיילים פצועים במלחמה מכל האומות. הארגון מורכב מאזרחי שוויץ בלבד, אך מאוגדות בו רוב מדינות העולם והן חתומות על אמנת ג'נבה הראשונה המיועדת להגן על חיילים פצועים או חולים בשירות פעיל ועל אמנת ג'נבה השנייה המכוונת להבטיח טיפול ויחס הוגן לשבויי מלחמה (Geneve Conventions). על פי תקנון הארגון אמור הוא להתערב מטעמים הומניטריים גם למען אסירים פוליטיים העצורים בארצם. בתנאי הלוחמה המודרנית והטוטלית התברר כי יש לדאוג לא רק לחיילים בצבאות הלוחמים, כי אם גם לאוכלוסיה האזרחית הנפגעת קשות במלחמה. הצלב האדום הבינלאומי פעל בהתאם לשני עקרונות בסיס: א) נייטרליות מוחלטת בין הצדדים הלוחמים; ב) אי-התערבות בפעולות של מדינה כלפי אזרחיה. על בסיס זה לכאורה נמנע הצלב האדום מלהתערב בנעשה במחנות הריכוז בגרמניה וכן בפעולות הטרור הגרמני בארצות הכבושות; אף כי ברור היה שהארגון מגלה חששנות ואוזלת-יד מול גרמניה כל עוד זו היתה בשיא כוחה ונחושה בדעתה לחסום את הגישה לנציגי הצלב האדום אל מחנות הריכוז והגיטאות. אל מרכז הצלב האדום בג'נבה הגיעו במחצית השנייה של 1941 ידיעות מנציגי האגודות הארציות של הארגון על פעולות הטרור כלפי האוכלוסיה הכבושה ועל פעולות הגירוש וההשמדה כלפי היהודים. כאשר החלו הגירושים הראשונים מצרפת באביב 1942 עומת הצלב האדום הבינלאומי עם המציאות האיומה. הצלב האדום הגרמני סירב למלא את תפקידו והקשר עם הוורמאכט ועם משרד החוץ הגרמני נותק למעשה. הצלב האדום נמנע מלצאת בהצהרה ובפנייה פומבית אל דעת הקהל הבינלאומית. בישיבה מליאת הצלב האדום שהתקיימה בג'נבה ב-14 באוקטובר 1942 נרתע הארגון מלצאת בהצהרה פומבית, למרות שרוב המשתתפים בישיבה תמכו בהצעה לעשות כן. החשש היה שהגרמנים יתנערו לגמרי מאמנת ג'נבה. נציג הצלב האדום, קרל בּוּרקהַרט, אישר בנובמבר 1942 את הידיעות על השמדת היהודים במזרח, בעיקר בהסתמך על המידע שקיבל מנציג הקונגרס היהודי העולמי בג'נבה, גֶרהַרט ריגנֶר. הצלב האדום נואש מסיכויי הצלחת ההתערבות לטובת היהודים אצל הממשלה הגרמנית והפנה את המאמץ לארגון משלוחי עזרה – מזון, בגדים ותרופות - ליהודים בגיטאות ובמחנות הריכוז, ולפעולה אצל ממשלות המדינות הגרורות של גרמניה. החבילות שנשלחו למחנות הריכוז מאביב 1943 לא הגיעו ברובן כיוון ניתן היה לשלוח חבילות רק לאסירים שמקום מעצרם היה ידוע לצלב האדום. בג'נבה ישב אריסטוקרט אוסטרי לשעבר, שבתחבולות מחוכמות הצליח לבנות כרטסת שמנתה 56,000 שמות. הוא גם הצליח לשכנע את בעלות-הברית שהחבילות הממוענות שלו אינן מגיעות לידי הגרמנים כי אם לתעודתן. באביב 1943 נפגשה משלחת של הארגון עם ראשי המדינות, ראשי כנסייה ונציגי הצלב האדום המקומיים בסלובקיה, קרואטיה, הונגריה, רומניה ובולגריה, כדי לבדוק בין השאר אפשרויות של הגירת יהודי הבלקן לארץ-ישראל. מינויו של שרל קוֹלבּ בנובמבר 1943 כנציג הצלב האדום בבירת רומניה נתנה דחיפה גדולה לעבודת הארגון בארץ זו. הוא עשה כמיטב יכולתו להקלת מצבם של היהודים בטרנסניסטריה. באביב 1944 ריכז את מאמציו בארגון עליה יהודית לארץ-ישראל דרך הים השחור ותורכיה. על אף שיתוף הפעולה מצד גורמים שונים ברומניה ומחוצה לה, לא הניב המאמץ הזה פרי ובסופו של דבר היה תלוי בהסכמת הגרמנים ליציאת רומניה. באותה שעה נכנס הצלב האדום לפעולה נמרצת, באמצעות נציגו, פרידריק בורן, להצלת יהודי בודפשט. בורן ארגן מקומות שיכון ואספקת מזון לאלפי יהודים בעיר וחלוקת אשרות ומסמכי הגירה, אמיתיים ומדומים, בסיוע הדיפלומט קרל לוץ השוויצי וראול ואלנברג השבדי, במאמץ לחלץ אותם מן הגירוש לאושוויץ. בלחצן של מעצמות הברית הסכים הצלב האדום לשגר משקיפים למחנות הריכוז שבידי הגרמנים הנסוגים, כדי למנוע טבח בשרידי המחנות. נציג הצלב האדום בצפון איטליה יצר קשר עם גנרל הס"ס קרל וולף כדי להשיג הסכם על הפסקת גירושי היהודים. קרל בורקהרט שהתמנה בינתיים כנשיא הצלב האדום הסכים להיפגש עם הימלר כדי להשיג הסכם כולל בעניין זה. הימלר עצמו נפגש עם נציג הצלב האדום השבדי, הרוזן פולקה ברנדוט כדי לחלץ איזה הסדר. בורקהרט נפגש ב-12 במרס 1945 עם ארנסט קלטנברונר, ראש המשרד הראשי לביטחון הרייך, סמוך לגבול שוויץ-אוסטריה וסיכם עמו הנחיות להבטחת חייהם של שרידי המחנות. הסכם זה בוצע רק בחלקו במחנות מאוטהאוזן וטרזיינשטט.



  2. הקונגרס היהודי העולמי. על רקע עליית הנאצים לשלטון בגרמניה והתמורות המאיימות במדינות מרכז ומזרח אירופה, נוסד הקונגרס היהודי העולמי בשנת 1936, ביזמתם של סטיבן וייז, נשיא הקונגרס היהודי-אמריקני וד"ר נחום גולדמן במטרה מוצהרת "להבטיח את חיי העם היהודי ולקדם את אחדותו" ולייצג את הארגונים היהודיים הארציים בפני ממשלות וגופים בינלאומיים. בועידת היסוד באוגוסט 1936 בג'נבה התכנסו 280 צירים מ-33 מדינות. הקונגרס הקים לשכה מדינית בג'נבה ופעל מול חבר הלאומים. הקמת הארגון נתקלה בהסתייגות רבה הן מצד הממסד היהודי באמריקה והן מצד הממסד הציוני העולמי. עם פרוץ המלחמה העתיק הקונגרס את מרכזו לניו-יורק בארצות-הברית. כנציג הקונגרס בג'נבה מונה גֶרהַרט מוריץ ריגְנֶר, משפטן צעיר, שמשפחתו נמלטה מגרמניה לאחר עליית הנאצים לשלטון. ב-1 באוגוסט 1942 הגיע אל ריגנר מידע, אותו העביר איש קשר שווייצי לעיתונאי יהודי שניהל את סוכנות העיתונות היהודית השוויצית וזה העביר אותו לריגנר. מקור המידע היה תעשיין גרמני מלייפציג, אדוארד שוֹלטֶה, ששהה בשוויץ לרגל עסקיו. על פי מידע זה "במטה הפיהרר נידונה ונשקלת תכנית לחסל את כל היהודים שבמדינות הכבושות בידי גרמניה או הנתונות לשליטתה – שלושה מיליונים וחצי-ארבעה מיליונים. הם יחוסלו במכה אחת אחרי שיגורשו וירוכזו במזרח, וזאת כדי לפתור את בעיית היהודים באירופה, אחת ולתמיד." ב-8 באוגוסט שיגר ריגנר מברק ובו פרטי המידע לסטיבן וייז, נשיא הקונגרס היהודי העולמי, בניו יורק ולחבר הפרלמנט היהודי הבריטי, סידני סילברמן. שיגור מברק זה היה כרוך בלבטים והיסוסים מצד האנשים בהם נועץ ריגנר. במברק נאמר: "אנו מעבירים את המידע עם כל ההסתייגות הדרושה, היות ואין אפשרות לאשר את מידת דיוקו. נטען שלמודיע יש קשרים הדוקים עם הרשויות הגרמניות הגבוהות ביותר ובדרך כלל דיווחיו מהימנים." המברק דיבר על תכנית, בעוד שהשמדת היהודים באירופה כבר החלה עם הפלישה הגרמנית לרוסיה ביוני 1941 ובשעת שיגורו של המברק היתה בשיאה. משרד החוץ האמריקני עיכב את העברת המברק לוייז ואולם סילברמן מלונדון שלח את המברק לוייז וזה הגיע אליו ב-28 באוגוסט. וייז שלח את המברק לתת-שר החוץ סמנר וֶלס. זה ביקש מוייז שלא לפרסם את המברק עד שיקבל אישור נוסף. וייז נענה ושיתף בלבטיו את השופט פליקס פרנקפורטר. נשיא אגודת-ישראל בניו יורק, יעקב רוזנהיים, קיבל מברק דומה מיצחק שטרנבוך, איש ועד ההצלה בשוויץ ב-3 בספטמבר. וייז ורוזנהיים הקימו ועדת חירום זמנית בהשתתפות מנהיגים יהודיים אחרים. ב-24 בנובמבר שוכנע הממשל האמריקני בנכונות המידע על רצח יהודי אירופה ווייז פרסם את תוכן המברק בעיתונות. פעילותו של הקונגרס היהודי העולמי היתה מוגבלת בשל הקו הזהיר וממושמע שנקט מול הממשל האמריקני. הפקיד הממונה על ענייני פליטים במשרד החוץ, ברקנרידג' לונג (Breckenridge Long), חיבל משך תקופה ארוכה במאמצי ריגנר להזרים מידע לממשל ולדעת הקהל האמריקני על המתרחש באירופה. רק התערבותו של שר האוצר היהודי, הנרי מורגנטאו, בסוף 1943, וביקורת גואה בקונגרס ובעיתונות, חוללה תמורה ממשית והביאה להקמת "מועצה לפליטי מלחמה" (War Refugee Board – WRB), בראשות ג'והן פהלה (Pehle), שריכז סביבו צוות פעילים נמרץ ופתח בפעולה. הוקמו משרדים בשלוש ארצות ניטרליות (תורכיה, שוויץ ושבדיה). איירה הירשמן (Ira Hirshmann) נשלח לתורכיה; שם פעל ליצירת נתיב הצלה דרך תורכיה בשיתוף פעולה עם השגריר האמריקני בקושטא, לורנס סטיינהרט. הירשמן ריכז את המאמץ ביצירת לחץ עלממשלות רומניה ובולגריה ולזכותו נזקפת הצלתם של 48,000 היהודים ששרדו בטרנסניסטריה והממשלה הרומנית הסכימה להחזירם. כ-7,000 יהודים הצליחו להגיע לארץ-ישראל מתורכיה בחסות הוועד לענייני פליטים. פהלה הפעיל לחץ גם על הצלב האדום בדרישה שיזנח את מדיניות אי-ההתערבות שלו בענייני מדיניות וירחיב את מעורבותו תוך מתן חסות על האסירים במחנות הריכוז. תודות לפעילות המועצה לפליטי מלחמה הרחיב גם הקונגרס היהודי העולמי להרחיב ולהגביר את פעילותו.
    עניין נוסף בו טיפלה המועצה לפליטי מלחמה היה סוגיית אלפי דרכונים, רובם מזוייפים, שהנפיקו קונסולים מארצות אמריקה הלטינית ליהודים, בדרך כלל תמורת תשלום גבוה, מאמצע שנת 1942. הגרמנים הכירו בתקפותם של מסמכים אלה, בצד דרכונים של ארצות-הברית ובריטניה. לאחר מרד גיטו וארשה ריכזו הגרמנים את בעלי הדרכונים שהצליחו להימלט לצד הארי בשני בתי מלון בעיר ומשם החלו להעביר אותם, ממאי 1943, למחנה ויטֶל, בצפון מזרח צרפת, ולברגן-בלזן. מחנות אלה במקורם היו מיועדים לחילופים של שבויי מלחמה או אזרחים מקרב בעלות-הברית בשבויי מלחמה גרמנים. אבל בתחילת 1944 החליטו הנאצים לבטל את תוקף הדרכונים ממדינות אמריקה הלטינית, אחרי שבבדיקה התברר כי מדינות אלה מתכחשות לדרכונים שהוצאו ביזמת הקונסולים שלהם. מחלקת המדינה האמריקנית שיגרה הוראות לנציגיה בארצות הנייטרליות והלטיניות ללחוץ על הממשלות להכיר בדרכונים ולאשר לגרמנים את תקפותם, תוך הבטחה כי המדינות לא יחוייבו לקלוט את מחזיקי הדרכונים בזמן המלחמה או לאחריה. פעיל הקונגרס היהודי העולמי, ד"ר אברהם זילברשיין, שישב בג'נבה, הקים ב-1943 גוף מיוחד – "ועד העזרה ליהודים נפגעי המלחמה" (Relief Committee for Jewish War Victims - RELICO ) שממנו נשלחו אלפי תעודות חסות לפולין. היו אלה ברובן "הבטחות" (Promesas) לקבלת דרכונים, שבאמצעותן שוחררו יהודים ממחנות העבודה, שאליהם גורשו רבים משרידי גיטו וארשה. במשך המחצית השנייה של 1943 והמחצית הראשונה של 1944 הועברו כ-3,500 יהודים לברגן-בלזן, מפולין ומהולנד (ביניהם היו אנה פרנק ואחותה). קבוצות אחרות הועברו לויטל, בתוכן היה גם המשורר יצחק קצנלסון, שנמנה על ניצולי מרד גיטו וארשה, שעברו לצד הארי וקיבלו שם דרכון דרום-אמריקני. הוא ובנו שהו במחנה ויטל כשנה ואז הועברו לאושוויץ ושם נספו. במחנה ויטל כתב קצנלסון את הקינה הגדולה על העם היהודי שנהרג.



  3. מחנה ברגן-בלזן. המחנה הוקם בסכסוניה שבצפון גרמניה, באפריל 1943, כמחנה מעצר לאנשים המיועדים להחלפה עם אזרחים גרמנים המוחזקים במדינות בעלות-הברית. המחנה חולק לחמישה מחנות-משנה, מוקפים גדרות תיל: א. מחנה האסירים, בו שוכנו כ-500 אסירים יהודים שהועסקו בבנית המחנה. התנאים ששררו בו והתמותה גבוהה; ב. המחנה המיוחד, אליו הועברו ביוני 1943 כ-2,400 יהודים מפולין, המחזיקים בדרכונים דרום אמריקנים. בסוף אוקטובר נשלחו 1,700 מהם לאשוויץ ונרצחו מיד.